למה אנשים הולכים על גחלים?
הליכה על גחלים (Firewalking) מוכרת במקומות רבים בעולם. במנהג זה חגים גברים ונשים, צעירים וקשישים לצלילי מוסיקה רועשת סביב האש ולהגיע לדיסוציאיה, מצב בו הם שם בגופם אבל ראשם וליבם "טסים" למקום אחר, כי ממש ברגע השיא המשתתפים מתחילים לרוץ על גבי הגחלים הרוחשות.
ההליכה הטקסית על גחלים היא אחד הטקסים המפחידים ומרתקים בעולם והם נפוצים יחסית.
בשנת 1200 לפני הספירה, בהודו של עידן הברזל, שני כוהנים ברהמינים (Brahmin) ניגשו לגחלים הלוהטות ועשו דבר שנראה בלתי אפשרי - הם הלכו עליהן. זה לא היה טקס דתי באותו מעמד, אלא תחרות על מי יילך הכי רחוק על האש וייחשב למנצח. מכל מקום, זהו התיעוד הכתוב הקדום ביותר של הליכה על גחלים ומאז הפרקטיקה לא פסקה.
הבושמנים במדבר הקלהארי, למשל, עורכים הליכות על גחלים מאז ימי קדם, כשהשימוש באש אצל הבושמנים הוא באופן כללי כגורם מטהר בטקסים שלהם.
דרך שבטים שונים באיי פיג'י, או בטקסים דתיים של מאמיני הכנסייה האורתודוקסית המזרחית של יוון ובולגריה וגם אצל המוסלמים השיעים בעשוראא, ההולכים על גחלים בקינה על מותו של חוסיין נכדו של מוחמד.
פקירים הודים ההולכים על גחלים וההודים של דת ההינדו בזמן פסטיבלי הטימיטי (Thimithi), גם בדרום אסיה וגם בתפוצות שלהם בדרום אפריקה, מלזיה וסינגפור.
ביוון, תראקיה ומקדוניה מתקיים מדי שנה ב-21 במאי טקס ה"אנאסטנריה" (Anastenaria). לפי האגדה, מקורו באיקונות קדושות שחילצו המקומיים מכנסייה בוערת ושלא נשרפו. צאצאי אותם מצילים נשבעו לצעוד מדי שנה על האש לכבוד הקיסר קונסטנטין (Emperor Constantine) ואמו הלנה (Helen) בטקס שנמשך ברציפות כבר מעל 700 שנה.
בפיג'י, שבט הסאוואו (Sawau) מהאי בקה (Beqa) צועד על אבנים לוהטות. לפי האגדה השבטית, אחד מאבות השבט הציל רוח-מים לכודה, ובתמורה קיבל את ה"כוח" לצעוד על אש ללא פגיעה, כוח שעובר מדור לדור.
ובעוד הכנסייה היוונית האורתודוקסית אסרה על כמריה להשתתף בטקסי האנסטנריה. הגחלים ממשיכות להאיר בכפרים, במקדשים ובאולמות גדולים.
עוד דוגמה אפשר למצוא בספרד, בכפר סן פדרו מנריקה, בו נישאות שלוש נערות על גב שלושה בחורים צעירים תוך כדי הליכה על גחלים. זה קורה מדי ערב בחג יוחנן הקדוש - בטקס שנמשך מאות שנים ברציפות.
הולכי גחלים הם גם חלק מהבודהיסטים והטאוסיטים ביפן, לצד שבטים בפולינזיה וילדות בבאלי המוקפות בטקסים, בידי רוחות מיטיבות.
אפילו במערב הטרנד הזה תפס, למשל בסמינרים לניהול ולהתפתחות עצמית. הגורו האמריקאי טוני רובינס (Tony Robbins) ואלן לואיס הם בין הידוענים שמעבירים סמינרים כאלה בהצלחה רבה. בשנות ה-80, רובינס הפך את הפרקטיקה לאטרקציה תאגידית וכדרך להתגבר על פחד פסיכולוגי. חברות כמו קוקה קולה (Coca-Cola), מיקרוסופט (Microsoft) וגוגל (Google) אימצו אותה מאז כאימון גיבוש.
הליכה על גחלים (Firewalking) מוכרת במקומות רבים בעולם. במנהג זה חגים גברים ונשים, צעירים וקשישים לצלילי מוסיקה רועשת סביב האש ולהגיע לדיסוציאיה, מצב בו הם שם בגופם אבל ראשם וליבם "טסים" למקום אחר, כי ממש ברגע השיא המשתתפים מתחילים לרוץ על גבי הגחלים הרוחשות.
ההליכה הטקסית על גחלים היא אחד הטקסים המפחידים ומרתקים בעולם והם נפוצים יחסית.
איך זה התחיל?
האירוע המתועד הראשון מסוג זה התרחש בהודו, בסביבות המאה ה-12 לפני הספירה. החוקרים חלוקים ביניהם לגבי מקור הטקס. הנחה רווחת היא שמקורו ההיסטורי הוא בשורשים פגאניים, כלומר של עבודת אלילים. יתכן שמקור המנהג הוא בפולחן של אל היין היווני דיוניסוס.
בשנת 1200 לפני הספירה, בהודו של עידן הברזל, שני כוהנים ברהמינים (Brahmin) ניגשו לגחלים הלוהטות ועשו דבר שנראה בלתי אפשרי - הם הלכו עליהן. זה לא היה טקס דתי באותו מעמד, אלא תחרות על מי יילך הכי רחוק על האש וייחשב למנצח. מכל מקום, זהו התיעוד הכתוב הקדום ביותר של הליכה על גחלים ומאז הפרקטיקה לא פסקה.
הפיזיקה של הליכת הגחלים
מה קורה פיזיקלית? - פרופסור דיוויד וילי (David Willey) מאוניברסיטת פיטסבורג (University of Pittsburgh) מסביר שגחלים מוליכות חום בצורה גרועה ביותר וכף הרגל אינה נוגעת בגחל מספיק זמן כדי לסבול כוויות. זאת בתנאי שממשיכים ללכת בקצב יציב. כי מי שעוצר נשרף ומי שרץ גם הוא נשרף, כי הרגל שוקעת עמוק יותר לתוך הגחלים.
איך צועדים כך בעולם?
הליכה על גחלים נהוגה בעולם במקומות רבים ובכל אחד מהם מסיבותיו שלו. הליכה כזו מתועדת בכל קצות העולם - מהודו, יפן, סין וספרד, יוון, בולגריה, פיג'י, תאילנד, סרי לנקה, ניו זילנד ועוד.
הבושמנים במדבר הקלהארי, למשל, עורכים הליכות על גחלים מאז ימי קדם, כשהשימוש באש אצל הבושמנים הוא באופן כללי כגורם מטהר בטקסים שלהם.
דרך שבטים שונים באיי פיג'י, או בטקסים דתיים של מאמיני הכנסייה האורתודוקסית המזרחית של יוון ובולגריה וגם אצל המוסלמים השיעים בעשוראא, ההולכים על גחלים בקינה על מותו של חוסיין נכדו של מוחמד.
פקירים הודים ההולכים על גחלים וההודים של דת ההינדו בזמן פסטיבלי הטימיטי (Thimithi), גם בדרום אסיה וגם בתפוצות שלהם בדרום אפריקה, מלזיה וסינגפור.
ביוון, תראקיה ומקדוניה מתקיים מדי שנה ב-21 במאי טקס ה"אנאסטנריה" (Anastenaria). לפי האגדה, מקורו באיקונות קדושות שחילצו המקומיים מכנסייה בוערת ושלא נשרפו. צאצאי אותם מצילים נשבעו לצעוד מדי שנה על האש לכבוד הקיסר קונסטנטין (Emperor Constantine) ואמו הלנה (Helen) בטקס שנמשך ברציפות כבר מעל 700 שנה.
בפיג'י, שבט הסאוואו (Sawau) מהאי בקה (Beqa) צועד על אבנים לוהטות. לפי האגדה השבטית, אחד מאבות השבט הציל רוח-מים לכודה, ובתמורה קיבל את ה"כוח" לצעוד על אש ללא פגיעה, כוח שעובר מדור לדור.
ובעוד הכנסייה היוונית האורתודוקסית אסרה על כמריה להשתתף בטקסי האנסטנריה. הגחלים ממשיכות להאיר בכפרים, במקדשים ובאולמות גדולים.
עוד דוגמה אפשר למצוא בספרד, בכפר סן פדרו מנריקה, בו נישאות שלוש נערות על גב שלושה בחורים צעירים תוך כדי הליכה על גחלים. זה קורה מדי ערב בחג יוחנן הקדוש - בטקס שנמשך מאות שנים ברציפות.
הולכי גחלים הם גם חלק מהבודהיסטים והטאוסיטים ביפן, לצד שבטים בפולינזיה וילדות בבאלי המוקפות בטקסים, בידי רוחות מיטיבות.
אפילו במערב הטרנד הזה תפס, למשל בסמינרים לניהול ולהתפתחות עצמית. הגורו האמריקאי טוני רובינס (Tony Robbins) ואלן לואיס הם בין הידוענים שמעבירים סמינרים כאלה בהצלחה רבה. בשנות ה-80, רובינס הפך את הפרקטיקה לאטרקציה תאגידית וכדרך להתגבר על פחד פסיכולוגי. חברות כמו קוקה קולה (Coca-Cola), מיקרוסופט (Microsoft) וגוגל (Google) אימצו אותה מאז כאימון גיבוש.
