מהי תרופת האינסולין?
יצרים, אגו, כסף וכבוד - כל אלה שימשו בתולדות המדע לא פעם והביאו אנשים למקומות גבוהים ולהישגים על-זמניים ומשני-עולם, אך גם לתחתיות ולהתנהגות מכוערת, יצרית ואפילו לא אנושית.
סיפור גילוי האינסולין (insulin) הוא אחד מהסיפורים המדעיים היצריים והמכוערים בתולדות המדע.
השנה היא 1922 וזריקת האינסולין הראשונה בהיסטוריה ניתנת ללאונרד תומפסון, חולה בן 14 שהיה עתיד למות מסוכרת בתוך זמן קצר. הוא חי מאז חייבים טובים והמשיך לחיות בזכות האינסולין.
עד אותם ימים מחלת הסוכרת הייתה תלויה באינסולין, הורמון חשוב שמייצר הגוף ושאחראי בגוף לאיזון רמות הסוכר בדם. למעשה, הפגיעה בייצור האינסולין הטבעי, מה שאנו קוראים "סוכרת", הייתה מחלה חשוכת מרפא שהסתיימה בדרך כלל במוות, תוך זמן קצר.
אבל שנה קודם, ב-1921, הצליחו שני חוקרים צעירים מאוניברסיטת טורונטו בקנדה, לבודד לראשונה את האינסולין.
השניים, פרדריק בנטינג וצ'רלס בסט, עשו את המחקר במעבדה באוניברסיטה, שנוהלה בידי הפיסיולוג ג'ון מקלאוד. אותו מקלאוד היה ראש המעבדה שבה עבדו השניים על המחקר, אבל הקשר שלו למחקר עצמו היה קלוש.
קלוש, אלא אם מחשיבים את העובדה שהוא לא האמין במחקר של השניים, לא עזר להם ואף התנגד למחקר כולו. רק משהתברר לו שבנטינג גילה תגלית חשובה, תגלית המקדמת אותם לעבר בידוד האינסולין, הוא ניצל את כוחו לתרמית של ממש.
רופא צעיר בשם קוליפ מונה בסודיות על ידי מקלאוד, כדי שישיג את בנטינג ובסט. כך תכנן מקלאוד להצליח לעקוף את בנטינג ולהיחשב לבעל התגלית הגדולה של בידוד האינסולין.
אבל הצדק ניצח ובנטינג ועוזרו בסט השלימו את המחקר ויצרו את טיפול האינסולין. הטיפול הזה החל להציל חולי סוכרת וחולל סערה של אופטימיות באשר לעתיד הניצחון על המחלה.
ההישג היה כביר. בנטינג, שלא היה רופא, קיבל בזכות התגלית את הדוקטורט שלו גם ברפואה. בסט היה ונשאר סטודנט לרפואה, אבל ישלים די מהר את לימודיו ויהפוך לרופא מעוטר ונערץ.
בנטינג ומקלאוד זכו על התגלית המדהימה
בפרס נובל לרפואה ולפיסיולוגיה בשנת 1923.
רגע, מה?
קראתם נכון. בנטינג ומקלאוד הם שזכו על התגלית בפרס נובל לרפואה ולפיסיולוגיה.
כן. ההחלטה של ועדת הפרס, לחלק את הנובל בין בנטינג ומקלאוד, במקום בין צמד החוקרים האמיתיים בנטינג ובסט, חוללה סערה. למעשה, עד היום היא מעוררת מחלוקת שאינה נגמרת. החוקרים הצעירים וכל מי שמסביבם הרגישו כמה הדבר לא צודק אבל ההחלטה בוועדת נובל נותרה ללא שינוי.
ד"ר בנטינג יצא גבר. בזכות תגליתו הוא הפך לאדם הצעיר ביותר בהיסטוריה מבין זוכי פרס הנובל לרפואה. אבל הוא היה לא רק גאון אלא גם בן אדם, חוקר וחבר טוב. את כספי חצי הפרס שבהם זכה הוא חלק עם בסט, עוזרו ושותפו לתגלית ששינתה את העולם. מקלאוד, בניגוד לו, לקח את המחצית שלו לעצמו.
אגב, על אף פרס הנובל שהוענק למקלאוד, הקהילה המדעית מכירה כמגלי האינסולין רק בבנטינג ובבסט. במין צדק פואטי וחד משמעי, לא מוזכר בפרסומים מדעיים אותו מנהל מעבדה, האיש שלא האמין בשניים ואף ניסה להכשילם. מקלאוד מוזכר בקושי בפרסומים הרשמיים והלא נחשבים, אלה העוסקים בפרס הנובל עצמו.
את סיפור הגילוי והמאבק בין הרופאים ניתן לראות בסרט הקולנוע "די תהילה לכל" (Glory Enough for All).
ואגב, כל הניסיונות שנעשו באותה תקופה לייצר אינסולין באופן מלאכותי, בכמויות שנדרשו כדי לטפל בחולים, נכשלו. עד לשנות ה-80 של המאה ה-20 המשיכו להפיק אותו מלבלבים של חזירים וכלבים.
רק לקראת סוף המאה הקודמת הצליחו לפתח אינסולין בהנדסה גנטית. השיטה, אגב, מעוררת הערצה לכשעצמה. חוקרים חיברו את הגן שאחראי לייצור האינסולין לחיידקים ואלו מייצרים כמויות גדולות של אינסולין. שיטה זו מייצרת היום חלק ניכר מהאינסולין שמזריקים חולי סוכרת וכיום נבחנות גם כמוסות אינסולין, לבליעה במקום הזרקה.
יצרים, אגו, כסף וכבוד - כל אלה שימשו בתולדות המדע לא פעם והביאו אנשים למקומות גבוהים ולהישגים על-זמניים ומשני-עולם, אך גם לתחתיות ולהתנהגות מכוערת, יצרית ואפילו לא אנושית.
סיפור גילוי האינסולין (insulin) הוא אחד מהסיפורים המדעיים היצריים והמכוערים בתולדות המדע.
השנה היא 1922 וזריקת האינסולין הראשונה בהיסטוריה ניתנת ללאונרד תומפסון, חולה בן 14 שהיה עתיד למות מסוכרת בתוך זמן קצר. הוא חי מאז חייבים טובים והמשיך לחיות בזכות האינסולין.
עד אותם ימים מחלת הסוכרת הייתה תלויה באינסולין, הורמון חשוב שמייצר הגוף ושאחראי בגוף לאיזון רמות הסוכר בדם. למעשה, הפגיעה בייצור האינסולין הטבעי, מה שאנו קוראים "סוכרת", הייתה מחלה חשוכת מרפא שהסתיימה בדרך כלל במוות, תוך זמן קצר.
אבל שנה קודם, ב-1921, הצליחו שני חוקרים צעירים מאוניברסיטת טורונטו בקנדה, לבודד לראשונה את האינסולין.
השניים, פרדריק בנטינג וצ'רלס בסט, עשו את המחקר במעבדה באוניברסיטה, שנוהלה בידי הפיסיולוג ג'ון מקלאוד. אותו מקלאוד היה ראש המעבדה שבה עבדו השניים על המחקר, אבל הקשר שלו למחקר עצמו היה קלוש.
קלוש, אלא אם מחשיבים את העובדה שהוא לא האמין במחקר של השניים, לא עזר להם ואף התנגד למחקר כולו. רק משהתברר לו שבנטינג גילה תגלית חשובה, תגלית המקדמת אותם לעבר בידוד האינסולין, הוא ניצל את כוחו לתרמית של ממש.
רופא צעיר בשם קוליפ מונה בסודיות על ידי מקלאוד, כדי שישיג את בנטינג ובסט. כך תכנן מקלאוד להצליח לעקוף את בנטינג ולהיחשב לבעל התגלית הגדולה של בידוד האינסולין.
אבל הצדק ניצח ובנטינג ועוזרו בסט השלימו את המחקר ויצרו את טיפול האינסולין. הטיפול הזה החל להציל חולי סוכרת וחולל סערה של אופטימיות באשר לעתיד הניצחון על המחלה.
ההישג היה כביר. בנטינג, שלא היה רופא, קיבל בזכות התגלית את הדוקטורט שלו גם ברפואה. בסט היה ונשאר סטודנט לרפואה, אבל ישלים די מהר את לימודיו ויהפוך לרופא מעוטר ונערץ.
בנטינג ומקלאוד זכו על התגלית המדהימה
בפרס נובל לרפואה ולפיסיולוגיה בשנת 1923.
רגע, מה?
קראתם נכון. בנטינג ומקלאוד הם שזכו על התגלית בפרס נובל לרפואה ולפיסיולוגיה.
כן. ההחלטה של ועדת הפרס, לחלק את הנובל בין בנטינג ומקלאוד, במקום בין צמד החוקרים האמיתיים בנטינג ובסט, חוללה סערה. למעשה, עד היום היא מעוררת מחלוקת שאינה נגמרת. החוקרים הצעירים וכל מי שמסביבם הרגישו כמה הדבר לא צודק אבל ההחלטה בוועדת נובל נותרה ללא שינוי.
ד"ר בנטינג יצא גבר. בזכות תגליתו הוא הפך לאדם הצעיר ביותר בהיסטוריה מבין זוכי פרס הנובל לרפואה. אבל הוא היה לא רק גאון אלא גם בן אדם, חוקר וחבר טוב. את כספי חצי הפרס שבהם זכה הוא חלק עם בסט, עוזרו ושותפו לתגלית ששינתה את העולם. מקלאוד, בניגוד לו, לקח את המחצית שלו לעצמו.
אגב, על אף פרס הנובל שהוענק למקלאוד, הקהילה המדעית מכירה כמגלי האינסולין רק בבנטינג ובבסט. במין צדק פואטי וחד משמעי, לא מוזכר בפרסומים מדעיים אותו מנהל מעבדה, האיש שלא האמין בשניים ואף ניסה להכשילם. מקלאוד מוזכר בקושי בפרסומים הרשמיים והלא נחשבים, אלה העוסקים בפרס הנובל עצמו.
את סיפור הגילוי והמאבק בין הרופאים ניתן לראות בסרט הקולנוע "די תהילה לכל" (Glory Enough for All).
ואגב, כל הניסיונות שנעשו באותה תקופה לייצר אינסולין באופן מלאכותי, בכמויות שנדרשו כדי לטפל בחולים, נכשלו. עד לשנות ה-80 של המאה ה-20 המשיכו להפיק אותו מלבלבים של חזירים וכלבים.
רק לקראת סוף המאה הקודמת הצליחו לפתח אינסולין בהנדסה גנטית. השיטה, אגב, מעוררת הערצה לכשעצמה. חוקרים חיברו את הגן שאחראי לייצור האינסולין לחיידקים ואלו מייצרים כמויות גדולות של אינסולין. שיטה זו מייצרת היום חלק ניכר מהאינסולין שמזריקים חולי סוכרת וכיום נבחנות גם כמוסות אינסולין, לבליעה במקום הזרקה.
