מהי הטעות הפוליטית הקשה בתולדות המין האנושי?
זה קרה כשנשיא גרמניה פאול פון הינדנבורג (Paul von Hindenburg) מינה את היטלר לקנצלר גרמניה. זה היה התפקיד השני בחשיבותו בשלטון והינדנבורג סבר שבוא יוכל לשלוט בפרא האדם הנאצי אבל בתוך זמן קצר הוא גילה עד כמה הוא טעה.
השאלה מדוע נשיא גרמניה החליט למנות את אדולף היטלר לקנצלר (Chancellor) של המדינה ב-1933 היא אחת השאלות המטרידות ביותר בהיסטוריה המודרנית. כדי להבין אותה צריך לחזור לחורף ההוא בברלין.
בינואר 1933 גרמניה הייתה במשבר עמוק. הרפובליקה של ויימאר (Weimar) קרסה תחת משקל האבטלה ההמונית, המשבר הכלכלי העולמי והקיטוב הפוליטי. המפלגה הנאצית כבר הייתה המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט הגרמני, הרייכסטאג (Reichstag), אבל בלי רוב מוחלט.
הנשיא פאול פון הינדנבורג (Paul von Hindenburg), גנרל זקן ושמרן, בז להיטלר וכינה אותו בפומבי "הטוראי הבוהמי". אבל היועצים הקרובים אליו שכנעו אותו שיש דרך פשוטה לנטרל את הפוליטיקאי המסוכן.
הרעיון שלהם היה פשוט: נמנה את היטלר לקנצלר, אבל נקיף אותו בממשלה שרובה שרים שמרנים מנוסים. פרנץ פון פאפן (Franz von Papen), מדינאי ותיק שכיהן בעצמו כקנצלר זמן קצר קודם לכן, היה בטוח שהתכנית תעבוד. הוא אמר למקורביו משפט שנחקק בהיסטוריה: תוך חודשיים הם ידחקו את היטלר לפינה.
ב-30 בינואר 1933 הינדנבורג חתם על המינוי. באותו ערב צעדו אלפי אנשי המיליציות הנאציות בלפידים דרך שער ברנדנבורג (Brandenburg Gate) בלב ברלין, במצעד ניצחון שנמשך שעות.
הינדנבורג עצמו, כך מסופר, עמד באותה שעה בחלון ארמונו ונקש במטהו על אדן החלון את קצב התהלוכה. הוא עשה זאת בלי לדעת עד כמה השתנתה גרמניה מתחת לחלונו. הטעות שבמינוי הזה התבררה מהר בהרבה מכפי שפון פאפן דמיין.
פחות מחודש אחר כך, ב-27 בפברואר, עלה בניין הרייכסטאג באש. היטלר ניצל מיד את השרפה כדי לשכנע את הינדנבורג לחתום על צו חירום שביטל למעשה את זכויות האזרח בגרמניה. הצו אפשר גם מעצרים המוניים, ללא משפט, של מתנגדים פוליטיים.
חודש לאחר מכן, במרץ 1933, הצליח היטלר להעביר בפרלמנט את חוק ההסמכה (Ermächtigungsgesetz), שהעניק לממשלתו סמכות לחוקק חוקים בלי אישור הרייכסטאג וללא חתימת הנשיא.
עדיין נותרו באותה תקופה כמה גורמי כוח עצמאיים ובלתי תלויים בהיטלר, אבל מרגע זה איבדו השרים השמרנים שהיו אמורים לרסן את היטלר כל השפעה מעשית. ביוני 1934 חיסל היטלר גם את יריביו בתוך התנועה הנאצית עצמה, בטבח שנודע בשם "ליל הסכינים הארוכות" (Night of the Long Knives) ובו נרצחו מאות אנשים.
שנה וחצי אחרי המינוי, כשהינדנבורג מת באוגוסט 1934, איחד היטלר לעצמו את תפקידי הקנצלר והנשיא לתפקיד אחד: הפיהרר (Führer), מנהיג עליון ללא כל בלם חוקתי. משאל עם שנערך בסמוך לכך אישר את המהלך ברוב עצום.
פרט אחד ממחיש עד כמה השתלטותו של היטלר הייתה מהירה ומוחלטת: באותו יום שבו מת הינדנבורג, נדרשו כל חיילי הצבא הגרמני, הרייכסוור (Reichswehr), להישבע שבועת אמונים אישית להיטלר עצמו, במקום לחוקה או למדינה. שבועה כזו הפכה כל קצין וחייל למחויב אישית לאדם אחד, מה שהקשה מאוד על כל ניסיון עתידי להתנגד לו מבפנים.
תוך כשנה וחצי הפך מהלך שנועד לרסן פוליטיקאי שנחשב זמני וניתן לשליטה, לדיקטטורה טוטליטרית מלאה ומוחלטת. פון פאפן עצמו נשאר בממשלה כשנה וחצי, עד קיץ 1934, לפני שאיבד כל השפעה.
הוא בקושי ניצל מליל הסכינים הארוכות, בעוד שניים מעוזריו הקרובים נרצחו וגם הוא הושם במעצר בית. המינוי של היטלר, שהיה אמור להיות תרגיל פוליטי מחושב, נחשב היום לאחת ההחלטות ההרסניות ביותר בהיסטוריה של המאה ה-20 ואולי בהיסטוריה בכלל.
זה קרה כשנשיא גרמניה פאול פון הינדנבורג (Paul von Hindenburg) מינה את היטלר לקנצלר גרמניה. זה היה התפקיד השני בחשיבותו בשלטון והינדנבורג סבר שבוא יוכל לשלוט בפרא האדם הנאצי אבל בתוך זמן קצר הוא גילה עד כמה הוא טעה.
השאלה מדוע נשיא גרמניה החליט למנות את אדולף היטלר לקנצלר (Chancellor) של המדינה ב-1933 היא אחת השאלות המטרידות ביותר בהיסטוריה המודרנית. כדי להבין אותה צריך לחזור לחורף ההוא בברלין.
בינואר 1933 גרמניה הייתה במשבר עמוק. הרפובליקה של ויימאר (Weimar) קרסה תחת משקל האבטלה ההמונית, המשבר הכלכלי העולמי והקיטוב הפוליטי. המפלגה הנאצית כבר הייתה המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט הגרמני, הרייכסטאג (Reichstag), אבל בלי רוב מוחלט.
הנשיא פאול פון הינדנבורג (Paul von Hindenburg), גנרל זקן ושמרן, בז להיטלר וכינה אותו בפומבי "הטוראי הבוהמי". אבל היועצים הקרובים אליו שכנעו אותו שיש דרך פשוטה לנטרל את הפוליטיקאי המסוכן.
הרעיון שלהם היה פשוט: נמנה את היטלר לקנצלר, אבל נקיף אותו בממשלה שרובה שרים שמרנים מנוסים. פרנץ פון פאפן (Franz von Papen), מדינאי ותיק שכיהן בעצמו כקנצלר זמן קצר קודם לכן, היה בטוח שהתכנית תעבוד. הוא אמר למקורביו משפט שנחקק בהיסטוריה: תוך חודשיים הם ידחקו את היטלר לפינה.
ב-30 בינואר 1933 הינדנבורג חתם על המינוי. באותו ערב צעדו אלפי אנשי המיליציות הנאציות בלפידים דרך שער ברנדנבורג (Brandenburg Gate) בלב ברלין, במצעד ניצחון שנמשך שעות.
הינדנבורג עצמו, כך מסופר, עמד באותה שעה בחלון ארמונו ונקש במטהו על אדן החלון את קצב התהלוכה. הוא עשה זאת בלי לדעת עד כמה השתנתה גרמניה מתחת לחלונו. הטעות שבמינוי הזה התבררה מהר בהרבה מכפי שפון פאפן דמיין.
פחות מחודש אחר כך, ב-27 בפברואר, עלה בניין הרייכסטאג באש. היטלר ניצל מיד את השרפה כדי לשכנע את הינדנבורג לחתום על צו חירום שביטל למעשה את זכויות האזרח בגרמניה. הצו אפשר גם מעצרים המוניים, ללא משפט, של מתנגדים פוליטיים.
חודש לאחר מכן, במרץ 1933, הצליח היטלר להעביר בפרלמנט את חוק ההסמכה (Ermächtigungsgesetz), שהעניק לממשלתו סמכות לחוקק חוקים בלי אישור הרייכסטאג וללא חתימת הנשיא.
עדיין נותרו באותה תקופה כמה גורמי כוח עצמאיים ובלתי תלויים בהיטלר, אבל מרגע זה איבדו השרים השמרנים שהיו אמורים לרסן את היטלר כל השפעה מעשית. ביוני 1934 חיסל היטלר גם את יריביו בתוך התנועה הנאצית עצמה, בטבח שנודע בשם "ליל הסכינים הארוכות" (Night of the Long Knives) ובו נרצחו מאות אנשים.
שנה וחצי אחרי המינוי, כשהינדנבורג מת באוגוסט 1934, איחד היטלר לעצמו את תפקידי הקנצלר והנשיא לתפקיד אחד: הפיהרר (Führer), מנהיג עליון ללא כל בלם חוקתי. משאל עם שנערך בסמוך לכך אישר את המהלך ברוב עצום.
פרט אחד ממחיש עד כמה השתלטותו של היטלר הייתה מהירה ומוחלטת: באותו יום שבו מת הינדנבורג, נדרשו כל חיילי הצבא הגרמני, הרייכסוור (Reichswehr), להישבע שבועת אמונים אישית להיטלר עצמו, במקום לחוקה או למדינה. שבועה כזו הפכה כל קצין וחייל למחויב אישית לאדם אחד, מה שהקשה מאוד על כל ניסיון עתידי להתנגד לו מבפנים.
תוך כשנה וחצי הפך מהלך שנועד לרסן פוליטיקאי שנחשב זמני וניתן לשליטה, לדיקטטורה טוטליטרית מלאה ומוחלטת. פון פאפן עצמו נשאר בממשלה כשנה וחצי, עד קיץ 1934, לפני שאיבד כל השפעה.
הוא בקושי ניצל מליל הסכינים הארוכות, בעוד שניים מעוזריו הקרובים נרצחו וגם הוא הושם במעצר בית. המינוי של היטלר, שהיה אמור להיות תרגיל פוליטי מחושב, נחשב היום לאחת ההחלטות ההרסניות ביותר בהיסטוריה של המאה ה-20 ואולי בהיסטוריה בכלל.
