שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהי אמנות מודרנית ומה יש בה?
למה ג'קסון פולוק זרק ושפך צבע על הבד?
הצייר ג'קסון פולוק (Jackson Pollock), מי שמכונה בתולדות האמנות המודרנית "אמן הטפטופים", קנה את עולמו בשנות ה-40. זה קרה כשהוא החל להתיז צבע על בד הציור והיה לחלוץ שיטת הציור בזריקת צבע, טכניקה שבה האמן מתיז טיפות של צבע על גבי הקנווס.
זה החל בשנת 1946 לטפטף צבע, לשפוך צבעים ולהשליך צבעים על הבד. גם אם בהתחלה משך תשומת לב כאמן מוזר, עם תפיסות קיצוניות וטכניקות משונות לציור, בהמשך זה תפס.
תפס ???
כן ומאוד. שפיכת הצבעים על קנבסים ענקיים שפרש על הרצפה ושימוש בעוד אמצעים "מוזרים" בעולם האמנות, כמו חול, זכוכיות שבורות, סכינים ומקלות, הפכו אותו לאמן מפורסם ומעניין.
בדיעבד הוא היה להצלחה מסחררת, אפילו בעידן של המאה ה-20 - המאה של האמנות המודרנית, המוקצנת, המטורפת, זו שחיפשה כל הזמן את הגבולות של ההגיוני ביצירה האמנותית, זו שמרסל דושאן כבר הותיר בה בתחילת המאה את חותמו החוצפני, כשהכניס משתנה למוזיאון והודיע שהיא יצירת אמנות.
אך באוגוסט 1956, כשהוא בן 44 בלבד, נהרג פולוק בתאונת דרכים בניו-יורק, שארעה בעת שנהג תחת השפעת אלכוהול. זה לא הפריע לציורים שלו להמשיך אחריו ולהפוך לנחשקים במיוחד, הן בקרב חובבי אמנות מודרנית והן בקרב אספנים שהלכו והעלו את מחיריהם.
ציור של ג'קסון פולוק, שנקרא "ציור מספר 5, 1948" השיג את אחד המחירים הגבוהים בכל הזמנים במכירה פומבית - סכום של 140 מיליון דולר שולם בעדו!
הנה סגנונו היחודי של ג'קסון פולוק:
https://youtu.be/WE_76kYvJQg
המחשה של טכניקת טפטוף הצבע הייחודית של פולוק, מתוך הסרט "פולוק" בכיכובו של אד האריס:
http://youtu.be/JZ3glUYHa3Q
אמן מדגים את טכניקת הציור של פולוק במוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק:
https://www.youtube.com/watch?v=EncR_T0faKM
תולדות חייו של ג'קסון פולוק:
https://youtu.be/TCEgtPAhtuo
ציור מספר 19 שלו הוא מיצירותיו החשובות והוא בא בתקופה הכי יצירתית שלו, שנמשכה 3 שנים:
https://youtu.be/EL_CwXXIoRw
סימולטור הציור האלקטרוני בסגנון פולוק מאפשר לצייר בסגנון ההתזה שלו, מבלי להתלכלך:
https://youtu.be/CKVqlmZTL34
גם היצירה מספר 11 "Blue poles" היא ענקית ומרשימה מאד:
https://youtu.be/fnORitT5h4U
בסרט הבידיוני הנפלא "אקס מאכינה" תופס ציור של פולוק מקום של ממש:
https://youtu.be/EoQuVnKhxaM
כך תציירו כמו פולוק:
https://youtu.be/EncR_T0faKM
סרט תיעודי קצר על יצירתו וביקור בסטודיו שלו:
https://youtu.be/vKL7ThG67ac?long=yes
והשאלות שמעלים ג'קסון פולוק והתהילה לה זכה:
https://youtu.be/gOGDDh1thaQ?long=yes
איזה בית הותקף על ידי בית קטן אחר?
הבית האוסטרי שנקרא "התקפת בית" אמנם משעשע במראהו אך הוא פרויקט רציני וקשה. העיצוב האדריכלי של הבית שהותקף נראה אמנם משוגע, אבל הביצוע שלו הוא מורכב במיוחד. צריך היה לבנות בית שלם מבחוץ, ולהעלות אותו אל גג הבניין, לייצב ולחבר אותו בצורה שלא תאפשר לו לעולם ליפול ולבצע את הכל בצורה מושלמת.
מדובר בבית ש"תקף" את בניין המוזיאון לאמנות חדישה שבעיר וינה, בניין כהה ומרשים הידוע בכינויו "מומוק" (MUMOK). התקפת הבית עליו הייתה זמנית, שכן כיום הוא אינו מוצג שם יותר.
הנה השלב האחרון בפרויקט המסובך הזה:
http://youtu.be/b8k5mmgOsO4?t=12s
מהי אמנות קינטית?
האמנות הקינטית (Kinetic art) היא אמנות השוברת את ההנחה שפסלים צריכים להיות דוממים, בכך שהיא משלבת בהם תנועה.
אמנות קינטית היא אמנות המבוססת על תנועה הבאה לידי ביטוי בדרך כלל בפסלים סביבתיים. במקום לפסל אותם כפסלים דוממים, כוללים בהם האמנים הרבה חלקים נעים.
יצירותיהם של האמנים הקינטיים מגוונות. מהאשליות של האמן ויקטור וסרלי, דרך מגדלי התאורה הקיברנטיים של שיפר, תפלצות החול של תיאו יאנסן, הפיסול קינטי מפזר האור של מוהולי מוג'י ועד הפסלים הדינמיים של אנטוני הו והמזרקה של יעקב אגם הישראלי - הן מפתיעות, מרתקות ולא פעם מעוררות חיוך גדול.
יש באמנות הקינטית הוספה של ממד הזמן והחלל ליצירת האמנות. הזרם הזה הוא תוצר ברור של החיבור בין הההתפתחות הטכנולוגית והיצירה המודרניסטית.
על אף שמדובר באחד התחומים המודרניים והמוכרים משנות העשרים של המאה הקודמת ועד האמנות החדישה ובת זמננו, מקור השם "קינטית" הוא מהמילה היוונית "קינמה", שפירושה תנועה.
הכוח המניע יכול להיות אמנם מלאכותי, אבל לעיתים קרובות מה שמניע פסלים כאלו היא הרוח והפסלים הקינטיים משתנים לפיה.
#סוגי היצירות הקינטיות
יצירות קינטיות יהיו לא רק דו-ממדיות, כמו הציור, אלא גם תלת-ממדיות, כמו פסלים.
מקור התנועה בהן יכול להיות מגוון. ביצירות הקינטיות נכללות יצירות המונעות באנרגיות חיצוניות דוגמת אנרגיית הרוח, או כל פי עקרונות פיזיקליים כמו כוח הכבידה ועד למנועים ייעודיים.
תפקיד הצופים שונה בהן לא פעם. יש מהן לא מעט יצירות שניתנות לשינוי בידי הצופים ואף כאלה שמזמינות ומעודדות אותם לקחת חלק בהפעלה שלהן.
לעתים תנועת הצופים היא שמחוללת את התנועה - לא מעט יצירות, כמו יצירות האופ- ארט (Op Art) הן סטטיות, אבל כוללות אשליה של תנועה. הן בעצם כוללות אפקטים אופטיים מסוימים שמציגים תנועה. המעניין בהן הוא שהתנועה הזו מתרחשת לא ביצירה עצמה, אלא בעיני הצופים, תוך כדי תנועתם במרחב שמסביב ליצירה ובזוויות הראיה שמהן הם מביטים בה. בולטים בזרם זה הם אמנים כמו וזרלי, סוטו ויעקב אגם.
כך יוצרים את האמנות הקינטית:
https://youtu.be/nxdcj2tLQGE
דוגמאות ליצירות קינטיות המשתנות עם הרוח:
https://youtu.be/NGUqk497JyY
אחת מתפלצות החול הקינטיות של תיאו יאנסן:
http://youtu.be/MYGJ9jrbpvg
הוא מסביר:
https://youtu.be/PIbk4AKFMTc
גן פסלים קינטיים בסנטה פה:
https://youtu.be/HHo04f2a3Wo?long=yes
ועוד אמן קינטי מסביר:
https://youtu.be/ROP45rjvOHg?long=yes
מהי הביאנלה של ונציה?
הביאנלה של ונציה, או בקיצור "ביאנלה" (Biennale), הוא שמה של תערוכת אמנות עכשווית בינלאומית הנערכת מדי שנתיים בעיר ונציה שבאיטליה. הפירוש? - פירוש המילה "ביאנלה" באיטלקית הוא "דו-שנתי".
כבר שנים שהביאנלה נחשבת לאחת מהתערוכות החשובות והיוקרתיות בעולם האמנות. כל מדינה בוחרת לשלוח אל הביאנלה של ונציה את האמנים הבולטים ביותר שלה. האמנים הנשלחים יוצרים במיוחד לקראתה יצירות אמנות מיוחדות ולרוב משמעותיות בהתפתחותם האמנותית.
#איך הביאנלה פועלת?
למעט חלק קטן של התערוכה, המוצג באזור הארסנאלה, מארחת ונציה את הבינאלה בפארק ג'ארדיני, בעל 30 הביתנים הקבועים שמחזיקות מדינות מאז שנות ה-30. לחלקן ביתן קבוע אף על פי שהן לא במיוחד בולטות באמני האמנות המודרנית שבהן.
מכל מקום, כל מדינה קובעת איך יתנהל הביתן שלה. בדרך כלל המדינות השונות בוחרות באמן יחיד לייצגן במהלך התערוכה, או לפחות כמות זעירה של אמנים המציגים ביחד תערוכה עם נושא משותף.
בשולי הביאנלה אבל כחלק ממנה נערך בוונציה גם פסטיבל הסרטים של ונציה. במקביל נוהגת העיר גם לארח הצגות תיאטרון ומיצגים שונים.
#תולדות הביאנלה
קצת קשה להאמין, אבל הביאנלה הראשונה נולדה בשנת 1895 ובה דווקא התמקדו ב... עיצוב פנים. מתחילת שנות ה-20 התערוכה הופכת בינלאומית ובהדרגה מצטרפות מדינות רבות להציג בה.
בשנת 1938 החלו לחלק בביאנלה פרסים לאמנים ומדינות. אחרי הפסקה, במהלך מלחמת העולם השנייה, היא מתחדשת בשנות ה-50.
אבל העולם השתנה ובשנות ה-50 מתחילים להציג יותר ויותר יצירות אקספרסיוניות מופשטות.
הגל של הפופ ארט שוטף בשנות ה-60 גם את הביאנלה והמון יצירות ברוח זו הופעות שכיחות כאן. קוסאמה יאיואי משתחלת לתערוכה באופן לא חוקי ומחוללת כאן סערה. שנים רבות אחר כך היא תגיע בשיא התהילה, כנציגה אישה ראשונה של יפן וכל הביתן היפני מוקדש לה.
בשנות ה-70 מתחילים להציג אמנות פוסטמודרנית בביאנלה, תופעה שתלך ותתחזק בשנות ה-80. במקביל, תוגדל ההשתתפות של אמנים מאסיה בתערוכה והביא לה תהפוך לתערוכה העולמית המובילה בתחום האמנות העכשווית לסוגיה.
הנה עבודות מהביאנלה בוונציה:
https://youtu.be/kQlTuKk6rTM
עבודה על הבניין כולו:
https://youtu.be/4rLTbiuNRiQ
ראיון עם האמן קודי מהביתן הקוריאני:
https://youtu.be/q6IGvcmTfoU
הביתן הדני:
https://youtu.be/gcoYxRiUlV0
והארגנטיני:
https://youtu.be/IWZHZ288XvE
איזה גלגל אופניים שינה את פני האמנות?
היצירה "גלגל אופניים" (Bicycle Wheel ובצרפתית Roue de bicyclette), או כמו שהיא מכונה על ידי רבים "גלגל אופניים ושרפרף", נחשבת כיצירה הראשונה שנוצרה בגישת "רדי מייד", שבה משמש חפץ קיים כיצירת אמנות.
היצירה המהפכנית נוצרה בשנת 1913 על ידי האמן הצרפתי מרסל דושאן, חבר בתנועת האמנים המורדים, ה"דאדא". היא מורכבת משרפרף עם מושב עגול מעץ, שעליו הורכב גלגל הפוך של אופניים.
דושאן, שגילה באותה תקופה סקרנות גדולה לגבי מכונות ומכניקה, הביט בסטודיו שלו בשרפרף וחשב כיצד לשלבו עם אובייקט שיקנה לו מראה שונה. על ידי הוצאת הגלגל מתפקודו המקורי, הוא הפך אותו לחלק מהיצירה האמנותית. עצם הרעיון, גרס דושאן, הוא שהופך את החיבור בין שני מרכיבים כמעט סתמיים לאמנות. ואגב, הוא טען שהיופי או הכיעור של העבודה אינם קנה מידה להחלטה אם זו אמנות או לא..
לאחר זמן מה נעלמה היצירה ובשנת 1916, בהגיעו לניו-יורק, יצר אותה דושאן מחדש. היא נוצרה אז כחלק מקבוצת פסלי רדי מייד נוספים. במהלך השנים, עד גיל מופלג, חזר דושאן ויצר מספר עותקים של העבודה. אחד מהם נמצא היום במוזיאון ישראל בירושלים.
הנה סקירה על יצירת הרדי מייד המפורסמת "גלגל אופניים":
https://youtu.be/DCgWn8fFKAQ
ראיון עם דושאן שמתבצע, כמיטב המסורת של הדאדא, בחדר מדרגות לא צפוי:
https://youtu.be/VYqDpNmnu8I
מורה שמספרת על מה שהיא יכולה להשיג בשיחה עם התלמידים על היצירה:
https://youtu.be/63yYbOnJt-o
ופרויקט מ-2012 שניסה להניע את הגלגל:
https://youtu.be/BsWcs_PTVM4
איך מתחברים ברקוד ואמנות באמנות הברקוד?
אמנות ברקוד (Barcode art) היא אמנות שמשתמשת במראה הקווים של הברקוד ליצירה אמנותית. יש יצירות ברקוד מעניינות, שעושים אמנים מודרניסטים. אחדים, כמו סקוט בלייק האמריקני, יוצרים לא מעט יצירות עם ברקוד, עם תפיסה אמנותית וחדשנות טכנולוגית רבה.
הנה דוגמאות של ברקוד שהפך ליצירות אמנות ברקוד:
https://youtu.be/QHoZN2MxwR8
אמן הברקוד סקוט בלייק:
https://youtu.be/OdIEwjLueAo
יצירת ברקוד בהשראת אנדי וורהול, מוביל זרם הפופ ארט:
https://youtu.be/a2M6tVUq0qc
אנימציית ברקוד:
https://youtu.be/jds1nYHHXpU
כך נראית יצירת ברקוד כשמתקרבים אליה מאד:
https://youtu.be/YY3Jp7hsOb4
ויש אפילו אמנות ברקוד לציפורניים:
https://youtu.be/3vNsPEn9GQI
מהו לובסטר טלפון?
ביצירה "לובסטר טלפון" (Lobster telephone) חיבר האמן הסוריאליסט סלבדור דאלי (Salvador Dali) בין שני דברים שאין ביניהם שום קשר במציאות והשיג תוצאות מעניינות ואפילו מוזרות. בכך הוא גרם לאנשים לחשוב באופן שונה על דברים ואיך הם מתחברים ומתייחסים אחד לשני.
דאלי תמיד התפלא ש"במסעדות מעולם לא הציעו לי טלפון מבושל"... הוא יצר 5 עבודות של "לובסטר טלפון". הוא כל כך אהב את הנושא שהוא גם הכין 6 גירסאות של טלפון לובסטר בצבע שמנת.
משימה יצירתית
==========
נסו לגזור מעיתון או מגזין כל מיני פריטים מצולמים ולחבר ביניהם בצורות מעניינות. אפשר לסובב, להפוך, לחבר בצורה מצחיקה ויצירתית. הפכו אותם ליצירת אמנות קטנה.
הנה לובסטר טלפון, עם שיר מעצבן ברקע:
https://youtu.be/oMvLJx49oMY
ועוד מהיצירות הסוריאליסטיות והמשונות של דאלי:
https://youtu.be/tuADrA-3N6g
מי אהב לצלם אנשים קופצים?
"כשמבקשים ממישהו לקפוץ, הוא חושב על הקפיצה וכל המסכות שלו נופלות. אז מתגלה האני האמיתי שלו" אמר פעם הצלם פיליפ הלסמן. הוא היה צלם הבית של המגזין "לייף" וצילם מעל מאה שערים של המגזין הנחשב. רבים ראו בו צלם מצוין ובעל טביעת עין מיוחדת ומקורית.
אבל נראה לפעמים שכל הקריירה של צלם האופנה הלסמן התגמדה לנוכח פרוייקט צילום "המפורסמים המקפצים" שלקח על עצמו. מכוכבי סרטים, דרך מוסיקאים דגולים, נשיאים אמריקניים, אמנים וספורטאים - את כולם הוא הקפיץ וצילם ואז פרסם במגזינים ומאוחר יותר ברב המכר המפורסם שלו "ספר הקפיצות של פיליפ הלסמן". שיטת הצילום הזו אפילו זכתה למונח בעולם הצילום - ה"ג'מפולוגיה".
פעם ערכה איתו עיתונאית ראיון ובסיומו ביקש ממנה לקפוץ. לאחר שצילם קפיצות רבות שלה, הוא קבע נחרצות ש"גם אם את כותבת נהדר, לעולם לא תהיי סופרת!" - ההסבר שהוא נתן לקביעה המוזרה הזו היה ש"יש לך רק קפיצה אחת"..
אז אם אמא תשאל אתכם פעם "ואם כולם יקפצו, אז גם אתם תקפצו?", תוכלו לענות לה שכולם כבר קפצו - מול פיליפ הלסמן..
הנה סרטון על הקריירה של פיליפ האלסמן וצילומיו למגזין לייף:
http://youtu.be/vIcJA3LKMX4
מצגת של צילומיו המפורסמים של הלסמן:
http://youtu.be/eHWvY_xnmWI?t=13s
וצילומי הקפיצות של פיליפ הלסמן:
http://youtu.be/jZIuNdiyd7g
#מהי אמנות מודרנית?
בסוף המאה ה-19 התחוללה מהפכה שקטה בעולם האמנות. אמנים החלו לשאול למה לחקות את המציאות כשיש את טכנולוגיית הצילום ומדוע להיצמד לחוקים קפואים וישנים של ריאליזם, הנצחת המציאות ויופי קלאסי?
התשובות ניתנו בדמות האמנות המודרנית (Modern Art), גישה חדשה באמנות המציגה את הדברים בצורות חדשניות שלא מנסה לתאר באופן דומה למציאות, במיוחד בעולם בו הומצא כבר הצילום שעושה זאת היטב.
כך נולדה תקופה של חדשנות מודרניסטית באמנות, שנמשכה מסוף המאה ה-19 ועד סוף שנות ה-60 של המאה ה-20.
האימפרסיוניסטים היו הראשונים שיצאו מהסטודיו אל הטבע. ציירים כמו קלוד מונה (Claude Monet) ורנואר (Pierre-Auguste Renoir) רדפו אחרי האור המשתנה ומנסים ללכוד רגעים חולפים ולהציג את התרשמותם מהדברים ולא את המציאות הנראית. המבקר לואי לרוי (Louis Leroy) המציא את המונח "אימפרסיוניזם" כביקורת זדונית על ציור מונה "רושם, זריחה" משנת 1872.
וינסנט ואן גוך (Vincent van Gogh) לקח את הרעיון עוד צעד קדימה. בשנתיים האחרונות לחייו הוא צייר כאחוז דיבוק, יצר אינספור יצירות אך מכר ציור אחד במהלך חייו. בשנים אלה הוא נתמך בכסף מאחיו והיום כל ציור שלו נמכר במיליוני דולרים - האמנות המודרנית מלמדת אותנו שערך אמנותי של יצירה לא תמיד מתקבל בזמן אמת.
הפוביסטים (Fauves) עשו מהפכה בצבע. כשהמבקר לואי וקסל (Louis Vauxcelles) ראה בסלון הסתיו של 1905 בפריז פסל קלאסי מוקף בציורים עזים של מאטיס (Henri Matisse) ודראן (André Derain), הוא קרא לזה "דונטלו בין החיות הפרא!" השם "פוביזם" (חיות פרא) נדבק והאמנים עצמם אימצו אותו בגאווה.
פאבלו פיקאסו (Pablo Picasso) ובראק (Georges Braque) פוצצו את המציאות לרסיסים עם הקוביזם. הם פירקו כלים, פירות ופרצופים לקוביות ומשולשים, הדביקו אותם בחזרה מזוויות שונות על בד הציור. הקוביזם האנליטי היה חד כמו זכוכית שבורה, הקוביזם הסינתטי שאחריו החזיר צבע עם הקולאז'ים הראשונים.
מלחמת העולם הראשונה הולידה את הדאדאיזם, אמנות הדאדא. זה קרה בציריך בה החליטו אמנים צעירים שאם העולם משוגע, גם האמנות צריכה להשתגע. מרסל דושאן (Marcel Duchamp) הציב אסלה במוזיאון ב-1917 וקרא לזה יצירת אמנות. העולם עדיין מתווכח עליה גם היום.
הסוריאליסטים החליטו לחקור את החלומות. רנה מגריט (René Magritte) צייר מקטרת עם הכיתוב "זה לא מקטרת", סלבדור דאלי (Salvador Dalí) המציא שעונים נמסים ויצורים שרואים אולי בחלומות. דאלי אמר פעם: "ההבדל בין משוגע לביני הוא שאני לא משוגע."
אחרי מלחמת העולם השנייה, מרכז האמנות עובר מפריז לניו יורק. האבסטרקט אקספרסיוניסטים האמריקאים כמו ג'קסון פולוק (Jackson Pollock) ורותקו (Mark Rothko) יצרו ציורים ענקיים ורגשיים, ללא שום דבר ברור, שזעקו את כאב הדור החדש.
האמנות המודרנית שינתה לנצח את ההבנה שלנו מהי אמנות. היא פרצה דלתות, שברה גבולות, העזה לשאול שאלות קשות. דומה שהמחלוקות הרבות סביבה הן חלק מובנה מהצלחתה. מהאימפרסיוניזם ועד האבסטרקט והאקספרסיוניזם, כל תנועה הוסיפה שכבה נוספת להבנה המודרנית של כוח הביטוי האמנותי. בלי המהפכות האלה, לא הייתה נולדת האמנות העכשווית.
הכירו את היקום המודרני של האמנות בתגית "אמנות מודרנית".
הנה האמנות המודרנית ומקורותיה המפתיעים (מתורגם):
https://youtu.be/V9RrO0dtu5M
על מוזיאון הטייט שהצליח לחבב אמנות מודרנית על ההמונים:
https://youtu.be/bc0wUkjkTvA
איך להבין אמנות מודרנית ולהעריך אותה:
https://youtu.be/z7ECzduUWx0
האם כל דבר או זבל שרוצים הוא אמנות מודרנית?
https://youtu.be/4ha9nY1HLOU
ותכנית חינוכית על אמנות מודרנית ויופי והעניין הזה של האמנות המופשטת (עברית):
https://youtu.be/5IcpwZkOEfQ?long=yes
בסוף המאה ה-19 התחוללה מהפכה שקטה בעולם האמנות. אמנים החלו לשאול למה לחקות את המציאות כשיש את טכנולוגיית הצילום ומדוע להיצמד לחוקים קפואים וישנים של ריאליזם, הנצחת המציאות ויופי קלאסי?
התשובות ניתנו בדמות האמנות המודרנית (Modern Art), גישה חדשה באמנות המציגה את הדברים בצורות חדשניות שלא מנסה לתאר באופן דומה למציאות, במיוחד בעולם בו הומצא כבר הצילום שעושה זאת היטב.
כך נולדה תקופה של חדשנות מודרניסטית באמנות, שנמשכה מסוף המאה ה-19 ועד סוף שנות ה-60 של המאה ה-20.
האימפרסיוניסטים היו הראשונים שיצאו מהסטודיו אל הטבע. ציירים כמו קלוד מונה (Claude Monet) ורנואר (Pierre-Auguste Renoir) רדפו אחרי האור המשתנה ומנסים ללכוד רגעים חולפים ולהציג את התרשמותם מהדברים ולא את המציאות הנראית. המבקר לואי לרוי (Louis Leroy) המציא את המונח "אימפרסיוניזם" כביקורת זדונית על ציור מונה "רושם, זריחה" משנת 1872.
וינסנט ואן גוך (Vincent van Gogh) לקח את הרעיון עוד צעד קדימה. בשנתיים האחרונות לחייו הוא צייר כאחוז דיבוק, יצר אינספור יצירות אך מכר ציור אחד במהלך חייו. בשנים אלה הוא נתמך בכסף מאחיו והיום כל ציור שלו נמכר במיליוני דולרים - האמנות המודרנית מלמדת אותנו שערך אמנותי של יצירה לא תמיד מתקבל בזמן אמת.
הפוביסטים (Fauves) עשו מהפכה בצבע. כשהמבקר לואי וקסל (Louis Vauxcelles) ראה בסלון הסתיו של 1905 בפריז פסל קלאסי מוקף בציורים עזים של מאטיס (Henri Matisse) ודראן (André Derain), הוא קרא לזה "דונטלו בין החיות הפרא!" השם "פוביזם" (חיות פרא) נדבק והאמנים עצמם אימצו אותו בגאווה.
פאבלו פיקאסו (Pablo Picasso) ובראק (Georges Braque) פוצצו את המציאות לרסיסים עם הקוביזם. הם פירקו כלים, פירות ופרצופים לקוביות ומשולשים, הדביקו אותם בחזרה מזוויות שונות על בד הציור. הקוביזם האנליטי היה חד כמו זכוכית שבורה, הקוביזם הסינתטי שאחריו החזיר צבע עם הקולאז'ים הראשונים.
מלחמת העולם הראשונה הולידה את הדאדאיזם, אמנות הדאדא. זה קרה בציריך בה החליטו אמנים צעירים שאם העולם משוגע, גם האמנות צריכה להשתגע. מרסל דושאן (Marcel Duchamp) הציב אסלה במוזיאון ב-1917 וקרא לזה יצירת אמנות. העולם עדיין מתווכח עליה גם היום.
הסוריאליסטים החליטו לחקור את החלומות. רנה מגריט (René Magritte) צייר מקטרת עם הכיתוב "זה לא מקטרת", סלבדור דאלי (Salvador Dalí) המציא שעונים נמסים ויצורים שרואים אולי בחלומות. דאלי אמר פעם: "ההבדל בין משוגע לביני הוא שאני לא משוגע."
אחרי מלחמת העולם השנייה, מרכז האמנות עובר מפריז לניו יורק. האבסטרקט אקספרסיוניסטים האמריקאים כמו ג'קסון פולוק (Jackson Pollock) ורותקו (Mark Rothko) יצרו ציורים ענקיים ורגשיים, ללא שום דבר ברור, שזעקו את כאב הדור החדש.
האמנות המודרנית שינתה לנצח את ההבנה שלנו מהי אמנות. היא פרצה דלתות, שברה גבולות, העזה לשאול שאלות קשות. דומה שהמחלוקות הרבות סביבה הן חלק מובנה מהצלחתה. מהאימפרסיוניזם ועד האבסטרקט והאקספרסיוניזם, כל תנועה הוסיפה שכבה נוספת להבנה המודרנית של כוח הביטוי האמנותי. בלי המהפכות האלה, לא הייתה נולדת האמנות העכשווית.
הכירו את היקום המודרני של האמנות בתגית "אמנות מודרנית".
הנה האמנות המודרנית ומקורותיה המפתיעים (מתורגם):
https://youtu.be/V9RrO0dtu5M
על מוזיאון הטייט שהצליח לחבב אמנות מודרנית על ההמונים:
https://youtu.be/bc0wUkjkTvA
איך להבין אמנות מודרנית ולהעריך אותה:
https://youtu.be/z7ECzduUWx0
האם כל דבר או זבל שרוצים הוא אמנות מודרנית?
https://youtu.be/4ha9nY1HLOU
ותכנית חינוכית על אמנות מודרנית ויופי והעניין הזה של האמנות המופשטת (עברית):
https://youtu.be/5IcpwZkOEfQ?long=yes
הצייר ג'קסון פולוק (Jackson Pollock), מי שמכונה בתולדות האמנות המודרנית "אמן הטפטופים", קנה את עולמו בשנות ה-40. זה קרה כשהוא החל להתיז צבע על בד הציור והיה לחלוץ שיטת הציור בזריקת צבע, טכניקה שבה האמן מתיז טיפות של צבע על גבי הקנווס.
זה החל בשנת 1946 לטפטף צבע, לשפוך צבעים ולהשליך צבעים על הבד. גם אם בהתחלה משך תשומת לב כאמן מוזר, עם תפיסות קיצוניות וטכניקות משונות לציור, בהמשך זה תפס.
תפס ???
כן ומאוד. שפיכת הצבעים על קנבסים ענקיים שפרש על הרצפה ושימוש בעוד אמצעים "מוזרים" בעולם האמנות, כמו חול, זכוכיות שבורות, סכינים ומקלות, הפכו אותו לאמן מפורסם ומעניין.
בדיעבד הוא היה להצלחה מסחררת, אפילו בעידן של המאה ה-20 - המאה של האמנות המודרנית, המוקצנת, המטורפת, זו שחיפשה כל הזמן את הגבולות של ההגיוני ביצירה האמנותית, זו שמרסל דושאן כבר הותיר בה בתחילת המאה את חותמו החוצפני, כשהכניס משתנה למוזיאון והודיע שהיא יצירת אמנות.
אך באוגוסט 1956, כשהוא בן 44 בלבד, נהרג פולוק בתאונת דרכים בניו-יורק, שארעה בעת שנהג תחת השפעת אלכוהול. זה לא הפריע לציורים שלו להמשיך אחריו ולהפוך לנחשקים במיוחד, הן בקרב חובבי אמנות מודרנית והן בקרב אספנים שהלכו והעלו את מחיריהם.
ציור של ג'קסון פולוק, שנקרא "ציור מספר 5, 1948" השיג את אחד המחירים הגבוהים בכל הזמנים במכירה פומבית - סכום של 140 מיליון דולר שולם בעדו!
הנה סגנונו היחודי של ג'קסון פולוק:
https://youtu.be/WE_76kYvJQg
המחשה של טכניקת טפטוף הצבע הייחודית של פולוק, מתוך הסרט "פולוק" בכיכובו של אד האריס:
http://youtu.be/JZ3glUYHa3Q
אמן מדגים את טכניקת הציור של פולוק במוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק:
https://www.youtube.com/watch?v=EncR_T0faKM
תולדות חייו של ג'קסון פולוק:
https://youtu.be/TCEgtPAhtuo
ציור מספר 19 שלו הוא מיצירותיו החשובות והוא בא בתקופה הכי יצירתית שלו, שנמשכה 3 שנים:
https://youtu.be/EL_CwXXIoRw
סימולטור הציור האלקטרוני בסגנון פולוק מאפשר לצייר בסגנון ההתזה שלו, מבלי להתלכלך:
https://youtu.be/CKVqlmZTL34
גם היצירה מספר 11 "Blue poles" היא ענקית ומרשימה מאד:
https://youtu.be/fnORitT5h4U
בסרט הבידיוני הנפלא "אקס מאכינה" תופס ציור של פולוק מקום של ממש:
https://youtu.be/EoQuVnKhxaM
כך תציירו כמו פולוק:
https://youtu.be/EncR_T0faKM
סרט תיעודי קצר על יצירתו וביקור בסטודיו שלו:
https://youtu.be/vKL7ThG67ac?long=yes
והשאלות שמעלים ג'קסון פולוק והתהילה לה זכה:
https://youtu.be/gOGDDh1thaQ?long=yes
הבית האוסטרי שנקרא "התקפת בית" אמנם משעשע במראהו אך הוא פרויקט רציני וקשה. העיצוב האדריכלי של הבית שהותקף נראה אמנם משוגע, אבל הביצוע שלו הוא מורכב במיוחד. צריך היה לבנות בית שלם מבחוץ, ולהעלות אותו אל גג הבניין, לייצב ולחבר אותו בצורה שלא תאפשר לו לעולם ליפול ולבצע את הכל בצורה מושלמת.
מדובר בבית ש"תקף" את בניין המוזיאון לאמנות חדישה שבעיר וינה, בניין כהה ומרשים הידוע בכינויו "מומוק" (MUMOK). התקפת הבית עליו הייתה זמנית, שכן כיום הוא אינו מוצג שם יותר.
הנה השלב האחרון בפרויקט המסובך הזה:
http://youtu.be/b8k5mmgOsO4?t=12s
האמנות הקינטית (Kinetic art) היא אמנות השוברת את ההנחה שפסלים צריכים להיות דוממים, בכך שהיא משלבת בהם תנועה.
אמנות קינטית היא אמנות המבוססת על תנועה הבאה לידי ביטוי בדרך כלל בפסלים סביבתיים. במקום לפסל אותם כפסלים דוממים, כוללים בהם האמנים הרבה חלקים נעים.
יצירותיהם של האמנים הקינטיים מגוונות. מהאשליות של האמן ויקטור וסרלי, דרך מגדלי התאורה הקיברנטיים של שיפר, תפלצות החול של תיאו יאנסן, הפיסול קינטי מפזר האור של מוהולי מוג'י ועד הפסלים הדינמיים של אנטוני הו והמזרקה של יעקב אגם הישראלי - הן מפתיעות, מרתקות ולא פעם מעוררות חיוך גדול.
יש באמנות הקינטית הוספה של ממד הזמן והחלל ליצירת האמנות. הזרם הזה הוא תוצר ברור של החיבור בין הההתפתחות הטכנולוגית והיצירה המודרניסטית.
על אף שמדובר באחד התחומים המודרניים והמוכרים משנות העשרים של המאה הקודמת ועד האמנות החדישה ובת זמננו, מקור השם "קינטית" הוא מהמילה היוונית "קינמה", שפירושה תנועה.
הכוח המניע יכול להיות אמנם מלאכותי, אבל לעיתים קרובות מה שמניע פסלים כאלו היא הרוח והפסלים הקינטיים משתנים לפיה.
#סוגי היצירות הקינטיות
יצירות קינטיות יהיו לא רק דו-ממדיות, כמו הציור, אלא גם תלת-ממדיות, כמו פסלים.
מקור התנועה בהן יכול להיות מגוון. ביצירות הקינטיות נכללות יצירות המונעות באנרגיות חיצוניות דוגמת אנרגיית הרוח, או כל פי עקרונות פיזיקליים כמו כוח הכבידה ועד למנועים ייעודיים.
תפקיד הצופים שונה בהן לא פעם. יש מהן לא מעט יצירות שניתנות לשינוי בידי הצופים ואף כאלה שמזמינות ומעודדות אותם לקחת חלק בהפעלה שלהן.
לעתים תנועת הצופים היא שמחוללת את התנועה - לא מעט יצירות, כמו יצירות האופ- ארט (Op Art) הן סטטיות, אבל כוללות אשליה של תנועה. הן בעצם כוללות אפקטים אופטיים מסוימים שמציגים תנועה. המעניין בהן הוא שהתנועה הזו מתרחשת לא ביצירה עצמה, אלא בעיני הצופים, תוך כדי תנועתם במרחב שמסביב ליצירה ובזוויות הראיה שמהן הם מביטים בה. בולטים בזרם זה הם אמנים כמו וזרלי, סוטו ויעקב אגם.
כך יוצרים את האמנות הקינטית:
https://youtu.be/nxdcj2tLQGE
דוגמאות ליצירות קינטיות המשתנות עם הרוח:
https://youtu.be/NGUqk497JyY
אחת מתפלצות החול הקינטיות של תיאו יאנסן:
http://youtu.be/MYGJ9jrbpvg
הוא מסביר:
https://youtu.be/PIbk4AKFMTc
גן פסלים קינטיים בסנטה פה:
https://youtu.be/HHo04f2a3Wo?long=yes
ועוד אמן קינטי מסביר:
https://youtu.be/ROP45rjvOHg?long=yes
אמנות מודרנית
הביאנלה של ונציה, או בקיצור "ביאנלה" (Biennale), הוא שמה של תערוכת אמנות עכשווית בינלאומית הנערכת מדי שנתיים בעיר ונציה שבאיטליה. הפירוש? - פירוש המילה "ביאנלה" באיטלקית הוא "דו-שנתי".
כבר שנים שהביאנלה נחשבת לאחת מהתערוכות החשובות והיוקרתיות בעולם האמנות. כל מדינה בוחרת לשלוח אל הביאנלה של ונציה את האמנים הבולטים ביותר שלה. האמנים הנשלחים יוצרים במיוחד לקראתה יצירות אמנות מיוחדות ולרוב משמעותיות בהתפתחותם האמנותית.
#איך הביאנלה פועלת?
למעט חלק קטן של התערוכה, המוצג באזור הארסנאלה, מארחת ונציה את הבינאלה בפארק ג'ארדיני, בעל 30 הביתנים הקבועים שמחזיקות מדינות מאז שנות ה-30. לחלקן ביתן קבוע אף על פי שהן לא במיוחד בולטות באמני האמנות המודרנית שבהן.
מכל מקום, כל מדינה קובעת איך יתנהל הביתן שלה. בדרך כלל המדינות השונות בוחרות באמן יחיד לייצגן במהלך התערוכה, או לפחות כמות זעירה של אמנים המציגים ביחד תערוכה עם נושא משותף.
בשולי הביאנלה אבל כחלק ממנה נערך בוונציה גם פסטיבל הסרטים של ונציה. במקביל נוהגת העיר גם לארח הצגות תיאטרון ומיצגים שונים.
#תולדות הביאנלה
קצת קשה להאמין, אבל הביאנלה הראשונה נולדה בשנת 1895 ובה דווקא התמקדו ב... עיצוב פנים. מתחילת שנות ה-20 התערוכה הופכת בינלאומית ובהדרגה מצטרפות מדינות רבות להציג בה.
בשנת 1938 החלו לחלק בביאנלה פרסים לאמנים ומדינות. אחרי הפסקה, במהלך מלחמת העולם השנייה, היא מתחדשת בשנות ה-50.
אבל העולם השתנה ובשנות ה-50 מתחילים להציג יותר ויותר יצירות אקספרסיוניות מופשטות.
הגל של הפופ ארט שוטף בשנות ה-60 גם את הביאנלה והמון יצירות ברוח זו הופעות שכיחות כאן. קוסאמה יאיואי משתחלת לתערוכה באופן לא חוקי ומחוללת כאן סערה. שנים רבות אחר כך היא תגיע בשיא התהילה, כנציגה אישה ראשונה של יפן וכל הביתן היפני מוקדש לה.
בשנות ה-70 מתחילים להציג אמנות פוסטמודרנית בביאנלה, תופעה שתלך ותתחזק בשנות ה-80. במקביל, תוגדל ההשתתפות של אמנים מאסיה בתערוכה והביא לה תהפוך לתערוכה העולמית המובילה בתחום האמנות העכשווית לסוגיה.
הנה עבודות מהביאנלה בוונציה:
https://youtu.be/kQlTuKk6rTM
עבודה על הבניין כולו:
https://youtu.be/4rLTbiuNRiQ
ראיון עם האמן קודי מהביתן הקוריאני:
https://youtu.be/q6IGvcmTfoU
הביתן הדני:
https://youtu.be/gcoYxRiUlV0
והארגנטיני:
https://youtu.be/IWZHZ288XvE
היצירה "גלגל אופניים" (Bicycle Wheel ובצרפתית Roue de bicyclette), או כמו שהיא מכונה על ידי רבים "גלגל אופניים ושרפרף", נחשבת כיצירה הראשונה שנוצרה בגישת "רדי מייד", שבה משמש חפץ קיים כיצירת אמנות.
היצירה המהפכנית נוצרה בשנת 1913 על ידי האמן הצרפתי מרסל דושאן, חבר בתנועת האמנים המורדים, ה"דאדא". היא מורכבת משרפרף עם מושב עגול מעץ, שעליו הורכב גלגל הפוך של אופניים.
דושאן, שגילה באותה תקופה סקרנות גדולה לגבי מכונות ומכניקה, הביט בסטודיו שלו בשרפרף וחשב כיצד לשלבו עם אובייקט שיקנה לו מראה שונה. על ידי הוצאת הגלגל מתפקודו המקורי, הוא הפך אותו לחלק מהיצירה האמנותית. עצם הרעיון, גרס דושאן, הוא שהופך את החיבור בין שני מרכיבים כמעט סתמיים לאמנות. ואגב, הוא טען שהיופי או הכיעור של העבודה אינם קנה מידה להחלטה אם זו אמנות או לא..
לאחר זמן מה נעלמה היצירה ובשנת 1916, בהגיעו לניו-יורק, יצר אותה דושאן מחדש. היא נוצרה אז כחלק מקבוצת פסלי רדי מייד נוספים. במהלך השנים, עד גיל מופלג, חזר דושאן ויצר מספר עותקים של העבודה. אחד מהם נמצא היום במוזיאון ישראל בירושלים.
הנה סקירה על יצירת הרדי מייד המפורסמת "גלגל אופניים":
https://youtu.be/DCgWn8fFKAQ
ראיון עם דושאן שמתבצע, כמיטב המסורת של הדאדא, בחדר מדרגות לא צפוי:
https://youtu.be/VYqDpNmnu8I
מורה שמספרת על מה שהיא יכולה להשיג בשיחה עם התלמידים על היצירה:
https://youtu.be/63yYbOnJt-o
ופרויקט מ-2012 שניסה להניע את הגלגל:
https://youtu.be/BsWcs_PTVM4
אמנות ברקוד (Barcode art) היא אמנות שמשתמשת במראה הקווים של הברקוד ליצירה אמנותית. יש יצירות ברקוד מעניינות, שעושים אמנים מודרניסטים. אחדים, כמו סקוט בלייק האמריקני, יוצרים לא מעט יצירות עם ברקוד, עם תפיסה אמנותית וחדשנות טכנולוגית רבה.
הנה דוגמאות של ברקוד שהפך ליצירות אמנות ברקוד:
https://youtu.be/QHoZN2MxwR8
אמן הברקוד סקוט בלייק:
https://youtu.be/OdIEwjLueAo
יצירת ברקוד בהשראת אנדי וורהול, מוביל זרם הפופ ארט:
https://youtu.be/a2M6tVUq0qc
אנימציית ברקוד:
https://youtu.be/jds1nYHHXpU
כך נראית יצירת ברקוד כשמתקרבים אליה מאד:
https://youtu.be/YY3Jp7hsOb4
ויש אפילו אמנות ברקוד לציפורניים:
https://youtu.be/3vNsPEn9GQI
ביצירה "לובסטר טלפון" (Lobster telephone) חיבר האמן הסוריאליסט סלבדור דאלי (Salvador Dali) בין שני דברים שאין ביניהם שום קשר במציאות והשיג תוצאות מעניינות ואפילו מוזרות. בכך הוא גרם לאנשים לחשוב באופן שונה על דברים ואיך הם מתחברים ומתייחסים אחד לשני.
דאלי תמיד התפלא ש"במסעדות מעולם לא הציעו לי טלפון מבושל"... הוא יצר 5 עבודות של "לובסטר טלפון". הוא כל כך אהב את הנושא שהוא גם הכין 6 גירסאות של טלפון לובסטר בצבע שמנת.
משימה יצירתית
==========
נסו לגזור מעיתון או מגזין כל מיני פריטים מצולמים ולחבר ביניהם בצורות מעניינות. אפשר לסובב, להפוך, לחבר בצורה מצחיקה ויצירתית. הפכו אותם ליצירת אמנות קטנה.
הנה לובסטר טלפון, עם שיר מעצבן ברקע:
https://youtu.be/oMvLJx49oMY
ועוד מהיצירות הסוריאליסטיות והמשונות של דאלי:
https://youtu.be/tuADrA-3N6g
"כשמבקשים ממישהו לקפוץ, הוא חושב על הקפיצה וכל המסכות שלו נופלות. אז מתגלה האני האמיתי שלו" אמר פעם הצלם פיליפ הלסמן. הוא היה צלם הבית של המגזין "לייף" וצילם מעל מאה שערים של המגזין הנחשב. רבים ראו בו צלם מצוין ובעל טביעת עין מיוחדת ומקורית.
אבל נראה לפעמים שכל הקריירה של צלם האופנה הלסמן התגמדה לנוכח פרוייקט צילום "המפורסמים המקפצים" שלקח על עצמו. מכוכבי סרטים, דרך מוסיקאים דגולים, נשיאים אמריקניים, אמנים וספורטאים - את כולם הוא הקפיץ וצילם ואז פרסם במגזינים ומאוחר יותר ברב המכר המפורסם שלו "ספר הקפיצות של פיליפ הלסמן". שיטת הצילום הזו אפילו זכתה למונח בעולם הצילום - ה"ג'מפולוגיה".
פעם ערכה איתו עיתונאית ראיון ובסיומו ביקש ממנה לקפוץ. לאחר שצילם קפיצות רבות שלה, הוא קבע נחרצות ש"גם אם את כותבת נהדר, לעולם לא תהיי סופרת!" - ההסבר שהוא נתן לקביעה המוזרה הזו היה ש"יש לך רק קפיצה אחת"..
אז אם אמא תשאל אתכם פעם "ואם כולם יקפצו, אז גם אתם תקפצו?", תוכלו לענות לה שכולם כבר קפצו - מול פיליפ הלסמן..
הנה סרטון על הקריירה של פיליפ האלסמן וצילומיו למגזין לייף:
http://youtu.be/vIcJA3LKMX4
מצגת של צילומיו המפורסמים של הלסמן:
http://youtu.be/eHWvY_xnmWI?t=13s
וצילומי הקפיצות של פיליפ הלסמן:
http://youtu.be/jZIuNdiyd7g
מי מפסל פסלים מלבני לגו?
בנייה בלגו הוא אחד התחביבים האהובים שיש.
נתן סאווייה, אמן מניו-יורק, מפסל פסלים רבים מלבני לגו קטנות. סאווייה יוצר מלבני הלגו פסלים רבים וכיום הוא מציג תערוכה בינלאומית של פסלי לגו בכל העולם.
כמו כולנו, שיחק האמן בלבני לגו מגיל צעיר מאד. אך באותו הגיל החל נתן סאווייה גם לפסל בלגו. הוא הפך לאמן כה מעניין ומרתק שכיום הוא מאמני תרבות הפופ המוכרים בעולם.
הנה האמן נתן סאווייה בסטודיו שלו עם פסלי הלגו שיצר:
http://youtu.be/dLfEz1dMKew?t=3s
הילוך מהיר של האמן ועוזריו בונים מ-87,500 לבנים של לגו את אחד מפסליו המרשימים:
http://youtu.be/pLA50Zrc10M?t=8s
מצגת וידאו של רבים מהפסלים של נתן סאוויה:
http://youtu.be/gZYWwJbcPDg
וסרטון התערוכה של פסלי הלגו של נתן סאווייה:
http://youtu.be/KA-aGYKj2HA?t=4s
בנייה בלגו הוא אחד התחביבים האהובים שיש.
נתן סאווייה, אמן מניו-יורק, מפסל פסלים רבים מלבני לגו קטנות. סאווייה יוצר מלבני הלגו פסלים רבים וכיום הוא מציג תערוכה בינלאומית של פסלי לגו בכל העולם.
כמו כולנו, שיחק האמן בלבני לגו מגיל צעיר מאד. אך באותו הגיל החל נתן סאווייה גם לפסל בלגו. הוא הפך לאמן כה מעניין ומרתק שכיום הוא מאמני תרבות הפופ המוכרים בעולם.
הנה האמן נתן סאווייה בסטודיו שלו עם פסלי הלגו שיצר:
http://youtu.be/dLfEz1dMKew?t=3s
הילוך מהיר של האמן ועוזריו בונים מ-87,500 לבנים של לגו את אחד מפסליו המרשימים:
http://youtu.be/pLA50Zrc10M?t=8s
מצגת וידאו של רבים מהפסלים של נתן סאוויה:
http://youtu.be/gZYWwJbcPDg
וסרטון התערוכה של פסלי הלגו של נתן סאווייה:
http://youtu.be/KA-aGYKj2HA?t=4s
מי הציבו צואה ענקית במוזיאון?
הצואה הגדולה במוזיאון היא העבודה ביג שיט (Big shit) של "ג'לטין", קולקטיב אמנות וינאי, הידוע כשובר טאבו.
היצירה הזו, אחת מכמה פיסות ענק שכאלה, הייתה חלק מתערוכת "ג'לטין: וורם - עמיתים - גישה". היא נוצרה מיציקת גבס ענקית, שכוסתה בחימר חום עבה, בעבודת יד.
היא נמצאת במוזיאון Boijmans van Beuningen ברוטרדם שבהולנד. מוזיאון זה מפורסם בזכות אוסף הציורים הגדול שלו של ציירים הולנדים ופלמיים מוקדמים, דוגמת הירונימוס בוש ופיטר ברויגל האב, אמני רנסנס שציירו יצורים גרוטסקיים, מעוותים או סובלים, כמו גם אנשים ובעלי חיים שהתנהגותם גסה.
התפיסה של חבורת ג'ליטין היא שהצואה היא היצירה הראשונה של האדם ושהפעוטות מאוד גאים בה. במוזיאון היא הוצבה במקור על שטיחים פרסיים אלגנטיים, משל הייתה מתנת קבלת פנים שהשאיר על השטיח כלב ענק שהושאר לבדו.
המעניין הוא שקבוצת האמנים גם מזמינה את המבקרים לצפות ביצירות בעירום. כלומר, לא להתפשט ממש, אלא ללבוש בגדים שממתינים להם בכניסה ומדמים גוף עירום ובעצם ללכת לבושים בהם בתערוכה. המראה הוא בין מגוחך לראשוני, ילדותי, אבל אפקטיבי - חיבור לראשוני שבנו.
הנה ביקור בתערוכה:
https://youtu.be/SxD5oice_4c
התערוכה במוזיאון בויחמאנס:
https://youtu.be/0Vvll8DIdFQ
ועל היצירות בהולנדית:
https://youtu.be/p66V3Ch0-IU
הצואה הגדולה במוזיאון היא העבודה ביג שיט (Big shit) של "ג'לטין", קולקטיב אמנות וינאי, הידוע כשובר טאבו.
היצירה הזו, אחת מכמה פיסות ענק שכאלה, הייתה חלק מתערוכת "ג'לטין: וורם - עמיתים - גישה". היא נוצרה מיציקת גבס ענקית, שכוסתה בחימר חום עבה, בעבודת יד.
היא נמצאת במוזיאון Boijmans van Beuningen ברוטרדם שבהולנד. מוזיאון זה מפורסם בזכות אוסף הציורים הגדול שלו של ציירים הולנדים ופלמיים מוקדמים, דוגמת הירונימוס בוש ופיטר ברויגל האב, אמני רנסנס שציירו יצורים גרוטסקיים, מעוותים או סובלים, כמו גם אנשים ובעלי חיים שהתנהגותם גסה.
התפיסה של חבורת ג'ליטין היא שהצואה היא היצירה הראשונה של האדם ושהפעוטות מאוד גאים בה. במוזיאון היא הוצבה במקור על שטיחים פרסיים אלגנטיים, משל הייתה מתנת קבלת פנים שהשאיר על השטיח כלב ענק שהושאר לבדו.
המעניין הוא שקבוצת האמנים גם מזמינה את המבקרים לצפות ביצירות בעירום. כלומר, לא להתפשט ממש, אלא ללבוש בגדים שממתינים להם בכניסה ומדמים גוף עירום ובעצם ללכת לבושים בהם בתערוכה. המראה הוא בין מגוחך לראשוני, ילדותי, אבל אפקטיבי - חיבור לראשוני שבנו.
הנה ביקור בתערוכה:
https://youtu.be/SxD5oice_4c
התערוכה במוזיאון בויחמאנס:
https://youtu.be/0Vvll8DIdFQ
ועל היצירות בהולנדית:
https://youtu.be/p66V3Ch0-IU
מהו פופ ארט?
זרם הפופ ארט (Pop art) הוא זרם אמנות שנוהג לתת יחס מרומם לדברים שגרתיים ולזוטות ולהציבם בתערוכה, בתור אמנות. בין העקרונות של הפופ ארט הטשטוש בין הגבוה לנמוך, בין "חומרי תרבות" ו"חומרי צריכה" - כל מוצר צריכה יכול להפוך ליצירת אמנות, אם מטפלים בו נכון. יותר מכך, באמצעות הכפלה של המוצג ביצירה והצגתו הרבה פעמים - היצירה מקבלת כוח רב.
שני המובילים של תנועת הפופ ארט הם ללא ספק אנדי וורהול ורוי ליכטנשטיין. אמנותם הייתה דומה ובשיא הצלחתם אף ניהל את עסקיהם אותו אדם, אך כאמנים יש ביניהם הבדלים ברורים. כי בעוד וורהול התעניין במוצרי צריכה והשתמש ברפרודוקציה, שכפול וריבוי, ליכטנשטיין היה צייר של ממש, שבשיאו התעניין בעיקר בקומיקס, והתעסק בנושאים אמנותיים של קומפוזיציה, שילובים ופרפקציוניזם אמנותי.
בנוסף לליכטנשטיין, מי שככל הנראה יצר את עבודת הפופ ארט הראשונה ולאנדי וורהול, מייסד הזרם והאמן החשוב בו, ניתן למצוא בין אמני הפופ ארט החשובים, גם את קית הרינג, דיוויד הוקני, ג'ף קונץ ועוד.
הפופ ארט הכין את עולם האמנות לפוסט מודרניזם שיגיע אחריו ויקצין את המגמות של פתיחת האמנות לחיים של האנשים הרגילים וההיפך.
אם אנדי וורהול אמר פעם שעתיד כל אדם יוכל לזכות ב-15 דקות התהילה שלו, הוא ידע להעניק לא מעט תהילה, עוד בחייו, למוצרים ואריזות שבחר ממדפי החנויות והסופרמרקטים של ניו יורק.
מהו סגנון הפופ-ארט?
https://youtu.be/6qr7cdpGDRo
ילדה מסבירה בתבונה:
https://youtu.be/DhEyoDCTSDQ
כך נולד הפופ-ארט:
http://youtu.be/LsY4ihZCJL8
הנה סגנון הפופ ארט:
http://youtu.be/lHBm8_ooPVo?t=13s
מצגת וידאו שמציגה את אמנות הפופ-ארט:
http://youtu.be/kZTsbJcr9VI
דברים של אנדי וורהול על הפופ-ארט:
http://youtu.be/GmDFbNYFi-Q
על הפופ ארט כאמנות שהפכה את המסחרי לאמנותי (עברית):
https://youtu.be/LkfYV_w9R5s?long=yes
וסרטון ששואל אם הפופ ארט הוא אמנות או לא (עברית):
https://youtu.be/HmZNi4EZ5QE?long=yes
זרם הפופ ארט (Pop art) הוא זרם אמנות שנוהג לתת יחס מרומם לדברים שגרתיים ולזוטות ולהציבם בתערוכה, בתור אמנות. בין העקרונות של הפופ ארט הטשטוש בין הגבוה לנמוך, בין "חומרי תרבות" ו"חומרי צריכה" - כל מוצר צריכה יכול להפוך ליצירת אמנות, אם מטפלים בו נכון. יותר מכך, באמצעות הכפלה של המוצג ביצירה והצגתו הרבה פעמים - היצירה מקבלת כוח רב.
שני המובילים של תנועת הפופ ארט הם ללא ספק אנדי וורהול ורוי ליכטנשטיין. אמנותם הייתה דומה ובשיא הצלחתם אף ניהל את עסקיהם אותו אדם, אך כאמנים יש ביניהם הבדלים ברורים. כי בעוד וורהול התעניין במוצרי צריכה והשתמש ברפרודוקציה, שכפול וריבוי, ליכטנשטיין היה צייר של ממש, שבשיאו התעניין בעיקר בקומיקס, והתעסק בנושאים אמנותיים של קומפוזיציה, שילובים ופרפקציוניזם אמנותי.
בנוסף לליכטנשטיין, מי שככל הנראה יצר את עבודת הפופ ארט הראשונה ולאנדי וורהול, מייסד הזרם והאמן החשוב בו, ניתן למצוא בין אמני הפופ ארט החשובים, גם את קית הרינג, דיוויד הוקני, ג'ף קונץ ועוד.
הפופ ארט הכין את עולם האמנות לפוסט מודרניזם שיגיע אחריו ויקצין את המגמות של פתיחת האמנות לחיים של האנשים הרגילים וההיפך.
אם אנדי וורהול אמר פעם שעתיד כל אדם יוכל לזכות ב-15 דקות התהילה שלו, הוא ידע להעניק לא מעט תהילה, עוד בחייו, למוצרים ואריזות שבחר ממדפי החנויות והסופרמרקטים של ניו יורק.
מהו סגנון הפופ-ארט?
https://youtu.be/6qr7cdpGDRo
ילדה מסבירה בתבונה:
https://youtu.be/DhEyoDCTSDQ
כך נולד הפופ-ארט:
http://youtu.be/LsY4ihZCJL8
הנה סגנון הפופ ארט:
http://youtu.be/lHBm8_ooPVo?t=13s
מצגת וידאו שמציגה את אמנות הפופ-ארט:
http://youtu.be/kZTsbJcr9VI
דברים של אנדי וורהול על הפופ-ארט:
http://youtu.be/GmDFbNYFi-Q
על הפופ ארט כאמנות שהפכה את המסחרי לאמנותי (עברית):
https://youtu.be/LkfYV_w9R5s?long=yes
וסרטון ששואל אם הפופ ארט הוא אמנות או לא (עברית):
https://youtu.be/HmZNi4EZ5QE?long=yes
מהי אמנות עיטוף הבניינים של הזוג קריסטו?
עבודות האמנות של צמד האמנים הסביבתי "קריסטו", המורכב מהאמן הצרפתי ממקור בולגרי קריסטו יבשב (Christo Javacheff) ומבת זוגו ז'אן קלוד, הן מעניינות ביותר. אלה יצירות אמנות ענקיות מבד וחומרים דומים, עבודות שמוקמות לאורך מספר ימים.
במהלכן עוטפים בני הזוג כריסטו בניינים, אתרי טבע וחפצים באמצעות יריעות בד ענקיות שנקשרות מסביבם ומעליהם בחבלים. לאחר פרק זמן, שבו הם מסתירים או מכסים אותם, נחשפים שוב העצמים העטופים והיצירה אינה קיימת יותר. למעשה, היצירה היא לא העצם העטוף, אלא התהליך שכולל את ה"מופע" של ההקמה, התיעוד והפירוק שלו.
בני הזוג, שאגב נולדו בשתי יבשות שונות באותו יום בדיוק, החלו את הקריירה שלהם בעטיפת עצמים וחפצים קטנים בבדי פלסטיק, ביניהם רהיטים, זרי פרחים ושולחנות. השניים לא ניסו לתת מעולם משמעות לעבודתם האמנותית.
הם גורסים שעטיפת בנייני הענק המפורסמים נותנים נקודת מבט חדשה על נופי היום-יום שמקיפים אותנו ועל הקשר שבין מעשה ידי האדם לטבע שמסביבם. לטענתם, הבדים העוטפים בניינים מציתים את הדמיון האנושי ונוצרת סקרנות אצל המתבונן לגבי מה שמוסתר על ידם.
בנוסף הם מייצרים מוטיבים שונים בעצם העטוף, כמו משחקי אור, צל ונפח.
בין המבנים שנעטפו בידי כריסטו נמצאים הרייכסטאג הגרמני בברלין ב-1995 וגשר הפון נף שבפאריס.
הנה ז'אן קלוד מסביר כמה מהעבודות המרשימות שלהם:
https://youtu.be/oY-YVR4_aEc
"גדר הבד" באורך של חצי מייל שיצר הזוג בקליפורניה:
https://youtu.be/nBVpgN4JAsE
כך הם עטפו ב-1995 את הרייכסטאג, הפרלמנט הגרמני בברלין:
https://youtu.be/esiErDm62E4
"איים מוקפים" - עוד עבודה מופלאה של כריסטו:
https://youtu.be/UEecBz3CE7o
בסנטרל פארק בניו יורק הם בנו את "השערים":
https://youtu.be/DOqEX8P9cq0
הפרויקט הראשון של כריסטו, ללא אשתו שהלכה לעולמה, הוא "רציפים צפים" באגם באיטליה:
https://youtu.be/fJ20p1IXG4A
ומקרוב:
https://youtu.be/Le2yLan0o5Y
עבודות האמנות של צמד האמנים הסביבתי "קריסטו", המורכב מהאמן הצרפתי ממקור בולגרי קריסטו יבשב (Christo Javacheff) ומבת זוגו ז'אן קלוד, הן מעניינות ביותר. אלה יצירות אמנות ענקיות מבד וחומרים דומים, עבודות שמוקמות לאורך מספר ימים.
במהלכן עוטפים בני הזוג כריסטו בניינים, אתרי טבע וחפצים באמצעות יריעות בד ענקיות שנקשרות מסביבם ומעליהם בחבלים. לאחר פרק זמן, שבו הם מסתירים או מכסים אותם, נחשפים שוב העצמים העטופים והיצירה אינה קיימת יותר. למעשה, היצירה היא לא העצם העטוף, אלא התהליך שכולל את ה"מופע" של ההקמה, התיעוד והפירוק שלו.
בני הזוג, שאגב נולדו בשתי יבשות שונות באותו יום בדיוק, החלו את הקריירה שלהם בעטיפת עצמים וחפצים קטנים בבדי פלסטיק, ביניהם רהיטים, זרי פרחים ושולחנות. השניים לא ניסו לתת מעולם משמעות לעבודתם האמנותית.
הם גורסים שעטיפת בנייני הענק המפורסמים נותנים נקודת מבט חדשה על נופי היום-יום שמקיפים אותנו ועל הקשר שבין מעשה ידי האדם לטבע שמסביבם. לטענתם, הבדים העוטפים בניינים מציתים את הדמיון האנושי ונוצרת סקרנות אצל המתבונן לגבי מה שמוסתר על ידם.
בנוסף הם מייצרים מוטיבים שונים בעצם העטוף, כמו משחקי אור, צל ונפח.
בין המבנים שנעטפו בידי כריסטו נמצאים הרייכסטאג הגרמני בברלין ב-1995 וגשר הפון נף שבפאריס.
הנה ז'אן קלוד מסביר כמה מהעבודות המרשימות שלהם:
https://youtu.be/oY-YVR4_aEc
"גדר הבד" באורך של חצי מייל שיצר הזוג בקליפורניה:
https://youtu.be/nBVpgN4JAsE
כך הם עטפו ב-1995 את הרייכסטאג, הפרלמנט הגרמני בברלין:
https://youtu.be/esiErDm62E4
"איים מוקפים" - עוד עבודה מופלאה של כריסטו:
https://youtu.be/UEecBz3CE7o
בסנטרל פארק בניו יורק הם בנו את "השערים":
https://youtu.be/DOqEX8P9cq0
הפרויקט הראשון של כריסטו, ללא אשתו שהלכה לעולמה, הוא "רציפים צפים" באגם באיטליה:
https://youtu.be/fJ20p1IXG4A
ומקרוב:
https://youtu.be/Le2yLan0o5Y
מהי יצירתו של מרסל דושאן "מעמד בקבוקים"?
היצירה "מעמד בקבוקים" (Bottle rack), או "מייבש בקבוקים", מתלה בקבוקים מברזל מגולוון שהוא קנה והחליט שהוא מוצג אמנותי נחשב למהפכה האמנותית של מרסל דושאן, מהפכת ה"רֶדִי מֶייד" (Readymade) אבל הסיפור מאחוריו הוא מהמרתקים בתולדות האמנות.
פסל הרדי מייד "מעמד בקבוקים" (Bottle Rack, בצרפתית: Porte-bouteilles או Égouttoir) הוא אחת היצירות החשובות והפרובוקטיביות ביותר בהיסטוריה של האמנות המודרנית.
היצירה, שנוצרה בשנת 1914, היא למעשה מעמד פשוט לייבוש בקבוקים שנרכש בחנות הכלבו Bazar de l'Hôtel de Ville בפריז. במוצר העשוי ברזל מגולוון בגובה כ-59 ס"מ, יש זיזים חדים המיועדים לתלות בקבוקים הפוכים לייבוש. המראה החד והקוצני של המעמד הרוויח לו את הכינוי "קיפוד" (Hérisson בצרפתית, Hedgehog באנגלית).
דושאן לקח את האובייקט הזה, חפץ יומיומי ותעשייתי לחלוטין שהיה נפוץ במשקי בית צרפתיים לייבוש בקבוקי יין לאחר שטיפה, והציג אותו כיצירת אמנות. זהו ה-"Pure Readymade" (רדימייד טהור) הראשון של דושאן - בניגוד ליצירות קודמות כמו "גלגל אופניים" (1913) שהיה "Assisted Readymade" (רדימייד מסייע) שבו שינה את האובייקט, כאן דושאן לא שינה כלום.
את המונח "Ready-made" טבע דושאן עצמו בינואר 1916 במכתב שכתב לאחותו סוזאן מניו יורק - זה היה השימוש הראשון של דושאן במונח זה לתיאור אובייקטים מוכנים מראש מהחיים היומיומיים, חפצים מן-המוכן שהועלו לדרגת אמנות בעצם בחירתם והצגתם במוזיאון או בגלריה.
#כיצד הגיע דושאן לרעיון?
מרסל דושאן היה כבר אמן מבוסס בפריז כאשר החל לפתח את הרעיון של Ready-made. הוא התייאש מהאמנות הרטינאלית (Retinal Art), האמנות שמכוונת רק לעין ולהנאה ויזואלית. דושאן חיפש דרכים ליצור אמנות שתפנה למוח, לרעיונות ולשאלות פילוסופיות.
בשנת 1913, לאחר הצלחתה השערורייתית של ציורו "עירום יורד במדרגות מס' 2" בתערוכת Armory Show בניו יורק, דושאן החל לחקור את גבולות האמנות. הוא רצה לאתגר את ההגדרה המסורתית של מה שנחשב ליצירת אמנות.
ב-1914, שנה אחר כך, דושאן נכנס לחנות הכלבו Bazar de l'Hôtel de Ville (המכונה גם BHV או Grand Bazar de l'Hôtel de Ville) ורכש מעמד בקבוקים רגיל. הוא הוסיף כיתוב על המעמד (שלאחר מכן שכח מה היה בו), והפך אותו ליצירת אמנות. בבחירתו הספונטנית והבלתי רגשית, הוא שאל שאלה קיצונית: האם אמן יכול להפוך חפץ יומיומי לאמנות רק על ידי בחירתו והצגתו בהקשר אמנותי?
דושאן לא שינה את האובייקט, לא צייר אותו ולא עיצב אותו מחדש. הוא פשוט בחר בו והוסיף לו כיתוב. זוהי הנקודה המהפכנית - הרעיון, הבחירה והמחווה האמנותית הם האמנות, לא החפץ עצמו או יצירתו הפיזית.
#התגובות ליצירה
התגובות ל"מעמד בקבוקים" ולקונצפט של Ready-made היו סוערות ומגוונות. בתחילה, היו שהביעו זעזוע ודחייה. הקהילה האמנותית המסורתית הייתה המומה ומבקרי אמנות רבים דחו את היצירה לחלוטין, טענו שזו לא אמנות אלא בדיחה, פרובוקציה או אפילו זלזול באמנות עצמה.
השאלה "איך זה יכול להיות אמנות?" הדהדה בקרב מבקרים ואוספי אמנות.
#אובדן המקור והתערוכה הראשונה
למרבה האירוניה, מעמד הבקבוקים המקורי אבד או נזרק, ומעולם לא הוצג בפומבי בצורתו המקורית. אחותו של דושאן, סוזאן דושאן (Suzanne Duchamp, 1889-1963, שהיתה גם היא אמנית דאדאיסטית), פינתה את דירתו כאשר עזב לניו יורק ב-1915 במהלך מלחמת העולם הראשונה וככל הנראה זרקה את המעמד, מתוך הנחה שזהו חפץ פשוט וחסר ערך.
למעשה, בינואר 1916 דושאן כתב לסוזאן מכתב היסטורי שבו השתמש בפעם הראשונה במונח "readymade", וביקש ממנה לחתום על המעמד עבורו, להוסיף כיתוב ספציפי, ולשלוח אותו לאמריקה - אך זה כבר היה מאוחר מדי, שכן סוזאן כבר זרקה את המעמד. זה רק מדגיש את האירוניה של הפרויקט כולו - היצירה "האמנותית" נזרקה כזבל. גרסה משוכפלת של מעמד הבקבוקים הוצגה לראשונה בפומבי רק ב-1936 בתערוכת אובייקטים סוריאליסטיים בפריז.
#קבלה הדרגתית
עם הזמן, ובמיוחד בקרב אמנים ואנשי רוח אוונגרדיים, היצירה זכתה להערכה. תנועות כמו הדאדא והסוריאליזם אימצו את הרעיונות של דושאן. האמנים הבינו שדושאן לא רק יצר יצירה בודדת, אלא פתח דלת חדשה לחשיבה על מהי אמנות. אנדרה ברטון, אחד ממייסדי הסוריאליזם, כתב ב-1938 שה-Ready-made הוא "אובייקט רגיל שהועלה לכבוד יצירת אמנות בעצם בחירתו של אמן" - הגדרה שהפכה לקלאסית.
יצירות כמו "מעמד בקבוקים" עוררו גם פרשנויות פסיכואנליטיות: מבקרים אמנות רבים ראו בזיזים החדים והפאליים של המעמד, ובהיעדר הבקבוקים, סמליות פרוידיאנית הקשורה למעמדו של דושאן כרווק - נושא שחזר בעבודותיו. דושאן עצמו התעקש שהבחירה לא הייתה מוטת אסתטיקה כלל, אלא מבוססת על "אדישות חזותית מוחלטת... היעדר מוחלט של טעם טוב או רע, למעשה אנסתזיה מוחלטת."
#השפעה ארוכת טווח וגרסאות מאוחרות
מכיוון שהמקור אבד, דושאן עצמו יצר ואישר מספר גרסאות משוכפלות של היצירה לאורך השנים. כבר בשנות ה-20 הוא רכש מעמד נוסף עבור אחותו, וב-1936 רכש יחד עם מאן ריי גרסה נוספת לתערוכת אובייקטים סוריאליסטיים בפריז. בשנות ה-60 נוצרו גרסאות נוספות, ובשנת 1964 הפיק דושאן סדרה של שמונה העתקים תחת השגחתו האישית בגלריה Schwarz במילאנו.
אחת הגרסאות המפורסמות ביותר היא זו שדושאן בחר במיוחד עבור תערוכת "Art and the Found Object" בניו יורק בשנת 1959. הסיפור מעניין: דושאן רצה להציג את היצירה בתערוכה, ופנה תחילה ל-Man Ray לבקש ממנו לשאול לו את הגרסה משנות ה-30 שהייתה ברשותו. אך Man Ray הודיע שהוא איבד את המעמד במהלך מלחמת העולם השנייה. אז דושאן ביקש מ-Man Ray (או מראושנברג, על פי מקורות שונים) לחזור לאותה חנות BHV (שהמשיכה לפעול כל השנים!) ולקנות מעמד בקבוקים זהה לזה שקנה ב-1914.
האמן האמריקאי רוברט ראושנברג (Robert Rauschenberg) רכש גרסה זו מהתערוכה תמורת 3 דולר בלבד לאחר שנודע לו שכל הפריטים בתערוכה מוצעים למכירה. בשנת 1960, ראושנברג היסס אם ראוי לבקש מדושאן לחתום על המעמד. כשסוף סוף שאל, ענתה לו בהומור אשתו של דושאן, אלכסינה "Teenie" סאטלר (Alexina "Teenie" Sattler): "כמובן, מרסל יחתום על הכל!" דושאן אכן נעתר, אך כתב עליו בצרפתית כיתוב אירוני זה מדגיש את העובדה שגם דושאן עצמו שכח מה כתב על המקור משנת 1914: "בלתי אפשרי עבורי לזכור את הביטוי המקורי" ("Impossible de me rappeler la phrase originale M.D./Marcel Duchamp/1960").
גרסה זו נמכרה בסופו של דבר בשנת 2018 למכון האמנות של שיקגו (Art Institute of Chicago) תמורת סכום לא ידוע, שהוערך בין 10 ל-12 מיליון דולר, לפי מומחים - קפיצה מדהימה ממחיר הרכישה המקורי של 3 דולר. זוהי אחת מחמשת הגרסאות המקוריות החתומות על ידי דושאן שעדיין קיימות.
היום, "מעמד בקבוקים" הפך לאחת היצירות המשפיעות ביותר של המאה ה-20. הוא סלל את הדרך לאמנות קונספטואלית, פופ ארט, אמנות מינימליסטית ועוד זרמים אמנותיים רבים.
גרסאות של היצירה מוצגות במוזיאונים מובילים ברחבי העולם, כולל מוזיאון האמנות של פילדלפיה, מוזיאון נורטון סיימון, ומודרנה מוזאט בשטוקהולם.
#ויכוח פילוסופי מתמשך
כמובן שהוויכוח על היצירה נמשך עד היום. הוא מעלה שאלות יסודיות: מה הופך משהו לאמנות? האם כוונת האמן חשובה? האם הקשר ההצגה משנה? האם אמנות חייבת להיות יפה או מעשה ידי אומן? דושאן הצליח להפוך חפץ פשוט למחולל שיח תרבותי שנמשך מעל מאה שנים.
#סיכום
"מעמד בקבוקים" של מרסל דושאן הוא הרבה יותר ממה שנראה לעין. זוהי יצירה שהרימה את הכפפה מול כל המוסכמות של עולם האמנות תוך שהיא שואלת את השאלות הבסיסיות ביותר על טבע היצירה האמנותית. דושאן לא רק יצר אובייקט - הוא יצר מהפכה רעיונית שהשפעתה מורגשת באמנות עד היום.
אחת האירוניות המרתקות של מעמד הבקבוקים היא שהמקור, שנזרק כזבל ב-1915, מעולם לא ראה את האור. אבל הרעיון, שהיה הנושא האמיתי של היצירה, שרד והשפיע על דורות של אמנים. כפי שכתב ראושנברג בהערותיו: הוא התלבט ארוכות מבחינה "פילוסופית, אסתטית ואתית" אם לבקש מדושאן לחתום על המעמד. בסופו של דבר, תשובתה הספונטנית של Teenie - "כמובן, מרסל יחתום על הכל!" - מדגישה את עמדתו המשחררת והסאטירית של דושאן כלפי רצינות יתר בעולם האמנות. חפץ שעלה 3 דולר, שנחשב "לא שווה כלום" על ידי אחותו של האמן, הפך לאחד מהפריטים היקרים והמשפיעים ביותר באמנות המודרנית.
הנה סקירה על יצירת הרדי מייד המפורסמת "מייבש הבקבוקים":
https://youtu.be/B1_sbz04OnQ
הגדילו לטלפון:
https://youtu.be/T_o6OwjsClM
ומבט נוסף:
https://youtu.be/V8yxjLAEDak
היצירה "מעמד בקבוקים" (Bottle rack), או "מייבש בקבוקים", מתלה בקבוקים מברזל מגולוון שהוא קנה והחליט שהוא מוצג אמנותי נחשב למהפכה האמנותית של מרסל דושאן, מהפכת ה"רֶדִי מֶייד" (Readymade) אבל הסיפור מאחוריו הוא מהמרתקים בתולדות האמנות.
פסל הרדי מייד "מעמד בקבוקים" (Bottle Rack, בצרפתית: Porte-bouteilles או Égouttoir) הוא אחת היצירות החשובות והפרובוקטיביות ביותר בהיסטוריה של האמנות המודרנית.
היצירה, שנוצרה בשנת 1914, היא למעשה מעמד פשוט לייבוש בקבוקים שנרכש בחנות הכלבו Bazar de l'Hôtel de Ville בפריז. במוצר העשוי ברזל מגולוון בגובה כ-59 ס"מ, יש זיזים חדים המיועדים לתלות בקבוקים הפוכים לייבוש. המראה החד והקוצני של המעמד הרוויח לו את הכינוי "קיפוד" (Hérisson בצרפתית, Hedgehog באנגלית).
דושאן לקח את האובייקט הזה, חפץ יומיומי ותעשייתי לחלוטין שהיה נפוץ במשקי בית צרפתיים לייבוש בקבוקי יין לאחר שטיפה, והציג אותו כיצירת אמנות. זהו ה-"Pure Readymade" (רדימייד טהור) הראשון של דושאן - בניגוד ליצירות קודמות כמו "גלגל אופניים" (1913) שהיה "Assisted Readymade" (רדימייד מסייע) שבו שינה את האובייקט, כאן דושאן לא שינה כלום.
את המונח "Ready-made" טבע דושאן עצמו בינואר 1916 במכתב שכתב לאחותו סוזאן מניו יורק - זה היה השימוש הראשון של דושאן במונח זה לתיאור אובייקטים מוכנים מראש מהחיים היומיומיים, חפצים מן-המוכן שהועלו לדרגת אמנות בעצם בחירתם והצגתם במוזיאון או בגלריה.
#כיצד הגיע דושאן לרעיון?
מרסל דושאן היה כבר אמן מבוסס בפריז כאשר החל לפתח את הרעיון של Ready-made. הוא התייאש מהאמנות הרטינאלית (Retinal Art), האמנות שמכוונת רק לעין ולהנאה ויזואלית. דושאן חיפש דרכים ליצור אמנות שתפנה למוח, לרעיונות ולשאלות פילוסופיות.
בשנת 1913, לאחר הצלחתה השערורייתית של ציורו "עירום יורד במדרגות מס' 2" בתערוכת Armory Show בניו יורק, דושאן החל לחקור את גבולות האמנות. הוא רצה לאתגר את ההגדרה המסורתית של מה שנחשב ליצירת אמנות.
ב-1914, שנה אחר כך, דושאן נכנס לחנות הכלבו Bazar de l'Hôtel de Ville (המכונה גם BHV או Grand Bazar de l'Hôtel de Ville) ורכש מעמד בקבוקים רגיל. הוא הוסיף כיתוב על המעמד (שלאחר מכן שכח מה היה בו), והפך אותו ליצירת אמנות. בבחירתו הספונטנית והבלתי רגשית, הוא שאל שאלה קיצונית: האם אמן יכול להפוך חפץ יומיומי לאמנות רק על ידי בחירתו והצגתו בהקשר אמנותי?
דושאן לא שינה את האובייקט, לא צייר אותו ולא עיצב אותו מחדש. הוא פשוט בחר בו והוסיף לו כיתוב. זוהי הנקודה המהפכנית - הרעיון, הבחירה והמחווה האמנותית הם האמנות, לא החפץ עצמו או יצירתו הפיזית.
#התגובות ליצירה
התגובות ל"מעמד בקבוקים" ולקונצפט של Ready-made היו סוערות ומגוונות. בתחילה, היו שהביעו זעזוע ודחייה. הקהילה האמנותית המסורתית הייתה המומה ומבקרי אמנות רבים דחו את היצירה לחלוטין, טענו שזו לא אמנות אלא בדיחה, פרובוקציה או אפילו זלזול באמנות עצמה.
השאלה "איך זה יכול להיות אמנות?" הדהדה בקרב מבקרים ואוספי אמנות.
#אובדן המקור והתערוכה הראשונה
למרבה האירוניה, מעמד הבקבוקים המקורי אבד או נזרק, ומעולם לא הוצג בפומבי בצורתו המקורית. אחותו של דושאן, סוזאן דושאן (Suzanne Duchamp, 1889-1963, שהיתה גם היא אמנית דאדאיסטית), פינתה את דירתו כאשר עזב לניו יורק ב-1915 במהלך מלחמת העולם הראשונה וככל הנראה זרקה את המעמד, מתוך הנחה שזהו חפץ פשוט וחסר ערך.
למעשה, בינואר 1916 דושאן כתב לסוזאן מכתב היסטורי שבו השתמש בפעם הראשונה במונח "readymade", וביקש ממנה לחתום על המעמד עבורו, להוסיף כיתוב ספציפי, ולשלוח אותו לאמריקה - אך זה כבר היה מאוחר מדי, שכן סוזאן כבר זרקה את המעמד. זה רק מדגיש את האירוניה של הפרויקט כולו - היצירה "האמנותית" נזרקה כזבל. גרסה משוכפלת של מעמד הבקבוקים הוצגה לראשונה בפומבי רק ב-1936 בתערוכת אובייקטים סוריאליסטיים בפריז.
#קבלה הדרגתית
עם הזמן, ובמיוחד בקרב אמנים ואנשי רוח אוונגרדיים, היצירה זכתה להערכה. תנועות כמו הדאדא והסוריאליזם אימצו את הרעיונות של דושאן. האמנים הבינו שדושאן לא רק יצר יצירה בודדת, אלא פתח דלת חדשה לחשיבה על מהי אמנות. אנדרה ברטון, אחד ממייסדי הסוריאליזם, כתב ב-1938 שה-Ready-made הוא "אובייקט רגיל שהועלה לכבוד יצירת אמנות בעצם בחירתו של אמן" - הגדרה שהפכה לקלאסית.
יצירות כמו "מעמד בקבוקים" עוררו גם פרשנויות פסיכואנליטיות: מבקרים אמנות רבים ראו בזיזים החדים והפאליים של המעמד, ובהיעדר הבקבוקים, סמליות פרוידיאנית הקשורה למעמדו של דושאן כרווק - נושא שחזר בעבודותיו. דושאן עצמו התעקש שהבחירה לא הייתה מוטת אסתטיקה כלל, אלא מבוססת על "אדישות חזותית מוחלטת... היעדר מוחלט של טעם טוב או רע, למעשה אנסתזיה מוחלטת."
#השפעה ארוכת טווח וגרסאות מאוחרות
מכיוון שהמקור אבד, דושאן עצמו יצר ואישר מספר גרסאות משוכפלות של היצירה לאורך השנים. כבר בשנות ה-20 הוא רכש מעמד נוסף עבור אחותו, וב-1936 רכש יחד עם מאן ריי גרסה נוספת לתערוכת אובייקטים סוריאליסטיים בפריז. בשנות ה-60 נוצרו גרסאות נוספות, ובשנת 1964 הפיק דושאן סדרה של שמונה העתקים תחת השגחתו האישית בגלריה Schwarz במילאנו.
אחת הגרסאות המפורסמות ביותר היא זו שדושאן בחר במיוחד עבור תערוכת "Art and the Found Object" בניו יורק בשנת 1959. הסיפור מעניין: דושאן רצה להציג את היצירה בתערוכה, ופנה תחילה ל-Man Ray לבקש ממנו לשאול לו את הגרסה משנות ה-30 שהייתה ברשותו. אך Man Ray הודיע שהוא איבד את המעמד במהלך מלחמת העולם השנייה. אז דושאן ביקש מ-Man Ray (או מראושנברג, על פי מקורות שונים) לחזור לאותה חנות BHV (שהמשיכה לפעול כל השנים!) ולקנות מעמד בקבוקים זהה לזה שקנה ב-1914.
האמן האמריקאי רוברט ראושנברג (Robert Rauschenberg) רכש גרסה זו מהתערוכה תמורת 3 דולר בלבד לאחר שנודע לו שכל הפריטים בתערוכה מוצעים למכירה. בשנת 1960, ראושנברג היסס אם ראוי לבקש מדושאן לחתום על המעמד. כשסוף סוף שאל, ענתה לו בהומור אשתו של דושאן, אלכסינה "Teenie" סאטלר (Alexina "Teenie" Sattler): "כמובן, מרסל יחתום על הכל!" דושאן אכן נעתר, אך כתב עליו בצרפתית כיתוב אירוני זה מדגיש את העובדה שגם דושאן עצמו שכח מה כתב על המקור משנת 1914: "בלתי אפשרי עבורי לזכור את הביטוי המקורי" ("Impossible de me rappeler la phrase originale M.D./Marcel Duchamp/1960").
גרסה זו נמכרה בסופו של דבר בשנת 2018 למכון האמנות של שיקגו (Art Institute of Chicago) תמורת סכום לא ידוע, שהוערך בין 10 ל-12 מיליון דולר, לפי מומחים - קפיצה מדהימה ממחיר הרכישה המקורי של 3 דולר. זוהי אחת מחמשת הגרסאות המקוריות החתומות על ידי דושאן שעדיין קיימות.
היום, "מעמד בקבוקים" הפך לאחת היצירות המשפיעות ביותר של המאה ה-20. הוא סלל את הדרך לאמנות קונספטואלית, פופ ארט, אמנות מינימליסטית ועוד זרמים אמנותיים רבים.
גרסאות של היצירה מוצגות במוזיאונים מובילים ברחבי העולם, כולל מוזיאון האמנות של פילדלפיה, מוזיאון נורטון סיימון, ומודרנה מוזאט בשטוקהולם.
#ויכוח פילוסופי מתמשך
כמובן שהוויכוח על היצירה נמשך עד היום. הוא מעלה שאלות יסודיות: מה הופך משהו לאמנות? האם כוונת האמן חשובה? האם הקשר ההצגה משנה? האם אמנות חייבת להיות יפה או מעשה ידי אומן? דושאן הצליח להפוך חפץ פשוט למחולל שיח תרבותי שנמשך מעל מאה שנים.
#סיכום
"מעמד בקבוקים" של מרסל דושאן הוא הרבה יותר ממה שנראה לעין. זוהי יצירה שהרימה את הכפפה מול כל המוסכמות של עולם האמנות תוך שהיא שואלת את השאלות הבסיסיות ביותר על טבע היצירה האמנותית. דושאן לא רק יצר אובייקט - הוא יצר מהפכה רעיונית שהשפעתה מורגשת באמנות עד היום.
אחת האירוניות המרתקות של מעמד הבקבוקים היא שהמקור, שנזרק כזבל ב-1915, מעולם לא ראה את האור. אבל הרעיון, שהיה הנושא האמיתי של היצירה, שרד והשפיע על דורות של אמנים. כפי שכתב ראושנברג בהערותיו: הוא התלבט ארוכות מבחינה "פילוסופית, אסתטית ואתית" אם לבקש מדושאן לחתום על המעמד. בסופו של דבר, תשובתה הספונטנית של Teenie - "כמובן, מרסל יחתום על הכל!" - מדגישה את עמדתו המשחררת והסאטירית של דושאן כלפי רצינות יתר בעולם האמנות. חפץ שעלה 3 דולר, שנחשב "לא שווה כלום" על ידי אחותו של האמן, הפך לאחד מהפריטים היקרים והמשפיעים ביותר באמנות המודרנית.
הנה סקירה על יצירת הרדי מייד המפורסמת "מייבש הבקבוקים":
https://youtu.be/B1_sbz04OnQ
הגדילו לטלפון:
https://youtu.be/T_o6OwjsClM
ומבט נוסף:
https://youtu.be/V8yxjLAEDak
מי היה צייר הכאב מארק רותקו?
הצייר המופשט מארק רותקו (Mark Rothko) אמן שראה באמנות מרחב קדוש להעברת רעיונות גדולים, הפך צורות צבעוניות לחוויה רגשית מטלטלת ונחשב עד היום לכוהן הגדול של האובדן והאבל באמנות.
כשמביטים ביצירותיו של מארק רותקו (Mark Rothko), עשויה לעלות התהייה: כיצד יצירות שנראות כה פשוטות — מלבנים צבעוניים עם קצוות מטושטשים — מצליחות לרגש אנשים עד דמעות ולהימכר בעשרות מיליוני דולרים?
מארקוס רוטקוביץ' (Marcus Rothkowitz), שמאוחר יותר שינה את שמו למארק רותקו, נולד ב-1903 בדווינסק שבאימפריה הרוסית - כיום באזור דאוגבפילס שבלטביה. בגיל 10 הוא היגר עם משפחתו לארצות הברית, שם החל את דרכו האמנותית בציור רגיל, ציור פיגורטיבי מסורתי.
רק בשנות ה-40 התחיל רותקו לפתח את הסגנון המופשט, הייחודי כל כך, שעתיד להפוך לסימן ההיכר שלו. מכאן הוא יצר שלל ציורי "שדות צבע" עצומים שכמו רוטטים זה כנגד זה והיו לכמה מהיצירות האהובות והנחשבות של האקספרסיוניזם המופשט.
מה שהופך את עבודותיו של רותקו לכה מיוחדות הוא הטכניקה הייחודית שפיתח ועבודות אמנות שהשפעתן העיקרית מתבטאת בחוויית הצפייה. הוא נהג ליצור את ציוריו המופשטים על-ידי הנחת עשרות שכבות דקיקות של צבע שקוף למחצה, זו על גבי זו ותוך שימוש במכחולים ובספוגים רכים. תהליך זה יצר עומק ויזואלי מדהים שלא ניתן לשחזר בצילום או בהדפס. כשעומדים מול יצירה מקורית של רותקו, הצבעים נדמים כמרחפים ומהדהדים ממש מול העיניים.
רותקו סירב להסביר את יצירותיו. כאשר אוצר במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ביקש ממנו פעם לכתוב הסבר לציוריו, רותקו ענה: "הציורים שלי צריכים להיחוות, לא להיות מוסברים."
אנקדוטה מעניינת מספרת שרותקו התעקש שיצירותיו יוצגו בתאורה עמומה ובמרחק קטן מהצופה. באחת התערוכות, הוא אף הורה להנמיך את התאורה כל כך עד שהמבקרים התלוננו שאינם יכולים לראות את היצירות כראוי. תשובתו הייתה: "אני מעוניין להביע רגשות אנושיים בסיסיים — טרגדיה, אקסטזה, גורל. העובדה שאנשים רבים מתמוטטים ובוכים כשהם רואים את היצירות שלי מראה שאני מצליח לתקשר רגשות אלה."
בניגוד לתדמית של אמן מצליח, חייו האישיים של רותקו היו מורכבים. הוא סבל מדיכאון כרוני, אלכוהוליזם ובעיות בריאותיות. בסוף הקריירה שלו הוא יצר יצירות קודרות ונשגבות שסקרו את מה שהגדיר כ"טרגדיה של להיות אנושי". ואכן, הפרויקט האחרון שלו היה סדרת ציורים אפלים בגווני אפור ושחור עבור "הקפלה של רותקו" ביוסטון, טקסס.
בגיל 66, ב-25 בפברואר 1970, רותקו שם קץ לחייו בסטודיו שלו בניו יורק. בחייו אהב מארק רותקו את המוסיקה של וולפגנג אמדאוס מוצרט וקצת כמו המלחין הנערץ עליו, הוא מימש ומיצה את יכולותיו עד יום מותו. לאורך הקריירה שלו הוא חקר את השפה הראשונית של הציור המופשט - בחיפוש אחרי מיצוי של החוויה הרוחנית, הכמעט דתית שניתן להשיג בו. הוא הצליח להגיע להישג שכה מעטים האמנים שהצליחו בו בהיסטוריה - לעשות אמנות שהעולם לא ראה כמוה לפניו.
בצוואתו הוא הוריש כ-800 יצירות למוזיאונים, בניגוד חריף לנטייתו קודם לכן למכור את יצירותיו לאספנים פרטיים. מעשה זה היה מחאה אחרונה נגד הסחרור במחירי האמנות שהוא ראה בו עיוות של ערכה האמיתי של האמנות.
מעט אירוני הוא שמי שהיה ללא ספק האמן המרומם והמנחם ביותר במאה ה-20 ובסוף חייו התנגד למסחר היקר ביצירות אמנות הוא היום כוכב בזירת היצירות היקרות בעולם. ב-2012 נמכרה אחת מיצירותיו המפורסמות, "Orange, Red, Yellow" משנת 1961, במחיר שיא של 86.9 מיליון דולר.
יצירה נוספת משנת 1951, מספר 6, "No. 6 (Violet, Green and Red)" נמכרה ב-2014 בעסקה פרטית, בכ-186 מיליון דולר - אחת המכירות היקרות בתולדות האמנות.
הנה קיצור גדולתו של היוצר המודרניסטי הדגול:
https://youtu.be/CtCCCK9QWY8
סיפורו של הצייר מארק רותקו:
https://youtu.be/021tyRCUCQY
האמנות של רוטקו, הכוהן של האבל והאובדן:
https://youtu.be/4vUMcckZ5aw
יצירה רותקואית לדוגמה - ויברציות:
https://youtu.be/wpwU-VQPqK4
איך להתבונן בציורים של רותקו?
https://youtu.be/V5ncTeyGM3Y?long=yes
אותה מטרה יש למוסיקה של מוצרט ולציוריו של רותקו - הביטוי הפשוט ביותר למחשבה המורכבת:
https://youtu.be/uHjAwH1yPds?long=yes
ההשפעה עליו של המוסיקה של מוצרט ומותו העצוב:
https://youtu.be/fsz6bkkIHzQ?long=yes
הצייר המופשט מארק רותקו (Mark Rothko) אמן שראה באמנות מרחב קדוש להעברת רעיונות גדולים, הפך צורות צבעוניות לחוויה רגשית מטלטלת ונחשב עד היום לכוהן הגדול של האובדן והאבל באמנות.
כשמביטים ביצירותיו של מארק רותקו (Mark Rothko), עשויה לעלות התהייה: כיצד יצירות שנראות כה פשוטות — מלבנים צבעוניים עם קצוות מטושטשים — מצליחות לרגש אנשים עד דמעות ולהימכר בעשרות מיליוני דולרים?
מארקוס רוטקוביץ' (Marcus Rothkowitz), שמאוחר יותר שינה את שמו למארק רותקו, נולד ב-1903 בדווינסק שבאימפריה הרוסית - כיום באזור דאוגבפילס שבלטביה. בגיל 10 הוא היגר עם משפחתו לארצות הברית, שם החל את דרכו האמנותית בציור רגיל, ציור פיגורטיבי מסורתי.
רק בשנות ה-40 התחיל רותקו לפתח את הסגנון המופשט, הייחודי כל כך, שעתיד להפוך לסימן ההיכר שלו. מכאן הוא יצר שלל ציורי "שדות צבע" עצומים שכמו רוטטים זה כנגד זה והיו לכמה מהיצירות האהובות והנחשבות של האקספרסיוניזם המופשט.
מה שהופך את עבודותיו של רותקו לכה מיוחדות הוא הטכניקה הייחודית שפיתח ועבודות אמנות שהשפעתן העיקרית מתבטאת בחוויית הצפייה. הוא נהג ליצור את ציוריו המופשטים על-ידי הנחת עשרות שכבות דקיקות של צבע שקוף למחצה, זו על גבי זו ותוך שימוש במכחולים ובספוגים רכים. תהליך זה יצר עומק ויזואלי מדהים שלא ניתן לשחזר בצילום או בהדפס. כשעומדים מול יצירה מקורית של רותקו, הצבעים נדמים כמרחפים ומהדהדים ממש מול העיניים.
רותקו סירב להסביר את יצירותיו. כאשר אוצר במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ביקש ממנו פעם לכתוב הסבר לציוריו, רותקו ענה: "הציורים שלי צריכים להיחוות, לא להיות מוסברים."
אנקדוטה מעניינת מספרת שרותקו התעקש שיצירותיו יוצגו בתאורה עמומה ובמרחק קטן מהצופה. באחת התערוכות, הוא אף הורה להנמיך את התאורה כל כך עד שהמבקרים התלוננו שאינם יכולים לראות את היצירות כראוי. תשובתו הייתה: "אני מעוניין להביע רגשות אנושיים בסיסיים — טרגדיה, אקסטזה, גורל. העובדה שאנשים רבים מתמוטטים ובוכים כשהם רואים את היצירות שלי מראה שאני מצליח לתקשר רגשות אלה."
בניגוד לתדמית של אמן מצליח, חייו האישיים של רותקו היו מורכבים. הוא סבל מדיכאון כרוני, אלכוהוליזם ובעיות בריאותיות. בסוף הקריירה שלו הוא יצר יצירות קודרות ונשגבות שסקרו את מה שהגדיר כ"טרגדיה של להיות אנושי". ואכן, הפרויקט האחרון שלו היה סדרת ציורים אפלים בגווני אפור ושחור עבור "הקפלה של רותקו" ביוסטון, טקסס.
בגיל 66, ב-25 בפברואר 1970, רותקו שם קץ לחייו בסטודיו שלו בניו יורק. בחייו אהב מארק רותקו את המוסיקה של וולפגנג אמדאוס מוצרט וקצת כמו המלחין הנערץ עליו, הוא מימש ומיצה את יכולותיו עד יום מותו. לאורך הקריירה שלו הוא חקר את השפה הראשונית של הציור המופשט - בחיפוש אחרי מיצוי של החוויה הרוחנית, הכמעט דתית שניתן להשיג בו. הוא הצליח להגיע להישג שכה מעטים האמנים שהצליחו בו בהיסטוריה - לעשות אמנות שהעולם לא ראה כמוה לפניו.
בצוואתו הוא הוריש כ-800 יצירות למוזיאונים, בניגוד חריף לנטייתו קודם לכן למכור את יצירותיו לאספנים פרטיים. מעשה זה היה מחאה אחרונה נגד הסחרור במחירי האמנות שהוא ראה בו עיוות של ערכה האמיתי של האמנות.
מעט אירוני הוא שמי שהיה ללא ספק האמן המרומם והמנחם ביותר במאה ה-20 ובסוף חייו התנגד למסחר היקר ביצירות אמנות הוא היום כוכב בזירת היצירות היקרות בעולם. ב-2012 נמכרה אחת מיצירותיו המפורסמות, "Orange, Red, Yellow" משנת 1961, במחיר שיא של 86.9 מיליון דולר.
יצירה נוספת משנת 1951, מספר 6, "No. 6 (Violet, Green and Red)" נמכרה ב-2014 בעסקה פרטית, בכ-186 מיליון דולר - אחת המכירות היקרות בתולדות האמנות.
הנה קיצור גדולתו של היוצר המודרניסטי הדגול:
https://youtu.be/CtCCCK9QWY8
סיפורו של הצייר מארק רותקו:
https://youtu.be/021tyRCUCQY
האמנות של רוטקו, הכוהן של האבל והאובדן:
https://youtu.be/4vUMcckZ5aw
יצירה רותקואית לדוגמה - ויברציות:
https://youtu.be/wpwU-VQPqK4
איך להתבונן בציורים של רותקו?
https://youtu.be/V5ncTeyGM3Y?long=yes
אותה מטרה יש למוסיקה של מוצרט ולציוריו של רותקו - הביטוי הפשוט ביותר למחשבה המורכבת:
https://youtu.be/uHjAwH1yPds?long=yes
ההשפעה עליו של המוסיקה של מוצרט ומותו העצוב:
https://youtu.be/fsz6bkkIHzQ?long=yes
מהו החפץ המיועד להריסה?
יצירת הרדי-מייד שיצר מאן ריי בשנת 1925, "חפץ להריסה" (באנגלית Object to be destroyed או Indestructible Object) הייתה מטרונום שאליו חוברה עין מצולמת. הפעלה של המטרונום מניעה את העין מצד לצד ויוצרת נקודת מבט חוזרת אל המביט בה. מאן ריי הנחה כיצד לבנות את היצירה וממליץ להצמיד למטרונום תמונת עין של "אהוב שאינו אתך יותר". הוא ראה ביצירה כזו הפחת-חיים במישהו שאינו בחיים יותר או שהתרחק אבל רוחו עדיין נמצאת ודרכה הוא צופה ומביט אליכם.
אגב, כשמה של היצירה, היא אכן נהרסה בשנת 1957. עם זאת, נוצרו שכפולים רבים שלה, אולי בזכות הוראות הבניה שצרף לה האמן. ציטוטים אמנותיים והתייחסויות רבות באמנות מזכירות אותה.
הנה סרטון של ה"חפץ המיועד להריסה":
http://youtu.be/37YoeO6RgWQ
סרט שנוצר בהשראת ה-Indestructible Object:
http://youtu.be/T6XxyKpOltk
וקליפ של הצמד Hurts שהשתמש בדימוי של המטרונום עם העין:
http://youtu.be/zQ1v1pMdIoQ
יצירת הרדי-מייד שיצר מאן ריי בשנת 1925, "חפץ להריסה" (באנגלית Object to be destroyed או Indestructible Object) הייתה מטרונום שאליו חוברה עין מצולמת. הפעלה של המטרונום מניעה את העין מצד לצד ויוצרת נקודת מבט חוזרת אל המביט בה. מאן ריי הנחה כיצד לבנות את היצירה וממליץ להצמיד למטרונום תמונת עין של "אהוב שאינו אתך יותר". הוא ראה ביצירה כזו הפחת-חיים במישהו שאינו בחיים יותר או שהתרחק אבל רוחו עדיין נמצאת ודרכה הוא צופה ומביט אליכם.
אגב, כשמה של היצירה, היא אכן נהרסה בשנת 1957. עם זאת, נוצרו שכפולים רבים שלה, אולי בזכות הוראות הבניה שצרף לה האמן. ציטוטים אמנותיים והתייחסויות רבות באמנות מזכירות אותה.
הנה סרטון של ה"חפץ המיועד להריסה":
http://youtu.be/37YoeO6RgWQ
סרט שנוצר בהשראת ה-Indestructible Object:
http://youtu.be/T6XxyKpOltk
וקליפ של הצמד Hurts שהשתמש בדימוי של המטרונום עם העין:
http://youtu.be/zQ1v1pMdIoQ
כיצד מזעזע דמיאן הירסט את עולם האמנות?
לעיתים קשה להאמין עד כמה יכול אמן להרחיק ולזעזע ועד כמה שכישרון יכול להיות משולב בפרובוקציה. דמיאן הירסט נחשב כבר שנים לילד הרע, מעורר המחלוקת והמוכשר של עולם האמנות המודרנית, או ליתר דיוק הפוסט מודרנית. הוא אלוף ביחסי ציבור והתקשורת מסקרת אותו באופן שמזכיר יותר כוכב רוק מאשר אמן חזותי.
"אם ובן מחולקות" של דמיאן הירסט היא יצירה מודרנית שבה הכניס הירסט פרה ועגל חתוכים לתוך אקווריומים מלאי פורמלין. המבקרים במוזיאון יכולים "לשוטט בתוך גופם" ולראות פנימה. זוהי דרכו של האמן המודרני להראות משהו מוכר בדרך חדשה.
זוהי עבודה של הירסט שממשיכה את יצירת הכריש בפורמלין המפורסמת שלו. גם בה הוא עסק במוות, כשהכניס כריש מת לתוך מכל של פורמלין, זעזע את הקהילה האמנותית ובתוך כך זכה לפרסום עולמי.
בשנת 2008 הצליח הירסט למכור 223 עבודות שלו במכירה פומבית אחת, שהפכה למכירה המצליחה בהיסטוריה של אמן אחד. הוא מכר בה בסכום דמיוני של 200 מיליון דולר. השיא הקודם היה של 20 מיליון דולר לאמן יחיד.
הנה סקירה על דמיאן הירסט:
http://youtu.be/sRdpV7GqtrA
תערוכה שכוללת את "אמא ובן מחולקות" של דמיאן הירסט:
http://youtu.be/wk-Mbw7BTeI
עבודת הכריש שלו:
http://youtu.be/uDuzy-t7GDA
האמן מספר על יצירות שונות שיצר:
http://youtu.be/YWSb9QMlLoQ
מכירת השיא של עבודותיו ב-200 מליון דולר במכירה פומבית אחת והדיון שהיא יצרה על מחירי אמנות מודרנית ואמנות בכלל:
https://youtu.be/rCT-UL2M8Gc
ועבודה של הירסט בתלת מימד:
http://youtu.be/L1Co5D0ofe4?qr=yes
לעיתים קשה להאמין עד כמה יכול אמן להרחיק ולזעזע ועד כמה שכישרון יכול להיות משולב בפרובוקציה. דמיאן הירסט נחשב כבר שנים לילד הרע, מעורר המחלוקת והמוכשר של עולם האמנות המודרנית, או ליתר דיוק הפוסט מודרנית. הוא אלוף ביחסי ציבור והתקשורת מסקרת אותו באופן שמזכיר יותר כוכב רוק מאשר אמן חזותי.
"אם ובן מחולקות" של דמיאן הירסט היא יצירה מודרנית שבה הכניס הירסט פרה ועגל חתוכים לתוך אקווריומים מלאי פורמלין. המבקרים במוזיאון יכולים "לשוטט בתוך גופם" ולראות פנימה. זוהי דרכו של האמן המודרני להראות משהו מוכר בדרך חדשה.
זוהי עבודה של הירסט שממשיכה את יצירת הכריש בפורמלין המפורסמת שלו. גם בה הוא עסק במוות, כשהכניס כריש מת לתוך מכל של פורמלין, זעזע את הקהילה האמנותית ובתוך כך זכה לפרסום עולמי.
בשנת 2008 הצליח הירסט למכור 223 עבודות שלו במכירה פומבית אחת, שהפכה למכירה המצליחה בהיסטוריה של אמן אחד. הוא מכר בה בסכום דמיוני של 200 מיליון דולר. השיא הקודם היה של 20 מיליון דולר לאמן יחיד.
הנה סקירה על דמיאן הירסט:
http://youtu.be/sRdpV7GqtrA
תערוכה שכוללת את "אמא ובן מחולקות" של דמיאן הירסט:
http://youtu.be/wk-Mbw7BTeI
עבודת הכריש שלו:
http://youtu.be/uDuzy-t7GDA
האמן מספר על יצירות שונות שיצר:
http://youtu.be/YWSb9QMlLoQ
מכירת השיא של עבודותיו ב-200 מליון דולר במכירה פומבית אחת והדיון שהיא יצרה על מחירי אמנות מודרנית ואמנות בכלל:
https://youtu.be/rCT-UL2M8Gc
ועבודה של הירסט בתלת מימד:
http://youtu.be/L1Co5D0ofe4?qr=yes
