מצילוק המצח ועד פקקי עץ בנחיריים, דרך קעקועים, חידוד שיניים, צלחות שפתיים, הארכת האוזניים, תקיעת חרבות וכלי עבודה בלחיים או הרחבת איברים מטורפת - מגוון השיטות של עיוות הגוף (Body Modification) רווח בתרבויות רבות בעולם ומפתיע רבים.

לא פעם עיוות איברי הגוף וצורתו הוא תוצר של טקסי התבגרות. לעתים של מודל יופי חברתי שונה מהמוכר לנו ולפעמים אף צורת תיוג חברתי וענישה.

עיוותי הגוף למיניהם עלולים להזיק לבריאותם של בני-אדם, כמו הארכת הצוואר הנהוגה אצל נשות הג'ירפה, נשים מהשבטים שבצפון תאילנד, שמאריכות את הצוואר עם טבעות מיוחדות שמתווספות מדי שנה. לא רבים יודעים שללא טבעות ההארכה הללו, שיצרו עם השנים את הצוואר הארוך שלהן, הן כלל לא יכולות להחזיק את הצוואר שלהן זקוף.


הנה מנהגי עיוות גוף במקומות שונים בעולם:

https://youtu.be/WeHbv_UMU6I


פירסינג בלשון:

https://youtu.be/3Ng--ouTwak


פירסינג בכל הפנים:

https://youtu.be/Wkg0A3lBqf8


מקרים קיצוניים שמגיעים לצחצוח שיניים דרך הלחי:

https://youtu.be/iKGIdQSOL6A


ובני שבט הדינקה של דרום סודאן, שיוצרים צלקות 3 פסים:

https://youtu.be/NE34z5A4E_g

"העיר החופשית" או "פריטאון כריסטיאניה" (Freetown Christiania), היא שכונה פריקית, צבעונית ופרועה הטוענת לעצמאות מקופנהגן. היא כל כך הפוכה ושונה מקופנהגן הנקייה והסטרילית, עד שקשה להאמין שהיא חלק מהעיר הזו.

מדובר באוטופיה מבולגנת ומגניבה, בנוסח שנות ה-60 ששיטוט בה מרגיש שהיא עוד לא התבגרה.

ואכן, בעיר החופשית כריסטיאניה חיה קהילה אלטרנטיבית בת כ-1,000 תושבים, החיה בשכונה ששטחה 340 דונם, באזור עירוני המזכיר הכלאה משונה בין אירוע של ברנינג מן, הופעה של טופאק שאקור ובית קפה מבוסס על גראס חופשי באמסטרדם.

השכונה, שזכתה לכינויים כמו "עיר החירות" ו"אמסטרדם הקטנה", הוקמה בשנות ה-70 של המאה הקודמת. הייתה זו חבורת היפים, צעירים אוונגרדיים ונערי פרחים דניים שזיהתה אז מתחם של מבנים וחורבות שפינה ועזב אז הצבא הבריטי מאחור. הרבה לפני המחנה הבריטי שכן כאן מחנה צבאי דני, שבנה המלך כריסטיאן הרביעי ונקרא Christianhavn.

מכל מקום, הקבוצה עשתה חור בגדר, תפסה את המקום לעצמה והתיישבה בו. הסקווט היה פופולרי באותה תקופה וזה היה מהסוג הנרחב של מחנה צבאי נטוש. בכל זאת הסקיסטיז של אחרי הסיסקטיז. גם שלום, גם אהבה.

אם בתחילה המשטרה ניסתה לפנות את "המהפכנים ועושי הצרות" שהתנחלו בה, זה לא עזר לה ורבים נוספים הצטרפו וקבעו עובדות בשטח.

השכונה ויושביה התעקשו וכיום כריסטיאניה היא שכונה צעירה, צבעונית ומבוקשת מאד, הטוענת לעצמאות מקופנהגן. תושבי השכונה מקיימים בה קומונה שיתופית ומאמינים בסמים חופשיים לכולם." העיר החופשית" הזו מהווה מרכז של מוסיקה ואמנות פרינג', עם גרפיטי ואמנות רחוב צבעונית על כל הקירות, הרבה גינות, פארקים מקסימים ובתי קפה מגניבים.

בכריסטיאניה תראו גם את "אופני כריסטיאניה" הייחודיים, שהומצאו ומיוצרים בה והפכו לסמל המסחרי של הקהילה הזו. האופניים בעלות עגלת הילדים מקדימה, הלכו והחליפו את כלי הרכב הממונעים, שהכניסה לכריסטיאניה אסורה להם.


הנה שכונת כריסטיאניה החופשית בקופנהגן:

https://youtu.be/BprhsBk_m_4?t=29s


פריטאון כריסטיאניה:

https://youtu.be/AZDfwHqW2ls


ביקור בפריטאון כריסטיאניה:

https://youtu.be/ezwMj426dMg


בלוגרים:

https://youtu.be/jambZCUtxa4

במזרח הרחוק התפתח תחביב משונה אבל מרתק. בעולם מכנים זאת "לד אנושי" (Human LED) או "LCD אנושי" וזה נראה בדיוק כמו שזה נשמע:

אנשים יוצרים תמונות. תמונות ענק.

בארצות האזור, כמו צפון קוריאה, סינגפור, דרום קוריאה מתרגלים בטקסי ענק או בעידוד קבוצות ספורט, יצירה של מצגי ענק ותמונות המורכבות מאלפי משתתפים.

במצג הענק הזה כל משתתף הוא חלק מקבוצה ענקית שמרכיבה תמונה. המשתתפים אוחזים בידיהם שלטים, שניתן להפוך אותם, לקפל ולסובב, כך שהם משנים את צבעיהם.

לאחר תרגולים אינסופיים ומדויקים להפליא, יודע כל משתתף לאיזה צד, צורה וצבע עליו לשנות ומתי. כך הם יוצרים כתובות ענק ותמונות פיקסלים - ממש כאילו היו פיקסלים במסך ענקי של טלוויזיה מבוססת בני אדם.


הנה "הלד האנושי" בפעולה:

https://youtu.be/0kmxTy5L7Rc


עוד תצוגת לד אנושי - בסינגפור:

https://youtu.be/Icv0XlAuBGo


ובדרום קוריאה עושים את זה בתחרויות ספורט, עם הבגדים וללא שלטים!

https://youtu.be/tipHJlLUzNk

בכל "הלואין" (Halloween) חג "ליל כל הקדושים", אפשר לראות דלועים כתומים שמנקדים את המדשאות הירוקות שלפני בתיהם. כבר בשבועות שקודמים לחג מציעים בחוות למכירה דלועי ענק לקישוט ואכילה.

עוד יותר בולט אפילו המנהג האמריקאי לגלף ולחתוך דלעת לצורה מפחידה של פרצוף, שמואר מבפנים בנר דולק. הדלעת המוארת הזו נקראת "ג'ק-או-לנטרן", בתרגום לעברית "ג'ק הפָּנָס".

את אותה דלעת של ג'ק-או-לנטרן הם מניחים על המרפסת או על אדן החלון. זה מנהג קלטי עתיק שנועד למנוע את הכניסה של רוחות רעות, בעת שמקבלים בברכה את רוחות האבות הקדמונים.

במיוחד מסמלת הדלעת המפוסלת את הנשמה חסרת המנוחה של "ג'ק הקמצן" ומכאן (ג'ק-או-לנטרן). אגב, נושא הקמצנות בולט בחג הזה, בו הילדים עוברים מבית לבית, מחופשים בתחפושות מפחידות, דופקים על הדלת ואומרים "תעלול או ממתק!" - מי שלא נותן ממתק, זוכה למעשה קונדס, כמו זריקת ביצה על ביתו.

חגיגות "ליל כל הקדושים" לא נולדו בארצות הברית, אלא הגיעו מאירלנד וסקוטלנד, ארצות מהם הגיעו קלטים רבים לאמריקה. החג הזה, שחוגגים ב-31 באוקטובר נובע מ"ליל הרוחות" הקלטי, שלפי המסורת הרוחות היו מהלכות בו בארץ. החג סימן במקור את סופה של השנה הקלטית העתיקה. הקלטים, אגב, היו מציבים בלילה את הנרות בתוך ירקות אחרים, כמו כרוב מרוקן, לפת או סלק.


הנה הג'ק המגולף לקראת חג ההלואין:

https://youtu.be/bJPqBF6NptA


הסיפור של Jack or Lantern:

https://youtu.be/StBd35QCq4A


כך חותכים את הדלעות לקראת ההלואין:

https://youtu.be/RUVNHh2hkGU


שיר מנורות הדלעת:

https://youtu.be/Gq_TLbOwS5M


הסיפור של דלעות חג ההלואין:

https://youtu.be/GA-9nPLcnTE


והסיפור המלא של ג'ק-או-לנטרן:

https://youtu.be/v69vZMbTEH8?long=yes

כולנו נכנסים לעיתים לים או לבריכה ומתחילים לחבוט במים, אבל האם חשבנו להפוך את זה למקצב?

לנשות השבטים באיי ונואטו שבדרום האוקיינוס השקט, חלק מאיי שלמה הנמצאים לא רחוק מפפואה גינאה החדשה, יש מסורת עתיקת יומין של "מוסיקת מים" (Water music). נשות איי שלמה מנגנות על המים, או למעשה מתופפות על מים בטכניקה שזכתה לכינוי "תיפוף מים" (Water drumming).

בטכניקות משתנות ומגוונות יודעות נשות השבטים להפיק מיני צלילים שונים, שזכו לשמות ציוריים במיוחד. במשך אלפי שנים נוצרו צלילים מסורתיים ועתירי דימויים, כמו "גלים נשברים אל השונית", "קול הברק" או "לוויתן משחק עם לוויתן צעיר".

את הטקס המוסיקלי הזה מבצעות נשות השבטים כשהן עומדות במבנה של חצי-ירח, רוקדות ריקוד מלא קצב ועטויות בתלבושות מסורתיות שעשויות עלים ופרחים.

נראה שהטקסים הללו, מוסיקליים ורוחניים כאחד, הם עתיקים מאד ובעלי שורשים פרהיסטוריים.


תיפוף המים של נשות איי שלמה:

http://youtu.be/hwy69tsFEIU


תיפוף מים בשבט הוונואטו:

http://youtu.be/pEgJhfWKq4A


כאן עם שירה:

http://youtu.be/QwyWeM_un0I


וגם כאן:

http://youtu.be/7y8IBjIdq_k

בשבט היאנומאמי (Yanomami) מאמזונס נהוג לשרוף את המת ולערבב את האפר שלו עם בננות טריות. את המאכל המסורתי הזה כולם אוכלים ובכך הם מוודאים שרוחו של המת תמשיך לחיות עימם גם בעתיד.

זהו שבט מהפרימיטיביים ביותר בעולם ותפיסתם את המוות מיוחדת בכל מקרה, אם כי לא יחודית. בתרבויות שבטיות חוזרים מדי פעם המנהגים של אכילת אברי ועצמות המתים, כדי להימלט מהרוחות, לזכות בכוחות רוחניים וכדומה.


הנה סיפורם של אוכלי מרק העצמות משבט יאנומאמה:

https://youtu.be/To8OcA1_6YQ

חודש פברואר כולל רק 28 ימים. לכן ה-29 בפברואר לא קורה בכל שנה אלא חל אחת לארבע שנים. ומכיוון שזהו יום חריג, בתרבויות שונות מתייחסים אליו כיום שבו מותר לחרוג מהכללים המקובלים בחברה.

באירלנד קוראים ליום הזה "ליפ דיי" (Lip Day) ובו נוהגות כבר אלפי שנים נשים מאוהבות, להציע נישואים לגברים. תרבותית זה יותר ביום הזה ורק בו.

ומה קורה אם הוא לא רוצה? - הגבר המסרב מחויב על פי המסורת לקנות לה מתנה או לשלם קנס כספי לאישה שאותה לא ייקח לאישה.

ואגב, היום הזה מתפשט בהדרגה לעוד ארצות. האם הוא יגיע גם אלינו?


הנה סרטון על המנהג האירי של ה- 29 לפברואר:

http://youtu.be/drbumD3cqVA

תושבי יפאן הקדומים נקראו בני האיינו. אלו אנשים לבנים, בעלי זקנים ושפמים ארוכים, שבזמן האוכל נוהגים היו להרימם בלוחיות עץ. בעבר גם נהגו בני האיינו לארוג בעצמם את בגדיהם.

האיינו התקיימו מציד ודיג, ובהמשך סחרו עם היפאנים קנו מהם אורז. הכובשים היפאניים דחפו את האיינו אל האיים הצפוניים מאיי יפאן, שם המשיכו לחיות כל השנים. בהמשך סיפחה יפאן את האיים שבהם חיו והם הפכו לאזרחי יפאן. כיום חיים כ-25 אלף בני אינו, בעיקר באי הכי צפוני הוקאידו ובאיים סחלין וקמצ'טקה. משערים שיש מאות אלפי בני איינו שחלקם הגדול מסתיר את מקורותיו.


הנה סרטון על בני האיינו:

http://youtu.be/endv3PVpXFg?t=18s


מצגת וידאו על אנשי האיינו מיפאן:

http://youtu.be/7f6I4GRQIUs


שיר עממי של שבט האיינו:

http://youtu.be/yTA8_2gwIhE?t=20s


וסרטון על להקה של בני איינו צעירים, שמחפשים את זהותם בחברה היפאנית:

http://youtu.be/9dgexEvTEjs?t=7s

הסיפור על האסקימוסים שנהגו לשלוח את הזקנים אל מותם על גבי קרחון נודד הוא כנראה גם נכון וגם לא נכון.

אכן היו מקרים שהדברים התרחשו כך בעבר, אבל לא כמנהג רווח אלא במקרים מסוימים של מחסור כלכלי ורעב ובמצבים שלא היו הרבה ברירות, שכן הזקנים סבלו מתשישות וזקנה ולא תרמו דבר.

נראה שבעידן המודרני פסקו המקרים הללו, אם מפני שהחוק אסר על כך ואם מכיוון שהאסקימואים כיום מבוייתים, תרבותיים יותר, נהנים ממצב כלכלי טוב יותר וחיים ביישובי קבע. המקרה המתועד האחרון בו נשלחו זקנים אל מותם, התרחש בשנת 1939.


הנה סצנה מתוך סרט שבו האסקימואים שולחים את האב הזקן אל מותו:

http://youtu.be/vyEMZB3UOWg

פסטיבל קרב התפוזים (battaglia delle arance) באיבראה האיטלקית הוא חלק מקרב מדומה שעורכים תושבי איבראה שבאיטליה פעם בשנה.

מדובר במעין קרב טקסי, בו לובשים המשתתפים בגדים בסגנון ימי הביניים ומטיחים אחד בשני תפוזים.

קרב התפוזים מתקיים כדי להזכיר את אומץ הלב של נערה צעירה שהעיזה להניף את נס המרד ולכרות את ראשו של המושל המקומי והאכזרי, שליח הקיסר הרומי השנוא כל כך.

שתי הקבוצות - העניים והאצילים, משחקות את המשחק המדומה הזה עם קרוב ל-500 טון של תפוזים!


הנה סיפורו של קרב התפוזים של איבראה:

https://youtu.be/90p-5oDNJTo


האנרגיות בפסטיבל הלוחמני כתום הזה:

https://youtu.be/g7Rl28rFQXw


ועוד מהבטאטליה של התפוזים:

http://youtu.be/y7iLpMcByl8

"יום טבילת דוב הקוטב" (Polar Bear Plunge) הוא מנהג המתקיים במקומות רבים ב-1 בינואר בכל שנה. ביום הזה, בשיא הקור של החורף, נכנסים מאות אלפי בני-אדם אל מי הים הקפואים.

כך מציינים במדינות רבות את השנה החדשה. בצפון אמריקה כמו ארצות הברית וקנדה הוא נקרא "פלאנג'פסט" (Plungefest), בהולנד וסקנדינביה Nieuwjaarsduik.

החוקרים סבורים ששורשי הטקסים הללו הם פרהיסטוריים וקשורים במנהגים קדומים של שבטים אירופיים כלשהם.

כיום המנהג לטבול בים הקר של ינואר נפוץ במדינות כמו הולנד, ארה"ב, קנדה ואנגליה וברבות אחרות באירופה ובמדינות האנגלו-סקסיות. השמות יכולים להשתנות ממקום למקום.

בהולנד, למשל, מכנים זאת "צלילת השנה החדשה" (Nieuwjaarsduik). אלפי אנשים מגיעים למקומות קבועים בהולנד, בכ-90 חופי ים ושפות אגמים ברחבי המדינה המישורית, ונכנסים בהמוניהם אל מי ים הקרח. זהו אירוע חברתי של ממש, עם ספונסרים, ריקודים ואווירה של פסטיבל.

בדנמרק נכנסים המונים למי האגמים הקפואים בשיא החורף, בקור בלתי נתפס. בכך הם מזדהים עם אבותיהם הוויקינגים.

יש מדינות שבהן תועל המנהג לגיוס כספים למטרות צדקה. בארצות הברית ובקנדה למשל נהנים ארגוני הצדקה מתרומות של המשתתפים. האחרונים גם סובלים מקור וגם תורמים...

באנגליה לעומת זאת, מתקיים מצעד חגיגי של אלפים הלבושים בתלבושות משוגעות שהחוגגים בוחרים. האירוע הזה, שנקרא שם "לוני דוק" (Loony Dook), מתקיים למשל במקומות כמו דרום קווינספרי שבסקוטלנד. אלפי אנשים מגיעים שם כדי להשתתף באירוע הטבילה בים.


הנה יום טבילת דוב הקוטב בזנזיבר:

https://youtu.be/gzAirnzgvpM


50 אלף איש רצים למים בשיא החורף:

https://youtu.be/hh7ZOeLungI


בהולנד:

https://youtu.be/hDmHdvLlqHU


ויום טבילת דוב הקוטב בקנדה:

https://youtu.be/CUThlW8m9oo

בכל פברואר חוגגים באי סרי לנקה את הירח המלא, ה"פול מון" של פברואר, בתהלוכה לילית, צבעונית ומיוחדת שנקראת "פויה" (Poya). פויה היא יום הירח המלא, יום חג (בכל חודש) בדת הבודהיסטית.

במקומות רבים ברחבי האי נערכות התהלוכות הללו לכבוד הפויה, אבל הגדולות והמרשימות ביותר נערכות, מטבע הדברים, בערים הגדולות.

את התהלוכה הזו, שנולדה בשנת 1979, מתחילים להכין שבוע לפני. משתתפים בה מאות פילים מבוייתים, המחופשים ומקושטים לעייפה, ביחד עם אלפי מחוללים, רקדנים ומתופפים מקומיים, בני כל הדתות שעל האי הגדול, השוכן בדרומה של הודו.

למעשה, התהלוכה היא ביטוי לרצון של כולם באחדות, בקרבה ובקשר בין כל בני המדינה, שעד 1972 נקראה ציילון. רוקדים ומנגנים בתהלוכת הפוייה, אלו לצד אלו, בודהיסטים, הינדים, סינהלים, נוצרים ומוסלמים.

בשעות שלפני התהלוכה מובאים הפילים אל גן העיר של הבירה קולומבו, מולבשים ומקושטים במגוון סגנונות וצירופי צבעים - לכל פיל מכינים מצנפת (כובע או כיסוי ראש) ותלבושת שהותאמו לממדי גופו ולאופיו, או לאלו של הרוכב או המוביל שלו בתהלוכה.

וכך צועדים ב"פרה הרה", הכינוי לתהלוכת הלילה הגדולה של הירח המלא של פברואר, הפילים הלבושים והמקושטים, לצד קבוצות של מחוללים ומתופפים מקרב בני סרי-לנקה. לכל קבוצה, הנמנית על אחת הדתות, יש את התלבושות, המאפיינים, הסמלים והאביזרים שלה.


הנה תהלוכת הפויה של סרי-לנקה בבירה קולומבו:

https://youtu.be/YrJoo4M3C48


ביקור בתהלוכת הפוייה:

https://youtu.be/6yiExehhYVs


תהלוכות פילים במזרח מקובלות מאוד:

https://youtu.be/Y6JLx-B0h0s


ובמקדשים:

https://youtu.be/g6UqWFfYSzA

אין עוד משקה בעולם כמו התה (Tea), שתרבויות שלמות נוהגות להתענג עליו בהתלהבות אותנטית ורבת שנים, עד שהן רוקמות אותו גם לתרבות ולחברה באופן הדוק כל כך. ביחד עם הקפה, מדובר על אחד מהמשקאות האהובים ביותר בתבל.

אבל מה שלא פחות מעניין הם הטקסים הקטנים של שתיית התה, הנהוגים בתרבויות שונות. לכאורה, טקס תה עוסק בהכנת התה, ההגשה לאורחים והשתייה המשותפת. בפועל, מדובר בטקסים בעלי משמעות רוחנית וחברתית גדולה הרבה יותר, מאשר סתם במנהגי השתיה שלו.

היפאנים הם אולי הבולטים בעולם בטקס התה היומי שלהם. הכנת התה נחשבת ביפן לאמנות מיוחדת והיא כרוכה בפולחן של ממש. חשיבות ותשומת לב קפדניים מוקדשים בו לכל פרט והוא נמשך זמן רב.

טקס התה היפאני (Japanese tea ceremony) מכונה "צ'אדו", ביפנית "דרך התה". הוא נערך ב"חדר התה", שכמותו ניתן למצוא בבית המסורתי של היפנים. בעיני היפנים החדר הזה הוא אי שליו וטהור, המאפשר לדיירי הבית והאורחים להירגע ולהתנתק למשך הטקס מהעולם החיצוני.

בטקס התה שזורים מוטיבים אמנותיים הלקוחים מהאמנות היפנית. נכללים בהם מוטיבים מעולמות הציור, הפיסול והאדריכלות היפנית. כל אלו באים לידי ביטוי בעיצוב חדר התה ובמראה הכלים בהם מכינים ומגישים את התה במהלך הטקס.

גם מבחינה תרבותית, שומרת התרבות היפנית מקום חשוב לתה ולטקסים שנערכים מסביבו. באורח החיים היפני הוא נתפס כמשקה חברתי ומרכזי ומהווה מעין מזכרת מפוארת מהעבר של היפנים. עובדה זו מקנה לטקס הזה מקום של כבוד בתרבות יפן, גם אם הוא לא נערך בהכרח באופן יומיומי.


הנה טקס התה של יפן שמודגם במוזיאון טיקוטין בחיפה:

https://youtu.be/faPDLeyVOg8


טקס התה מתוך סרט:

https://youtu.be/D5zvVqXvfO4


ועוד מטקס התה המסורתי שעושים ביפן:

https://youtu.be/l0qsGLtwl-4

הכנסת האורחים של הבדואים במדבר (Bedouin hospitality) היא מנהג ותיק ומעורר השתאות אצל בני המערב. הבדווים מחוייבים לארח כל אדם שזקוק לכך, למשך 3 ימים, מבלי לשאול שאלות או להקשות. אפילו את אויביהם המושבעים, או בני שבט יריב הם יארחו כראוי, יתנו מקום שינה, מזון ומשקה. מי שמסרב לעשות זאת - יומט עליו קלון.

הבדואים הם בעלי מסורת של נוודים. במדבר שבו הטמפרטורות מגיעות ל-50 מעלות צלזיוס ונאות המדבר רחוקים זה מזה מאד, הכנסת אורחים היא הכרחית לקיום ולהישרדות. פעם אתה זקוק לאירוח ובפעם אחרת, תארח בדואי אחר. ומכיוון שאין לשבור את מסורת האירוח הזו, היא נטמעה בתרבות הבדואית כחובה כמעט קדושה, שעל אי קיומה הבדואי ייענש חברתית.

אגב, בשל ההקפדה על צניעות ומוסר, המנהג קובע שהאורח ישוכן באזור נפרד באוהל, או באוהל מיוחד ובנפרד מבני המשפחה ובמיוחד מנשות המשפחה.


הנה תיאור הכנסת האורחים של הבדואים (עברית):

http://youtu.be/b_uZy9Oe9zo


האוהל הבדואי והחיים בשבט:

https://youtu.be/Hw4dwNs9JLE


הבדואי מארח (ללא מילים):

http://youtu.be/hV6zkbghRJM


באורח החיים הבדואי האירוח הוא חלק מסגנון חיים:

http://youtu.be/4Q3uhqv8epM


וכיום הוא מפרנס אותם יפה בחוויות תיירות שהם מעניקים לתייר:

https://youtu.be/SEb_A_POZw0

בלרוויק שבאיי שטלנד חוגגים בכל שנה את פסטיבל האש המקומי, ה"הלי הא" (Helly Aa Festival). בפסטיבל הזה מתקיים מצעד של מקומיים מחופשים לויקינגים, כשהם מהלכים עם לפידים בידיהם.

זהו פסטיבל סוף הימים הקדושים שמציין את סוף החגים. במסגרתו גם מבעירים דגם של ספינה ויקינגית, מעין מנחה סמלית לאל השמש.


הנה סיפורו של פסטיבל האש באיי שטלנד:

https://youtu.be/3oXSdNZ0R1I


טקס שריפת הסירה הוויקינגית:

https://youtu.be/q2qSdTvoSi4


ממראות פסטיבל האש של איי שטלנד:

https://youtu.be/i4M7e_pG2a0


השילוב הקסום בין חמת החלילים הסקוטית והדמויות הוויקינגיות:

https://youtu.be/EC_Mny_jnFs


ופסטיבל סוף הימים הקדושים באיי שטלנד:

http://youtu.be/qR7uiGVK0sQ?t=4s

ההצדעה (Salute) היא מנהג צבאי שנפוץ בכל העולם, מחווה גופנית של ברכה והבעת כבוד בצבאות וגופים בטחוניים שונים בכל העולם.

ההצדעה התפשטה מתרבות לתרבות והפכה חלק בלתי נפרד מהמשמעת הצבאית, כשעם הזמן היא הופכת לחובה במרבית הצבאות הלאומיים בעולם.

אבל מה מקורה של ההצדעה?

להצדעה הצבאית יש שורשים קדומים אך המקור המדויק שלה אינו ידוע בוודאות. יש סברה, בלתי מוכחת, שהרומאים נהגו להרים את כף ידם הימנית כשהיא פתוחה בברכה ובכך להראות שאין בידם כלי נשק.
במקומות אחרים נהגו ונוהגים עד היום ללחוץ את יד ימין לשלום, כדי להעביר מסר דומה.

ישנן תיאוריות שמנסות לראות את שורשיה בימי הביניים, עת אבירים הרימו את מכסה העיניים בקסדתם, עת היו נפגשים באביר אחר, בכדי לחשוף את פניהם ולאפשר לזהותם כמי שאינו אויב. אך גם לכך אין תימוכין היסטוריים של ממש.

המסמכים המהימנים הראשונים מגיעים רק מהמאה ה-18. נראה שההתגבשות המודרנית של ההצדעה מתחילה בצבא הבריטי. ככל הנראה, נהגו חיילים להסיר את הכובע כסימן כבוד מול פניהם של קצינים בדרגה גבוהה יותר. אבל כשהכובעים הצבאיים הופכים מסורבלים יותר, הנוהג הזה מתגלה כפחות מעשי.

מסמך צבאי בריטי משנת 1745 מורה לחיילים "לא להסיר את כובעיהם כשהם חולפים על פני קצין, אלא רק להצמיד את ידיהם לכובעים ולהשתחוות". זו הפעם הראשונה שבה מוזכרת במסמכים רשמיים ההצדעה שאנו מכירים כיום.

ב-1820 כבר מתגבשת ההצדעה הסטנדרטית, כשהיד הימנית נוגעת בשפת הכובע והכף פונה כלפי מטה. בצבא הבריטי יש אפילו שוני בסגנון ההצדעה בין הצי הימי המלכותי (Royal Navy) לצבא הרגיל. אגדה עממית בבריטניה וללא בסיס היסטורי, גורסת שהמלכה ויקטוריה (Queen Victoria) ביקרה פעם בספינת מלחמה ומלח הצדיע לה בכף יד מלוכלכת. מאז, אימץ חיל הים הצדעה עם הכף כלפי מטה, כדי להסתיר את כפות הידיים המלוכלכות.

מבריטניה מתפשט במהירות המנהג לצבאות אירופה וצבאות שונים מאמצים צורות הצדעה מגוונות משלהם. בצבא הצרפתי, למשל, כף היד פונה באותה תקופה קדימה.

הצבא הפולני שומר עד היום על הצדעה ייחודית בשתי אצבעות בלבד. אגדה פולנית מספרת על שליח צבאי שנפצע בקרב אך המשיך במשימתו, הצדיע למפקדו עם שתי האצבעות שנותרו לו בריאות ומת לאחר מכן. הנסיך יוזף פוניאטובסקי (Józef Poniatowski), מרוב התפעלות מאומץ לבו, אימץ את ההצדעה הזאת לצבא הפולני. עם זאת, גם לסיפור הזה אין הוכחות היסטוריות ברורות.

בשנת 1923 דורש היטלר שחברי התנועה הנאצית יקדמו אותו במועל יד וכך אכן קרה. זה רימז כבר אז על פולחן האישיות שיחיל על גרמניה הנאצית כולה, כשיעלה, עשור אחר כך, לשלטון. ההצדעה במועל יד תהפוך להצדעה הרשמית של הצבא הנאצי ובמסגרת פולחן האישיות שיונהג, יצדיעו כך כל תומכי הפיהרר ומעריציו. מאז הוכרעה גרמניה ההצדעה במועל יד אסורה בה לפי החוק.

מכל מקום, עד היום נותרה ההצדעה הצבאית סמל אוניברסלי של כבוד ומשמעת בצבאות כל העולם, כשכל צבא שומר על הגרסה המסורתית שלו למחווה העתיקה הזו.


הנה מנהג ההצדעה וכיצד מצדיעים במשטרה (עברית):

https://youtu.be/yzy55IqL8Ts


הצדעות בעולם:

https://youtu.be/SmIVw1TVp1w


כך החיילים מצדיעים (עברית):

https://youtu.be/sxct4gY5yTQ


הצדעת שתי האצבעות הפולנית:

https://youtu.be/kVSSuMA9g_8


זו כנראה ההצדעה המפורסמת בהיסטוריה, ההצדעה של ג'ון ג'ון - ילדו של הנשיא ג'ון קנדי - בטקס הקבורה של אביו:

https://youtu.be/KiWed2W9OBs


והבזויה בהצדעות - ההצדעה הנאצית במועל יד:

https://youtu.be/C8iujof6IL8

לסקוטים יש מסורת בת מאות שנים שלפיה הגברים לובשים חצאיות הנקראות "קילט". הגברים הסקוטים לובשים את החצאית המסורתית כדי להבהיר לאיזה שבט, באנגלית וסקוטית "קלן", הם משתייכים. הכי מעניין הוא שמחוץ לאירועי ספורט או מחול, הסקוטים לא נוהגים ללבוש דבר מתחת לקילט...

כיום פחות מקפידים על הדוגמה אבל בעבר היו לכל קלן דגם וצבעים מיוחדים משלו והסקוטים הקפידו על תפירה מדוייקת ומדודה אצל חייט מומחה. לרוב משלים הסקוטי את התלבושת בגרביים וכומתה, התואמים לחצאית רבת-הקפלים שלו.

בגדודים הסקוטיים של הצבא הבריטי הקילט הוא לבוש חובה. בעבר נהגו הנגנים הסקוטיים לצעוד במצעדים צבאיים בבגדיהם המסורתיים והמסורת נמשכת גם היום במצעדים חגיגיים.


הנה תזמורת סקוטית שכולם לבושים בה קילט - החצאית הסקוטית:

http://youtu.be/De7tVVlF9-c


ברנש שמוכיח סופית שקילט לא מקטין מהיכולת הגברית שלך:

http://youtu.be/bZcqMkxrp68


ומי אמר שחצאית היא לא גברית?

https://youtu.be/EMsz3bklTho

טקס הכנת ושתיית התה תופס מקום חשוב במסורת היפנית ובתרבותה. זהו טקס מדויק ואסתטי מאוד, שאיש לא יבצע ביפן כלאחר-יד.

מהלך הטקס מוכתב ביפן מראש. מכיוון שהוא כולל תנועות קבועות ומוגדרות מראש, אין בו יותר מדי ספונטניות או ביטוי אישי. להיפך, זוהי מלאכה מדויקת, שכל תנועה בה מחושבת ונחשבת לחלק בלתי נפרד מהטקס המסורתי.

ועדיין, קיימות כמה שיטות שונות לביצוע הטקס. אחת משיטות הטקס מתחילה בהכנה התה, שמכינים מאבקת תה ירוק. מערבבים אותה באמצעות מברשת מיוחדת, תוך הקצפה במים חמים, אך לא רותחים ולא ממותקים.

לאחר חימום המים להכנת התה והוספת אבקת התה, היפנים נוהגים לאכול עוגיה יפנית, בצורה ובכמות מדויקות מאוד.

לאחר מכן היפאנים נוהגים להגיש את התה בספלי חרס ייחודיים, המיוצרים בעבודת יד ושונים זה מזה. מה שמעצבים במערב היו מכנים OneOf, קיצור של "One of a kind".

על הטקס שורה רוחה של תורת הזן, הגורסת שהתעמקות בפרטי הפרטים הקטנים והיומיומיים ביותר של החיים, היא שתביא את האדם להתעלות רוחנית. ההתעלות הזו בטקס התה מושגת על ידי הנינוחות וההרמוניה שמקנה למשתתפים העיסוק בפרטים הקטנים והטקסיים של הטקס.


כך מתנהל טקס התה של יפן, כפי שהוא מודגם במוזיאון טיקוטין בחיפה:

https://youtu.be/faPDLeyVOg8


טקס התה מתוך סרט:

https://youtu.be/D5zvVqXvfO4


וטקס התה המסורתי של יפאן:

https://youtu.be/l0qsGLtwl-4

צינג מינג (Qingming), או פסטיבל ניקוי הקברים, הוא חג שחוגגים בסין פעם בשנה, בכל חודש אפריל. בחג מנציחים הסינים בדרך משונה מעט וחולקים כבוד לאבותיהם המתים. לאחר שהם מנקים את קבריהם, הם מתיישבים לארוחה עליזה ליד הקברים. הם מניחים על הקברים ומראים לקבורים את המאכלים שהכינו.

בסיום הארוחה מטילים החוגגים קוביות אדומות שמעידות האם האבות הקדמונים סיימו גם הם לאכול. הם גם שורפים מעט כסף, כדי שלא ייחסר בעולם הבא..


הנה סרטון אנימציה שמסביר מהו פסטיבל צינג מינג - פסטיבל ניקוי הקברים:

http://youtu.be/wTeoWgKc9b4


יום הזיכרון למתים:

https://youtu.be/f0PIjYMg_fQ


ועוד הסבר על שורשי הפסטיבל:

https://youtu.be/4gfpF4620-w

"סלסלת הפרחים של ונוס" ובקיצור "סלסלת ונוס", היא מין של ספוג טבעי שהשלד הגלילי שלו הוא חזק ביותר (קראו עליו בתגית "סלסלת ונוס, שלד"). אבל השלד החזק הזה הוא גם הסיבה שסלסלת ונוס היא מתנת אירוסין מסורתית ביפאן. הסיבה קשורה בטבע שלה, שכן סלסלת ונוס היא מלכודת אוהבים טבעית.

הסיפור שמאחרי "סלסלת ונוס" הוא המחטים של ספוגי הזכוכית. המחטים הללו יוצרות מעין כלוב עשוי צורן וכמו בבחירת בן זוג לכל החיים, גם בספוג החי הזה אתה לכוד בזוגיות תמידית.

בחלקו העליון של הספוג יש לו פתח אחד בלבד ליציאת מים. כשהספוג צעיר, חודר דרכו זוג סרטנים שמעתה יחיה בתוך הספוג המוגן. אך בשל הגדילה המהירה שלהם, מהירה פי כמה מקצב גידול הספוג עצמו, יהפכו הסרטנים הצעירים בתוך זמן קצר לאסירים בתוך הספוג. וכך הם יחיו בו בצוותא, עד לסוף חייהם.

הכליאה של זוג הסרטנים בספוג היא הסיבה שהיפאנים רואים בו את סמל הזוגיות הנצחית. לכן הם הפכו את "סלסלת ונוס" למתנת אירוסין מסורתית ביפאן. משהו כמו "עד שהמוות יפריד בינינו" בתרבות המערבית.


הנה סיפורו של ספוג ונוס הזה:

https://youtu.be/1otjLOrTeec


התכונות המרתקות של ספוגי הזכוכית והעניין בהם לטכנולוגיה:

https://youtu.be/9FR6_8n29Mg


ויש מי שעיצב נורת שולחן לפי הדגם שלו:

https://youtu.be/ePTEzdLqvwM

החתונה היא טקס שמחבר בני זוג בנישואין. אין תרבות בעולם שאין בה טקס של חתונה. זהו אירוע משפחתי, חברתי ודתי שהוא משמעותי ביותר, לא רק למשפחה ולבני הזוג שבאים בברית הנישואים, אלא גם במצבם בפני השלטונות.

החתונה משנה את אופי היחסים בין אנשים בחברה. בחברה המסורתית היא תנאי הכרחי להולדת ילדים והורות. בלא מעט חברות פטריארכליות (המאופיינות בשליטת הגברים), החתונה הופכת את האישה לרכושו של הבעל. בחברות מודרניות ניתן לראות בחתונה טקס שהופך את בני הזוג לשותפים לחיים ואם לומר זאת בחיוך, למעין "שותפים ובעלי מניות בארגון שנקרא משפחה".

במהלך החתונה משתנה מצבם של החתן והכלה לבעל ואישה, או להגדרות מקבילות בסוגי נישואין אחרים. משק הבית הופך משותף והשניים חוברים לחיים משותפים.

טקס החתונה חשוב גם לשינוי המצב הרשמי של בני הזוג, בפני הרשויות והציבור שמקיף אותם. בחברה המערבית והמודרנית מגורים משותפים אינם מחייבים חתונה, אך בחברות שמרניות ומסורתיות הנישואין והחתונה הם חובה לזוג המעוניין לגור ביחד.


הנה הסברים למנהגי החתונה ששורשיהם קדומים במיוחד:

https://youtu.be/D3QT0ZhBYms?t=13m14s


מנהגי החתונה של יהדות לוב:

https://youtu.be/CxzsrruI334


מנהגי חתונות מוזרים במיוחד:

https://youtu.be/ZkM4wZohdYM


ריקודי חתונה בתימן:

https://youtu.be/VRF03EOVzG0


חתונה יהודית חרדית שבה הגברים לחוד והנשים לחוד:

https://youtu.be/TAbC13hfrWw


וקבלת הכלה המרגשת מחתונה עכשווית בישראל:

https://youtu.be/apcQHYCocZ4