מה זו ביורוקרטיה?
בִּירוֹקְרַטְיָה (Bureaucracy), בעברית: מִשׂרָדָנוּת, משמעותה שלטון מנהלי, או אם תרצו "שלטון המשרד".
המושג שלרוב עוסק בעבודה המשרדית והניירת העודפת בארגון מסוים, הוא חיבור של המילה היוונית "קרטוס" (kratos), שמשמעותה "שלטון" עם המילה הצרפתית "בִּירוֹ" (bureau), בעברית "משרד".
אז ביורוקרטיה, בין אם במגזר הציבורי או במגזר הפרטי, היא מערכת ארגונית, מסודרת, המאורגנת בתקנות וחוקים מוחלטים ורשמיים. במערכת כזו שעליה לנהל ולבצע משימות מורכבות ובקנה מידה גדול, יהיה לרוב פיקוח ברור ורצוף על ביצועי העובדים ומדידה של מילוי התקנות ומטרות הארגון.
על המצב הקפקאי של הפקידים המשתלטים על הציבור שהם צריכים לשרת כתב פעם בעוקצנות הסופר המבריק פרנץ קפקא ש"מטרת הבירוקרטיה היא להמשיך לחתור אל ההחלטה הנכונה ביותר, אך לא להגיע אליה לעולם..."
את הניתוח המעמיק והמשפיע ביותר של הביורוקרטיה סיפק בתחילת המאה ה-20 הסוציולוג הגרמני מקס ובר (Max Weber). באופן מפתיע אולי, ובר לא ראה בביורוקרטיה דבר שלילי בהכרח. להפך, הוא תיאר אותה כצורת הארגון הרציונלית והיעילה ביותר שקיימת.
על פי ובר, הביורוקרטיה האידיאלית מתאפיינת בכמה עקרונות מפתח: היררכיה ברורה, חלוקת עבודה מדויקת, מערכת חוקים ונהלים כתובים, התנהלות א-פרסונלית (impersonal) המבטיחה יחס שווה לכולם, קידום עובדים על בסיס כישורים ויכולת טכנית ולא על בסיס קשרים.
במובן זה, הביורוקרטיה נועדה למנוע שחיתות ולהבטיח סדר ויעילות. היא מאפשרת ניהול של משימות אדירות כמו תפעול מערכת בריאות לאומית או הנחתת אדם על הירח. עם זאת, ובר עצמו חשש שההיגיון הקר והרציונליות של המערכת עלולים לכלוא את האנושות ב"כלוב ברזל" (iron cage) של חוקים ונהלים, המדכא את היצירתיות והרוח האנושית.
"חוק פרקינסון" (Parkinson's Law), למשל, שטבע סיריל נורת'קוט פרקינסון, הגורס כי "העבודה מתרחבת כדי למלא את הזמן שהוקצב לה".
וכך גם "העיקרון הפיטרי" (The Peter Principle) של ד"ר לורנס פיטר, לפיו בארגון היררכי כל עובד נוטה להתקדם עד לדרגת אי-הכשירות שלו.
תופעות אלו מובילות לתחושת ה"סחבת", או באנגלית "Red Tape". אנקדוטה מעניינת מספרת שמקור המונח הוא הסרטים האדומים שבהם נהגו לכרוך מסמכים משפטיים ורשמיים באנגליה במאות ה-17 וה-18, וקבלת מסמך כזה סימלה את תחילתו של תהליך ארוך ומייגע.
מאוחר יותר, הייצוג המובהק ביותר של הסיוט הביורוקרטי הגיע מיצירותיו של פרנץ קפקא (Franz Kafka). בספריו "המשפט" (The Trial) ו"הטירה" (The Castle) ניצבים הגיבורים מול מערכות אטומות, אבסורדיות ובלתי חדירות.
דוגמה מפורסמת נוספת מגיעה מהספר "מלכוד 22" (Catch-22) של ג'וזף הלר, שבו ההיגיון הביורוקרטי המעוות של הצבא מוליד חוקים מבלבלים עד פרדוקסליים (מלאי ניגודים).
גם הקולנוע לא נשאר חייב, למשל בסרט הפולחן "ברזיל" (Brazil) של טרי גיליאם, המציג חזון דיסטופי של עולם הנשלט לחלוטין על ידי ביורוקרטיה.
בזירה הפוליטית, הסאטירה הבריטית "כן, אדוני השר" (Yes Minister) הראתה כיצד הפקידות המקצועית מנהלת למעשה את המדינה.
באופן יומיומי יותר, סדרות קומיות כמו "המשרד" (The Office) הפכו את השעמום, הנהלים המגוחכים וחוסר התוחלת של חיי המשרד הביורוקרטיים למקור להומור, כשבד בבד גם חשפו את האבסורד שבשגרה האפורה של עובדים רבים במערכות גדולות.
בסופו של דבר, הביורוקרטיה היא פרדוקס. היא כלי הכרחי לניהול החברה המודרנית המורכבת- אי אפשר לדמיין ניהול מערכת בריאות, צבא או תאגיד ענק בלעדיה. אך באותה נשימה, אותם מאפיינים שהופכים אותה ליעילה, כמו החוקים הנוקשים והיחס הלא פרסונלי (לא אישי). הם גם אלו שיוצרים תחושות של ניכור, חוסר אונים וסחבת אינסופית. המאבק התמידי הוא למצוא את האיזון העדין בין הסדר שהיא מציעה לבין שמירה על הגמישות והאנושיות.
בִּירוֹקְרַטְיָה (Bureaucracy), בעברית: מִשׂרָדָנוּת, משמעותה שלטון מנהלי, או אם תרצו "שלטון המשרד".
המושג שלרוב עוסק בעבודה המשרדית והניירת העודפת בארגון מסוים, הוא חיבור של המילה היוונית "קרטוס" (kratos), שמשמעותה "שלטון" עם המילה הצרפתית "בִּירוֹ" (bureau), בעברית "משרד".
אז ביורוקרטיה, בין אם במגזר הציבורי או במגזר הפרטי, היא מערכת ארגונית, מסודרת, המאורגנת בתקנות וחוקים מוחלטים ורשמיים. במערכת כזו שעליה לנהל ולבצע משימות מורכבות ובקנה מידה גדול, יהיה לרוב פיקוח ברור ורצוף על ביצועי העובדים ומדידה של מילוי התקנות ומטרות הארגון.
תפיסה בציבור
עד כאן אולי הכל בסדר, אך עבור רבים מהמבוגרים ביורוקרטיה היא מילת גנאי, המעוררת תחושות של תסכול, עודף פנקסנות, עודף מטריד של עבודה מול משרדים ופקידים, המתנה אינסופית בתורים וטופסולוגיה שאין לה גבול - למילוי טפסים שלא נגמרים.
על המצב הקפקאי של הפקידים המשתלטים על הציבור שהם צריכים לשרת כתב פעם בעוקצנות הסופר המבריק פרנץ קפקא ש"מטרת הבירוקרטיה היא להמשיך לחתור אל ההחלטה הנכונה ביותר, אך לא להגיע אליה לעולם..."
מדעית
האם תהינו פעם מהי באמת אותה ישות חמקמקה שאנו כל כך אוהבים לשנוא?
את הניתוח המעמיק והמשפיע ביותר של הביורוקרטיה סיפק בתחילת המאה ה-20 הסוציולוג הגרמני מקס ובר (Max Weber). באופן מפתיע אולי, ובר לא ראה בביורוקרטיה דבר שלילי בהכרח. להפך, הוא תיאר אותה כצורת הארגון הרציונלית והיעילה ביותר שקיימת.
על פי ובר, הביורוקרטיה האידיאלית מתאפיינת בכמה עקרונות מפתח: היררכיה ברורה, חלוקת עבודה מדויקת, מערכת חוקים ונהלים כתובים, התנהלות א-פרסונלית (impersonal) המבטיחה יחס שווה לכולם, קידום עובדים על בסיס כישורים ויכולת טכנית ולא על בסיס קשרים.
במובן זה, הביורוקרטיה נועדה למנוע שחיתות ולהבטיח סדר ויעילות. היא מאפשרת ניהול של משימות אדירות כמו תפעול מערכת בריאות לאומית או הנחתת אדם על הירח. עם זאת, ובר עצמו חשש שההיגיון הקר והרציונליות של המערכת עלולים לכלוא את האנושות ב"כלוב ברזל" (iron cage) של חוקים ונהלים, המדכא את היצירתיות והרוח האנושית.
חוקים ביורוקרטיים
החשש של ובר התממש והחוויה היומיומית של רבים מול הביורוקרטיה הולידה תסכול וביקורת, כמו גם כמה מונחים סאטיריים משעשעים.
"חוק פרקינסון" (Parkinson's Law), למשל, שטבע סיריל נורת'קוט פרקינסון, הגורס כי "העבודה מתרחבת כדי למלא את הזמן שהוקצב לה".
וכך גם "העיקרון הפיטרי" (The Peter Principle) של ד"ר לורנס פיטר, לפיו בארגון היררכי כל עובד נוטה להתקדם עד לדרגת אי-הכשירות שלו.
תופעות אלו מובילות לתחושת ה"סחבת", או באנגלית "Red Tape". אנקדוטה מעניינת מספרת שמקור המונח הוא הסרטים האדומים שבהם נהגו לכרוך מסמכים משפטיים ורשמיים באנגליה במאות ה-17 וה-18, וקבלת מסמך כזה סימלה את תחילתו של תהליך ארוך ומייגע.
באמנות
הביקורת הזו מצאה ביטוי עז בתרבות. עוד במאה ה-19, צ'ארלס דיקנס (Charles Dickens) תקף את אטימות המערכת בספרו "דוריט הקטנה" (Little Dorrit), שם המציא את "משרד הסיבובים" (The Circumlocution Office), משרד ממשלתי שתכליתו היחידה היא למצוא דרכים לא לעשות דברים. בישראל רבים זוכרים את הפינה של פופטיץ בטלוויזיה החינוכית שעסקב בין השאר בטרטורים של הפקידים את הפונים אליהם (ראו דוגמה בסרטונים שלמטה).
מאוחר יותר, הייצוג המובהק ביותר של הסיוט הביורוקרטי הגיע מיצירותיו של פרנץ קפקא (Franz Kafka). בספריו "המשפט" (The Trial) ו"הטירה" (The Castle) ניצבים הגיבורים מול מערכות אטומות, אבסורדיות ובלתי חדירות.
דוגמה מפורסמת נוספת מגיעה מהספר "מלכוד 22" (Catch-22) של ג'וזף הלר, שבו ההיגיון הביורוקרטי המעוות של הצבא מוליד חוקים מבלבלים עד פרדוקסליים (מלאי ניגודים).
גם הקולנוע לא נשאר חייב, למשל בסרט הפולחן "ברזיל" (Brazil) של טרי גיליאם, המציג חזון דיסטופי של עולם הנשלט לחלוטין על ידי ביורוקרטיה.
בזירה הפוליטית, הסאטירה הבריטית "כן, אדוני השר" (Yes Minister) הראתה כיצד הפקידות המקצועית מנהלת למעשה את המדינה.
באופן יומיומי יותר, סדרות קומיות כמו "המשרד" (The Office) הפכו את השעמום, הנהלים המגוחכים וחוסר התוחלת של חיי המשרד הביורוקרטיים למקור להומור, כשבד בבד גם חשפו את האבסורד שבשגרה האפורה של עובדים רבים במערכות גדולות.
בסופו של דבר, הביורוקרטיה היא פרדוקס. היא כלי הכרחי לניהול החברה המודרנית המורכבת- אי אפשר לדמיין ניהול מערכת בריאות, צבא או תאגיד ענק בלעדיה. אך באותה נשימה, אותם מאפיינים שהופכים אותה ליעילה, כמו החוקים הנוקשים והיחס הלא פרסונלי (לא אישי). הם גם אלו שיוצרים תחושות של ניכור, חוסר אונים וסחבת אינסופית. המאבק התמידי הוא למצוא את האיזון העדין בין הסדר שהיא מציעה לבין שמירה על הגמישות והאנושיות.
