מהי השיבא?
ידוע בשמו הערבי "שיבּא", השיבה (Shrubby wormwood) או לענה שיחנית בעברית, הוא שיח רב-שנתי מרהיב הבולט בנוף בזכות עלים ייחודיים בגווני כסוף-כחלחל, שטעמו מר וריחו חזק ואופייני.
ניתן להשתמש בכל חלקי הלענה, כולל השורשים, לצורכי מטבח ורפואה. נוטים לייחס לו תכונות מרגיעות ומשתמשים בו כתבלין המוסיף מעט מרירות חביבה לתה המוגש.
זהו צמח חזק במיוחד שמוצאו מאזור הים התיכון ובישראל הוא נדיר מאוד. הסברה היא שהוא גדל בר כצמח מתורבת שהופרה בטבע. תומכת בכך העובדה שאצלנו הוא גדל כצמח בר, בעיקר במקומות הסמוכים לאתרים צלבניים, מה שמחזק את ההשערה שהוא הובא לכאן בידי הצלבנים.
עם גבעולים זקופים ומקצועות כמעט עגולים, השיבא גדל בר בישראל, בעיקר בסלעי ההרים ובחול של מישור החוף.
בהיותו מקובל כצמח שמרחיק את תולעי הבטן, שמו באנגלית הוא "עשב התולעים". שמו המדעי ארטימיסיה, לעומת זאת, בא משמה של ארטמיס (Artemisia arborescens), אלת הציד היוונית.
הלענה השיחנית קרובה למיני לענה המוזכרים בטקסטים עתיקים וגם בתנ"ך, בו נכתב בספר משלי "סוף מר כלענה", כמשל למרירות.
אחד השימושים המעניינים היה בתעשיית האלכוהול, שם שימשה להכנת אבסינת, משקה שנאסר במדינות רבות בתחילת המאה ה-20, בשל השפעות שיוחסו לו אז, בעוד שמחקרים מודרניים מצביעים על כך שהסכנות שיוחסו לו כמשקה היו במידה רבה מוגזמות.
הלענה השיחנית היא צמח "חכם" מבחינה אקולוגית - צמח חסכן במים, המשגשג היטב באדמה קלה ומנוקזת היטב, בשמש או חצי צל, אינו דורש טיפוח אינטנסיבי, עמיד לקרה ולשרב ויש להשקותו בהשקיה מועטה עד בינונית ולא יותר.
השיח הזה גדל בר בישראל ובעוד ארצות במזרח התיכון. גובהו חצי מטר ויותר והוא מגיע עד לגובה של מטר וחצי. הלענה מואבקת על ידי דבורים ופרחיה הצהובים מזכירים קרקפות קטנות.
בתרבויות מקומיות שונות משתמשים בעלי שיבא לתיבול תבשילים, להכנת תה צמחים מיוחד ולעיתים כתוספת למשקאות אלכוהוליים מרים. כבר בתלמוד הבבלי מוזכר השימוש במיני לענה כתבלין ליין. בעידן המודרני הוא משמש מול יין ורמוט או אבסינת.
את השיבא מוסיפים גם לחליטות תה שונות.
יש שהשתמשו בשיבא להרגעה, להורדת לחץ הדם וכסיוע לכאבי ראש.
מחקרים מודרניים מאשרים חלק מהשימושים העתיקים ומצביעים על תכונות אנטי-דלקתיות ונוגדות חמצון משמעותיות.
עם זאת, השימוש בשיבה דורש זהירות מיוחדת. הסיבה לכך היא שבמינונים גבוהים היא עלולה להיות רעילה, עובדה שהייתה ידועה גם לרופאים הקדמונים שהשתמשו בה.
ידוע בשמו הערבי "שיבּא", השיבה (Shrubby wormwood) או לענה שיחנית בעברית, הוא שיח רב-שנתי מרהיב הבולט בנוף בזכות עלים ייחודיים בגווני כסוף-כחלחל, שטעמו מר וריחו חזק ואופייני.
ניתן להשתמש בכל חלקי הלענה, כולל השורשים, לצורכי מטבח ורפואה. נוטים לייחס לו תכונות מרגיעות ומשתמשים בו כתבלין המוסיף מעט מרירות חביבה לתה המוגש.
זהו צמח חזק במיוחד שמוצאו מאזור הים התיכון ובישראל הוא נדיר מאוד. הסברה היא שהוא גדל בר כצמח מתורבת שהופרה בטבע. תומכת בכך העובדה שאצלנו הוא גדל כצמח בר, בעיקר במקומות הסמוכים לאתרים צלבניים, מה שמחזק את ההשערה שהוא הובא לכאן בידי הצלבנים.
עם גבעולים זקופים ומקצועות כמעט עגולים, השיבא גדל בר בישראל, בעיקר בסלעי ההרים ובחול של מישור החוף.
בהיותו מקובל כצמח שמרחיק את תולעי הבטן, שמו באנגלית הוא "עשב התולעים". שמו המדעי ארטימיסיה, לעומת זאת, בא משמה של ארטמיס (Artemisia arborescens), אלת הציד היוונית.
היסטוריה
ההיסטוריה של השיבה עשירה ומרתקת. תרבויות רבות באגן הים התיכון השתמשו בה כצמח מרפא לאורך אלפי שנים.
הלענה השיחנית קרובה למיני לענה המוזכרים בטקסטים עתיקים וגם בתנ"ך, בו נכתב בספר משלי "סוף מר כלענה", כמשל למרירות.
אחד השימושים המעניינים היה בתעשיית האלכוהול, שם שימשה להכנת אבסינת, משקה שנאסר במדינות רבות בתחילת המאה ה-20, בשל השפעות שיוחסו לו אז, בעוד שמחקרים מודרניים מצביעים על כך שהסכנות שיוחסו לו כמשקה היו במידה רבה מוגזמות.
גינון
פורח בין אפריל לאוקטובר, השיבא הוא שיח פליט תרבות שהובא לארץ מאירופה, בתקופת הצלבנים. לגיוון צמחים ירוקים אחרים, הופכים אותה עליה הכסופים לבחירה נהדרת בעיצוב גינות ומסלעות ים-תיכוניות.
הלענה השיחנית היא צמח "חכם" מבחינה אקולוגית - צמח חסכן במים, המשגשג היטב באדמה קלה ומנוקזת היטב, בשמש או חצי צל, אינו דורש טיפוח אינטנסיבי, עמיד לקרה ולשרב ויש להשקותו בהשקיה מועטה עד בינונית ולא יותר.
השיח הזה גדל בר בישראל ובעוד ארצות במזרח התיכון. גובהו חצי מטר ויותר והוא מגיע עד לגובה של מטר וחצי. הלענה מואבקת על ידי דבורים ופרחיה הצהובים מזכירים קרקפות קטנות.
במטבח
בשל טעמה המריר והעז השיבה משמשת השיבה בעדינות רבה כתבלין במטבח המסורתי הים-תיכוני. בין היתר היא מצוינת לתיבול של בשר, מרקים, סלטים וחמוצים.
בתרבויות מקומיות שונות משתמשים בעלי שיבא לתיבול תבשילים, להכנת תה צמחים מיוחד ולעיתים כתוספת למשקאות אלכוהוליים מרים. כבר בתלמוד הבבלי מוזכר השימוש במיני לענה כתבלין ליין. בעידן המודרני הוא משמש מול יין ורמוט או אבסינת.
את השיבא מוסיפים גם לחליטות תה שונות.
רפואה
ברפואה המסורתית השיבה זכתה למעמד של "מרפא-כל". היא שימשה לטיפול במגוון רחב של מחלות, החל מבעיות עיכול, בחילות, הקאות, תולעים וטפילי מעיים ועד לכאבי מחזור, דלקות עיניים ומחלות עור.
יש שהשתמשו בשיבא להרגעה, להורדת לחץ הדם וכסיוע לכאבי ראש.
מחקרים מודרניים מאשרים חלק מהשימושים העתיקים ומצביעים על תכונות אנטי-דלקתיות ונוגדות חמצון משמעותיות.
עם זאת, השימוש בשיבה דורש זהירות מיוחדת. הסיבה לכך היא שבמינונים גבוהים היא עלולה להיות רעילה, עובדה שהייתה ידועה גם לרופאים הקדמונים שהשתמשו בה.
טיפים
בקיץ הלוהט כדאי להעביר את השיבה למקום מוצל.
