מיהו ממציא המשקפיים?
כבר בשנת 300 לפני הספירה השתמשו בעדשות זכוכית כדי להגדיל ולהצית אש. נותרו עדויות עמומות גם על משקפיים לתיקון ראייה, שנוצרו בשנת 1280 בפירנצה שבאיטליה. העדויות מציינות שניים - נזיר בשם אלסנדרו דלה ספינה וידידו הפיזיקאי סלבינו דלי ארמטי, שאיבד את ראייתו הטובה בניסויים אופטיים שעשה ואז הרכיב לעצמו משקפיים ראשונים, בעלי עדשות קמורות. הם תיקנו בעייה לסובלים מרוחק-רואי (היפרמטרופיה), מי שלא ראו היטב עצמים קרובים, או בקיצור משקפי קריאה.
עד המאה ה-15 נגזר על מי שראייתו למרחק נחלשה להסתובב ולתפקד עם ראייה מטושטשת. לא גורל קל ובטח לא למי שמתפרנסים מעבודה שמחייבת ראייה טובה. המצאת העדשה הקעורה בשנת 1451, על ידי ניקולס מהעיר קוסה יצרה אפשרות לפתרון והייתה האות לתחילת תיקון הראייה למי שלא ראו טוב למרחקים.
לא ידוע מי פיתח את משקפיים לסובלים מקוצר ראייה, אך ידוע שהיה זה בסביבות שנת 1482, כשפותחו והקלו לראשונה על אנשים שאינם רואים טוב לרחוק אלא רק עד למרחק קצר. סיפורים מאותה תקופה מציינים את האפיפיור לִיאוֹ ה-10 כמי שחבש משקפיים בעת הציד והתפאר שבזכותם ראייתו למרחוק משתפרת.
המצאת הדפוס והרחבת מעגל ההשכלה בתקופת הרנסאנס הכניסו רבים למעגל הקוראים. אך במקביל להתרבות יודעי קרוא וכתוב נוספו גם רבים שנזקקו עתה למשקפי קריאה. רוכלים נודדים החלו למכור משקפי קריאה זולים וכל אדם התאים משקפיים כאלה לעצמו. הופעת העיתונים במאה ה-17 תחזק עוד יותר את הצורך במשקפי קריאה. עד היום אלה משקפיים זולים הנמכרים אפילו בשווקים.
כך הפכו המשקפיים מצד אחד סמל לחוכמה והשכלה ורבים מבני האצולה והמעמד הגבוה צוירו כשהם עוטים משקפיים. מצד שני המשקפיים נתפסו בחברות מסוימות כמשהו שלא יאה לשימוש פומבי. בצרפת ובאנגליה למשל נהגו להשתמש בהם רק לזמן קצר או בחדרי חדרים. למשל, כדי לזהות אדם למרחוק או לקרוא ספר בבית הפרטי. במאה ה-19 השתמשו בני המעמד העליון במוֹנוֹקֶל, משקף בודד ומחובר בשרשרת. השימיש בו היה לרגע, כשהיה צריך לבחון משהו. מיד לאחר מכן הוחזר המונוקל למקומו.
רק במאה ה-20 הפכו המשקפיים לאביזר אופנה שלא מתביישים בו. אנשים חובשים משקפיים למשך שעות ארוכות. דוגמאות המשקפיים, כמו גם מגוון הסוגים והצורות המשווק להמונים, הם רבים מספור ופופולאריים מתמיד.
כבר בשנת 300 לפני הספירה השתמשו בעדשות זכוכית כדי להגדיל ולהצית אש. נותרו עדויות עמומות גם על משקפיים לתיקון ראייה, שנוצרו בשנת 1280 בפירנצה שבאיטליה. העדויות מציינות שניים - נזיר בשם אלסנדרו דלה ספינה וידידו הפיזיקאי סלבינו דלי ארמטי, שאיבד את ראייתו הטובה בניסויים אופטיים שעשה ואז הרכיב לעצמו משקפיים ראשונים, בעלי עדשות קמורות. הם תיקנו בעייה לסובלים מרוחק-רואי (היפרמטרופיה), מי שלא ראו היטב עצמים קרובים, או בקיצור משקפי קריאה.
עד המאה ה-15 נגזר על מי שראייתו למרחק נחלשה להסתובב ולתפקד עם ראייה מטושטשת. לא גורל קל ובטח לא למי שמתפרנסים מעבודה שמחייבת ראייה טובה. המצאת העדשה הקעורה בשנת 1451, על ידי ניקולס מהעיר קוסה יצרה אפשרות לפתרון והייתה האות לתחילת תיקון הראייה למי שלא ראו טוב למרחקים.
לא ידוע מי פיתח את משקפיים לסובלים מקוצר ראייה, אך ידוע שהיה זה בסביבות שנת 1482, כשפותחו והקלו לראשונה על אנשים שאינם רואים טוב לרחוק אלא רק עד למרחק קצר. סיפורים מאותה תקופה מציינים את האפיפיור לִיאוֹ ה-10 כמי שחבש משקפיים בעת הציד והתפאר שבזכותם ראייתו למרחוק משתפרת.
המצאת הדפוס והרחבת מעגל ההשכלה בתקופת הרנסאנס הכניסו רבים למעגל הקוראים. אך במקביל להתרבות יודעי קרוא וכתוב נוספו גם רבים שנזקקו עתה למשקפי קריאה. רוכלים נודדים החלו למכור משקפי קריאה זולים וכל אדם התאים משקפיים כאלה לעצמו. הופעת העיתונים במאה ה-17 תחזק עוד יותר את הצורך במשקפי קריאה. עד היום אלה משקפיים זולים הנמכרים אפילו בשווקים.
כך הפכו המשקפיים מצד אחד סמל לחוכמה והשכלה ורבים מבני האצולה והמעמד הגבוה צוירו כשהם עוטים משקפיים. מצד שני המשקפיים נתפסו בחברות מסוימות כמשהו שלא יאה לשימוש פומבי. בצרפת ובאנגליה למשל נהגו להשתמש בהם רק לזמן קצר או בחדרי חדרים. למשל, כדי לזהות אדם למרחוק או לקרוא ספר בבית הפרטי. במאה ה-19 השתמשו בני המעמד העליון במוֹנוֹקֶל, משקף בודד ומחובר בשרשרת. השימיש בו היה לרגע, כשהיה צריך לבחון משהו. מיד לאחר מכן הוחזר המונוקל למקומו.
רק במאה ה-20 הפכו המשקפיים לאביזר אופנה שלא מתביישים בו. אנשים חובשים משקפיים למשך שעות ארוכות. דוגמאות המשקפיים, כמו גם מגוון הסוגים והצורות המשווק להמונים, הם רבים מספור ופופולאריים מתמיד.
