מהו הסיפור על מוחו הגנוב של אלברט איינשטיין?
אלברט איינשטיין (Albert Einstein) היה ללא ספק מהגאונים הגדולים בהיסטוריה. הוא מת בעקבות מפרצת באבי העורקים שלו שהתפוצצה בחלל בטנו. בניגוד לצוואתו וללא ידיעתו, הוריש הפיזיקאי הנודע את מוחו למדע, אך סביב המוח החכם והמפורסם בהיסטוריה התחוללה אחת הפרשות המוזרות אי-פעם.
כשאיינשטיין נפטר, ב-18 באפריל 1955 בבית החולים בפרינסטון שבניו ג'רזי, הוא השאיר אחריו מורשת מדעית עצומה. אך מה שקרה בשעות שלאחר מותו היה מוזר הרבה יותר מכל תיאוריה פיזיקלית שהעלה במהלך חייו.
כשד"ר תומס הארווי (Thomas Harvey), הפתולוג שביצע את הנתיחה, מבין מי המת המפורסם כל כך שלפניו, הוא מחליט לפעול על דעת עצמו. הארווי מוציא את מוחו של איינשטיין ושומר אותו ברשותו, ללא אישור מפורש מהמשפחה. איינשטיין הרי ביקש במפורש שגופתו תישרף וששאריותיו יפוזרו במקום סודי, כדי למנוע את הפיכת קברו למקום עלייה לרגל.
הארווי האמין אחרת. לדעתו, מוחו של הגאון יכול לחשוף סודות על מקור הגאונות האנושית.
כשהדבר נודע למשפחה, הארווי טוען שקיבל אישור בעל פה. בסופו של דבר הוא מצליח לשכנע את בנו של איינשטיין, הנס אלברט (Hans Albert Einstein), להסכים למחקר. התנאי של הבן הוא שהתוצאות יפורסמו רק בכתבי עת מדעיים מכובדים.
ברצונו להבין איזה מוח מסוגל להגות תיאוריות מהפכניות דוגמת תורת היחסות, מסיר הארווי את המוח שמשקלו כ-1,230 גרם. הוא מצלם אותו מזוויות שונות וחותך אותו לכ-240 חתיכות, שאותן הוא שומר בצנצנות עם נוזל משמר, בתקווה שמדענים יחקרו אותן ויוכלו לגלות איך פועל מוחם של גאונים דוגמת איינשטיין, ניוטון וגליליאו.
מה שיקרה בהמשך הוא כמעט לא יאומן. הארווי מאבד את משרתו בפרינסטון ומוקע על ידי הקולגות שלו. מוחו של איינשטיין נודד עמו ברחבי ארצות הברית. את חתיכות המוח הוא שומר בקופסאות קרטון, לעיתים מתחת למקרר הבירה בביתו ולעיתים בתא המטען של המכונית שלו.
במשך עשרות שנים המוח כמעט ונשכח. הארווי לא ביצע מחקר משמעותי, הוא סירב לתת דגימות לרוב החוקרים שביקשו. הוא נדד ממקום למקום, עבד במשרות שונות וכל הזמן נשא עמו את חלקיו של אחד האיברים המפורסמים ביותר בהיסטוריה.
בחיפוש אחר סודות תבונתו של הגאון, בוצעו לאורך השנים כמה מחקרים מוגבלים על המוח הגאוני. ב-1985 פרופסור מריאן דיאמונד (Marian Diamond) מאוניברסיטת ברקלי פרסמה מחקר שטען שבמוחו של איינשטיין היו יותר תאי גליה, תאים תומכים, ביחס לנוירונים באזור מסוים בקליפת המוח.
מחקרים מאוחרים יותר טענו שנמצאו הבדלים נוספים, כמו חריגות בקליפת המוח הפריאטלית, האזור האחראי לחשיבה מתמטית ומרחבית. אולם רבים מהמחקרים זכו לביקורת, בעיקר בגלל גודל המדגם הקטן, מוח אחד, כמו גם בשל העובדה שאין דרך לדעת אם ההבדלים היו מולדים או התפתחו כתוצאה מהפעילות האינטלקטואלית האינטנסיבית של איינשטיין.
בשנות ה-90 עורך הכתב מייקל פטרניטי (Michael Paterniti) מסע מצולם עם הארווי המזדקן, כשהם נוסעים ברחבי אמריקה עם המוח בתא המטען. הסיפור מתועד בספר Driving Mr. Albert משנת 2000. בשנת 1998, כשהארווי כבר בן 84, הוא מחזיר סופסוף את מה שנותר מהמוח לבית החולים בפרינסטון, שם הוא נשמר עד היום למטרות מחקר. הארווי נפטר בשנת 2007.
הסיפור מעלה שאלות על כבוד המתים, על הגבול שבין סקרנות מדעית לבין פגיעה בפרטיות ועל השאלה מי הבעלים על גופנו לאחר מותנו. האירוניה היא שאיינשטיין עצמו, שרצה שגופתו לא תהפוך לחפץ פולחן, הפך בסופו של דבר בדיוק למה שניסה למנוע. חלקים ממוחו נמצאים כיום במספר מוסדות, כולל המוזיאון לרפואה של המכללה לרופאים בפילדלפיה ומוזיאון מוטר בטוקיו.
לא רק המוח נגנב. גם עיניו של איינשטיין הוסרו במהלך הנתיחה על ידי הרופא האישי שלו, ד"ר הנרי אברמס (Henry Abrams), ששמר אותן בכספת. העיניים נשמרות עד היום במקום סודי בניו יורק, עוד דוגמה לכך שגופו של איינשטיין הפך לחפץ אספנות, נגד רצונו המפורש.
אגב, עובדה ידועה היא שמוחו של המדען היהודי הדגול שקל פחות ממוח אנושי ממוצע, מה שמחזק את העובדה שגודל המוח לפחות לא קשור למידת האינטליגנציה של בעליו. חוקרים גילו שבעשרות אלפי השנים האחרונות הלך המוח האנושי וקטן, גם במשקלו וגם בנפח שלו. מוחו הממוצע של אדם קרו מניון, למשל, היה גדול בכ-10% ממוח ממוצע של האדם המודרני.
אלברט איינשטיין (Albert Einstein) היה ללא ספק מהגאונים הגדולים בהיסטוריה. הוא מת בעקבות מפרצת באבי העורקים שלו שהתפוצצה בחלל בטנו. בניגוד לצוואתו וללא ידיעתו, הוריש הפיזיקאי הנודע את מוחו למדע, אך סביב המוח החכם והמפורסם בהיסטוריה התחוללה אחת הפרשות המוזרות אי-פעם.
כשאיינשטיין נפטר, ב-18 באפריל 1955 בבית החולים בפרינסטון שבניו ג'רזי, הוא השאיר אחריו מורשת מדעית עצומה. אך מה שקרה בשעות שלאחר מותו היה מוזר הרבה יותר מכל תיאוריה פיזיקלית שהעלה במהלך חייו.
כשד"ר תומס הארווי (Thomas Harvey), הפתולוג שביצע את הנתיחה, מבין מי המת המפורסם כל כך שלפניו, הוא מחליט לפעול על דעת עצמו. הארווי מוציא את מוחו של איינשטיין ושומר אותו ברשותו, ללא אישור מפורש מהמשפחה. איינשטיין הרי ביקש במפורש שגופתו תישרף וששאריותיו יפוזרו במקום סודי, כדי למנוע את הפיכת קברו למקום עלייה לרגל.
הארווי האמין אחרת. לדעתו, מוחו של הגאון יכול לחשוף סודות על מקור הגאונות האנושית.
כשהדבר נודע למשפחה, הארווי טוען שקיבל אישור בעל פה. בסופו של דבר הוא מצליח לשכנע את בנו של איינשטיין, הנס אלברט (Hans Albert Einstein), להסכים למחקר. התנאי של הבן הוא שהתוצאות יפורסמו רק בכתבי עת מדעיים מכובדים.
ברצונו להבין איזה מוח מסוגל להגות תיאוריות מהפכניות דוגמת תורת היחסות, מסיר הארווי את המוח שמשקלו כ-1,230 גרם. הוא מצלם אותו מזוויות שונות וחותך אותו לכ-240 חתיכות, שאותן הוא שומר בצנצנות עם נוזל משמר, בתקווה שמדענים יחקרו אותן ויוכלו לגלות איך פועל מוחם של גאונים דוגמת איינשטיין, ניוטון וגליליאו.
מה שיקרה בהמשך הוא כמעט לא יאומן. הארווי מאבד את משרתו בפרינסטון ומוקע על ידי הקולגות שלו. מוחו של איינשטיין נודד עמו ברחבי ארצות הברית. את חתיכות המוח הוא שומר בקופסאות קרטון, לעיתים מתחת למקרר הבירה בביתו ולעיתים בתא המטען של המכונית שלו.
במשך עשרות שנים המוח כמעט ונשכח. הארווי לא ביצע מחקר משמעותי, הוא סירב לתת דגימות לרוב החוקרים שביקשו. הוא נדד ממקום למקום, עבד במשרות שונות וכל הזמן נשא עמו את חלקיו של אחד האיברים המפורסמים ביותר בהיסטוריה.
בחיפוש אחר סודות תבונתו של הגאון, בוצעו לאורך השנים כמה מחקרים מוגבלים על המוח הגאוני. ב-1985 פרופסור מריאן דיאמונד (Marian Diamond) מאוניברסיטת ברקלי פרסמה מחקר שטען שבמוחו של איינשטיין היו יותר תאי גליה, תאים תומכים, ביחס לנוירונים באזור מסוים בקליפת המוח.
מחקרים מאוחרים יותר טענו שנמצאו הבדלים נוספים, כמו חריגות בקליפת המוח הפריאטלית, האזור האחראי לחשיבה מתמטית ומרחבית. אולם רבים מהמחקרים זכו לביקורת, בעיקר בגלל גודל המדגם הקטן, מוח אחד, כמו גם בשל העובדה שאין דרך לדעת אם ההבדלים היו מולדים או התפתחו כתוצאה מהפעילות האינטלקטואלית האינטנסיבית של איינשטיין.
בשנות ה-90 עורך הכתב מייקל פטרניטי (Michael Paterniti) מסע מצולם עם הארווי המזדקן, כשהם נוסעים ברחבי אמריקה עם המוח בתא המטען. הסיפור מתועד בספר Driving Mr. Albert משנת 2000. בשנת 1998, כשהארווי כבר בן 84, הוא מחזיר סופסוף את מה שנותר מהמוח לבית החולים בפרינסטון, שם הוא נשמר עד היום למטרות מחקר. הארווי נפטר בשנת 2007.
הסיפור מעלה שאלות על כבוד המתים, על הגבול שבין סקרנות מדעית לבין פגיעה בפרטיות ועל השאלה מי הבעלים על גופנו לאחר מותנו. האירוניה היא שאיינשטיין עצמו, שרצה שגופתו לא תהפוך לחפץ פולחן, הפך בסופו של דבר בדיוק למה שניסה למנוע. חלקים ממוחו נמצאים כיום במספר מוסדות, כולל המוזיאון לרפואה של המכללה לרופאים בפילדלפיה ומוזיאון מוטר בטוקיו.
לא רק המוח נגנב. גם עיניו של איינשטיין הוסרו במהלך הנתיחה על ידי הרופא האישי שלו, ד"ר הנרי אברמס (Henry Abrams), ששמר אותן בכספת. העיניים נשמרות עד היום במקום סודי בניו יורק, עוד דוגמה לכך שגופו של איינשטיין הפך לחפץ אספנות, נגד רצונו המפורש.
אגב, עובדה ידועה היא שמוחו של המדען היהודי הדגול שקל פחות ממוח אנושי ממוצע, מה שמחזק את העובדה שגודל המוח לפחות לא קשור למידת האינטליגנציה של בעליו. חוקרים גילו שבעשרות אלפי השנים האחרונות הלך המוח האנושי וקטן, גם במשקלו וגם בנפח שלו. מוחו הממוצע של אדם קרו מניון, למשל, היה גדול בכ-10% ממוח ממוצע של האדם המודרני.