מיהו אדואר מאנה מבשר המודרניזם?
בשנת 1863, הסלון הרשמי של פריז דחה מאות ציורים. נפוליאון השלישי, השליט שנבוך מהמחאה הציבורית, הורה לפתוח תערוכה מקבילה לציורים הדחויים. שם, בין עשרות אמנים מאוכזבים, היה תלוי ציור שיהפוך לאחד המשמעותיים הגדולים בתולדות האמנות: "ארוחת בוקר על הדשא" של הצייר הצרפתי אדואר מאנה (Édouard Manet).
בציור "ארוחת בוקר על הדשא" נראתה אישה עירומה לגמרי מביטה ישר אל הצופה, יושבת לצד שני גברים לבושים מחלוצות בורגניות. הקהל התרגש. המבקרים זעמו. מאנה, שלא תכנן מהפכה, יצר אחת בכל זאת. כי מה שהיה מהפכני אצל מאנה לא היה רק הנושא, אלא האופן והדרך בה הוא צייר את הדברים.
באמנות שלו, התמסר מאנה לבלתי צפוי שאותו הוא צייר ב"נימור", כתמי צל מול אור חזק. כדי לתת לדמויות עומק ונפח, הציירים שלפניו השתמשו בהדרגתיות עדינה של אור וצל. מאנה, כאמור וכמו רבים בתקופתו, חקר את האור והצל והכניס בחדות את הצבע השחור לאמנות. הוא צייר במשטחי צבע שטוחים, עם מעברים חדים. הדמויות נראו כמו גזירות נייר מודבקות על רקע ולא כפסלים תלת-ממדיים. הטכניקה הזאת, שנראתה בזמנה כחסרת מיומנות, הייתה למעשה החלטה מודעת לחלוטין שלו. מאנה לא רצה לצייר מה שהעין רואה בפועל, אלא את מה שהתודעה קולטת ברגע הראשון.
הרעיון הזה יהפוך לאבן יסוד של האמנות המודרנית. האימפרסיוניסטים שצמחו בעקבותיו ישאבו ממנו את הנטישה של ה"פיניש" המלוטש, הסיום המדויק והמוקפד של ציורים, לטובת רישום ספונטני של רגעים. בהמשך ינתחו האמנים ה"פוסט-אימפרסיוניסטים" דוגמת פול סזאן (Paul Cézanne) עוד יותר את השטחיות של הצורה, מה שיוביל בסופו של דבר היישר אל סגנון ה"קוביזם" של פיקאסו (Picasso).
מאנה שבר גם את חומת הנושאים. האמנות הגבוהה של המאה ה-19 עסקה במיתולוגיה, בדת ובהיסטוריה. מאנה, מלא בביקורת חברתית על התקופה בה הוא חי, צייר שתיינים בבתי קפה, כובסות עייפות, שחקנים עממיים ואנשי רחוב. עם סצינות רחוב חטופות והצצה לרגעים פרטיים של אנשים פשוטים, הפריז של ימיו, על בתי הקפה ומסיבות הריקודים שלה, עלתה על הקנבס מבלי להתנצל. זה היה מסר ברור: חיי היומיום הם נושא לגיטימי בדיוק כמו הקרבות של טרויה.
האמנות המודרנית תאמץ את הרעיון הזה לחלוטין.
אלמנט נוסף שמאנה הכניס ואחרים יפתחו בהמשך, הוא המבט של הדמות. ביצירה "אולימפיה" (Olympia) משנת 1865, אישה שוכבת עירומה מביטה ישר אל הצופה בעיניים קרות, חסרות בושה. ביצירות המסורתיות, נשים בציורים נרדמות, מסתובבות או מתעלמות. כאן, הצופה נתפס בפעולה. זה הרגיש מאיים כי זה שבר את מוסכמת הנצְפּוּת שהגדירה את יחסי הצופה עם הציור.
מאנה מת ב-1883, לפני שיזכה לראות כמה מגדולי ממשיכיו שמגיעים לבשלות. אבל המודרניזם שהגיע עשרות שנים לאחר מכן נשא את טביעת אצבעותיו בכל פינה: צבע שטוח, יומיום כנושא, מבט כמאתגר ואמנות שאינה מתנצלת.
בשנת 1863, הסלון הרשמי של פריז דחה מאות ציורים. נפוליאון השלישי, השליט שנבוך מהמחאה הציבורית, הורה לפתוח תערוכה מקבילה לציורים הדחויים. שם, בין עשרות אמנים מאוכזבים, היה תלוי ציור שיהפוך לאחד המשמעותיים הגדולים בתולדות האמנות: "ארוחת בוקר על הדשא" של הצייר הצרפתי אדואר מאנה (Édouard Manet).
בציור "ארוחת בוקר על הדשא" נראתה אישה עירומה לגמרי מביטה ישר אל הצופה, יושבת לצד שני גברים לבושים מחלוצות בורגניות. הקהל התרגש. המבקרים זעמו. מאנה, שלא תכנן מהפכה, יצר אחת בכל זאת. כי מה שהיה מהפכני אצל מאנה לא היה רק הנושא, אלא האופן והדרך בה הוא צייר את הדברים.
באמנות שלו, התמסר מאנה לבלתי צפוי שאותו הוא צייר ב"נימור", כתמי צל מול אור חזק. כדי לתת לדמויות עומק ונפח, הציירים שלפניו השתמשו בהדרגתיות עדינה של אור וצל. מאנה, כאמור וכמו רבים בתקופתו, חקר את האור והצל והכניס בחדות את הצבע השחור לאמנות. הוא צייר במשטחי צבע שטוחים, עם מעברים חדים. הדמויות נראו כמו גזירות נייר מודבקות על רקע ולא כפסלים תלת-ממדיים. הטכניקה הזאת, שנראתה בזמנה כחסרת מיומנות, הייתה למעשה החלטה מודעת לחלוטין שלו. מאנה לא רצה לצייר מה שהעין רואה בפועל, אלא את מה שהתודעה קולטת ברגע הראשון.
הרעיון הזה יהפוך לאבן יסוד של האמנות המודרנית. האימפרסיוניסטים שצמחו בעקבותיו ישאבו ממנו את הנטישה של ה"פיניש" המלוטש, הסיום המדויק והמוקפד של ציורים, לטובת רישום ספונטני של רגעים. בהמשך ינתחו האמנים ה"פוסט-אימפרסיוניסטים" דוגמת פול סזאן (Paul Cézanne) עוד יותר את השטחיות של הצורה, מה שיוביל בסופו של דבר היישר אל סגנון ה"קוביזם" של פיקאסו (Picasso).
מאנה שבר גם את חומת הנושאים. האמנות הגבוהה של המאה ה-19 עסקה במיתולוגיה, בדת ובהיסטוריה. מאנה, מלא בביקורת חברתית על התקופה בה הוא חי, צייר שתיינים בבתי קפה, כובסות עייפות, שחקנים עממיים ואנשי רחוב. עם סצינות רחוב חטופות והצצה לרגעים פרטיים של אנשים פשוטים, הפריז של ימיו, על בתי הקפה ומסיבות הריקודים שלה, עלתה על הקנבס מבלי להתנצל. זה היה מסר ברור: חיי היומיום הם נושא לגיטימי בדיוק כמו הקרבות של טרויה.
האמנות המודרנית תאמץ את הרעיון הזה לחלוטין.
אלמנט נוסף שמאנה הכניס ואחרים יפתחו בהמשך, הוא המבט של הדמות. ביצירה "אולימפיה" (Olympia) משנת 1865, אישה שוכבת עירומה מביטה ישר אל הצופה בעיניים קרות, חסרות בושה. ביצירות המסורתיות, נשים בציורים נרדמות, מסתובבות או מתעלמות. כאן, הצופה נתפס בפעולה. זה הרגיש מאיים כי זה שבר את מוסכמת הנצְפּוּת שהגדירה את יחסי הצופה עם הציור.
מאנה מת ב-1883, לפני שיזכה לראות כמה מגדולי ממשיכיו שמגיעים לבשלות. אבל המודרניזם שהגיע עשרות שנים לאחר מכן נשא את טביעת אצבעותיו בכל פינה: צבע שטוח, יומיום כנושא, מבט כמאתגר ואמנות שאינה מתנצלת.
