מהו השנסון הצרפתי?
שירי השנסון הצרפתי הם שירים אמנותיים שנולדו מראשית המאה ה-20, באווירה של רחובות ובתי קפה בפריז, והתאפיינו בליריקה רגישה, סיפורים אישיים ולעיתים טון נוגה או מחאתי.
עם היסטוריה שמתחילה במוסיקה הצרפתית של סוף ימי הביניים ותחילת הרנסאנס השנסון המודרני התעצב בקברטים שליד רובע מונמרטר ובאולמות הקטנים שבגדה הימנית של פריז.
פריז הפורחת הייתה בתחילת המאה המרכז התרבות-אמנותי של העולם ואבן שואבת לאנשי במה, אמנות, רוח ותרבות מכל העולם. לא פעם עיר האורות עצמה הייתה כוכבת השירים ושימשה להם מקור השראה.
גדולתו של השנסון נעוצה בכך שהוא העניק מקום לקולו של היחיד, הביא לבמה את אישיותו של המבצע, הביע רגשות אנושיים ויום-יומיים והפך אותם לאמנות אוניברסלית ונוגעת ללב.
היוצרים לא חששו להעלות רעיונות חברתיים ולטפל בהם בעוצמות רגשיות ודרמטיות, תוך אימוץ של השפעות מוסיקליות זרות ואופנתיות - מסווינג וג'אז ועד פולק ורוק'נרול אמריקאים.
השנסון לא הסתפק בתפקיד בידורי. הוא היה לזירת שיח שבו הובעו ביקורת ומחאה חברתית, כמיהה לאהבה, געגועים, תקווה וכאב, בצורה שכללה שילוב נדיר בין פשטות ההגשה של המילים למורכבות הרגשית של המסר.
בין השירים הבולטים בשנסון ניתן למנות את "לה וי אן רוז", "אל תעזבי אותי", ו-"Je t’aime… moi non plus", המשלבים פואטיקה עמוקה עם מלודיה פשוטה אך סוחפת.
חשיבותו של הסגנון טמונה בהשפעתו על תרבויות רבות, בתרומתו לעיצוב הזהות הצרפתית ובעובדה שגם כיום הוא מצליח לרגש, לעורר מחשבה ולהישאר רלוונטי.
מי שנחשב למייסד השנסון הצרפתי החדש הוא שארל טרנה (Charles Trenet), שהחל לכתוב ולבצע בשנות ה-30 שירים שהזכירו שירה פואטית. הוא הצמיד להם מקצבים אמריקאים וכבש את הלבבות, גילם את רוח השובבות והדמיון והעניק לעולם להיטים עליזים ומלאי שמחת חיים צרפתית, כולל גדול להיטיו "לה מר" (La Mer בעברית "הים") שהצליח בכל העולם וכיכב כפסקול בהמון סרטים.
אדית פיאף (Édith Piaf) הרשימה את העולם בעוצמת רגש ייחודית והפכה להצלחה עולמית. קול מלא כאב ותקווה ושירים כמו "לה וי אן רוז" ו"לא, איני מתחרטת על דבר", הפכו אותה לסמל לאומי ולהצלחה בינלאומית.
שארל אזנבור (Charles Aznavour), שהתגלה על ידי פיאף, נודע ביכולתו הסיפורית ובשירים שעסקו באהבה, זיכרון וגעגוע. הוא בלט בנוכחות הבימתית והכריזמה שהצמידו לו את הכינוי "פרנק סינטרה של צרפת" וייצר להיטי ענק.
היה גם סרז' גינסבורג (Serge Gainsbourg) הזמר היהודי צרפתי ששילב ג'אז, פופ ושנסון ביצירתו ובלט בגישה חדשנית, עם טקסטים נועזים ופרובוקטיביים כמו "Je t’aime… moi non plus", ששברו מוסכמות תרבותיות.
רבים רואים בז'אק ברל (Jacques Brel) את גדול זמרי ויוצרי השנסון. הצעיר הבלגי שהפך למלך הפואטי מוסיקלי של פריז ניחן ביכולת דרמטית נדירה, העמיק בשירה הפיוטית שלו במורכבויות הרגש האנושי ונחשב לאחד מגדולי המבצעים של השנסון - עם שירים כמו "אל תעזבי אותי" (Ne Me Quitte Pas).
ז'ורז' ברסאנס (Georges Brassens) התבלט בליריקה חכמה, מלאת הומור והתרסה, כששיריו מלווים לעיתים בצלילי גיטרה פשוטה והצליחו לגעת לא רק בשאלות של חופש ואהבה אלא גם בביקורת חריפה כלפי החברה, המסורת והממסד הדתי, תוך שמירה על סגנון שירה אינטימי וייחודי.
גם את שחקן הקולנוע וזמר השנסונים איב מונטאן (Yves Montand) גילתה ואהבה אדית פיאף. אהובים במיוחד הלהיטים הנהדרים "עלי שלכת" (Les Feuilles Mortes) ו"תחת שמי פריז" (Sous le CIEL de Paris).
ויש את הזמרת היהודיה ברברה (Barbara), שכונתה "האישה בשחור", הזמר ז'ילבר בקו (Gilbert Bécaud) שכל העולם מכיר את להיט הענק שלו "נטלי" (Nathalie) ואת דלידה (Dalida), הזמרת המצרית ממוצא איטלקי שאחראית בין השאר לדואט המצוין "Parole Parole", בעברית "מילים מילים", שהקליטה עם כוכב הקולנוע הצרפתי אלן דלון.
כל אלה ועוד רבים, כמו ההרכבים הקוליים שבהם בלט ה"קומפניון דה לה שנסון" המצוין, יצרו פסיפס ייחודי ומסעיר שבעזרתו הפך השנסון הצרפתי לסמל תרבותי עולמי ולז'אנר שאוהבים רבים, גם אם אינם מבינים מילה בצרפתית.
אז אמנם בצרפת של ימינו, במאה ה-21, השאנסון ההוא די נשכח והפך למשהו שהוא בין זיכרון עמום ורומנטי של ימים אחרים לחומר מחקרי בתולדות המוסיקה הצרפתית. אבל את הרגש והאהבה של אותם שנסונים צרפתיים ישנים וטובים - כל מי שחוו אז, מתקשים לשכוח היום.
להיכרות עם אמנים בולטים ראו בתגית שנסון.
שירי השנסון הצרפתי הם שירים אמנותיים שנולדו מראשית המאה ה-20, באווירה של רחובות ובתי קפה בפריז, והתאפיינו בליריקה רגישה, סיפורים אישיים ולעיתים טון נוגה או מחאתי.
עם היסטוריה שמתחילה במוסיקה הצרפתית של סוף ימי הביניים ותחילת הרנסאנס השנסון המודרני התעצב בקברטים שליד רובע מונמרטר ובאולמות הקטנים שבגדה הימנית של פריז.
פריז הפורחת הייתה בתחילת המאה המרכז התרבות-אמנותי של העולם ואבן שואבת לאנשי במה, אמנות, רוח ותרבות מכל העולם. לא פעם עיר האורות עצמה הייתה כוכבת השירים ושימשה להם מקור השראה.
גדולתו של השנסון נעוצה בכך שהוא העניק מקום לקולו של היחיד, הביא לבמה את אישיותו של המבצע, הביע רגשות אנושיים ויום-יומיים והפך אותם לאמנות אוניברסלית ונוגעת ללב.
היוצרים לא חששו להעלות רעיונות חברתיים ולטפל בהם בעוצמות רגשיות ודרמטיות, תוך אימוץ של השפעות מוסיקליות זרות ואופנתיות - מסווינג וג'אז ועד פולק ורוק'נרול אמריקאים.
השנסון לא הסתפק בתפקיד בידורי. הוא היה לזירת שיח שבו הובעו ביקורת ומחאה חברתית, כמיהה לאהבה, געגועים, תקווה וכאב, בצורה שכללה שילוב נדיר בין פשטות ההגשה של המילים למורכבות הרגשית של המסר.
בין השירים הבולטים בשנסון ניתן למנות את "לה וי אן רוז", "אל תעזבי אותי", ו-"Je t’aime… moi non plus", המשלבים פואטיקה עמוקה עם מלודיה פשוטה אך סוחפת.
חשיבותו של הסגנון טמונה בהשפעתו על תרבויות רבות, בתרומתו לעיצוב הזהות הצרפתית ובעובדה שגם כיום הוא מצליח לרגש, לעורר מחשבה ולהישאר רלוונטי.
השנסוניירים הגדולים
ענקי השנסון הצרפתי, הזמרים שחלקם היו זמרים-יוצרים (singer songwriter) הותירו פס קול ייחודי ובלתי נשכח לכל תקופה. כולם הצטיינו בדרך הגשה ייחודית להם ורבים מהם אף פרצו אל מעבר לים והצליחו בעולם.
מי שנחשב למייסד השנסון הצרפתי החדש הוא שארל טרנה (Charles Trenet), שהחל לכתוב ולבצע בשנות ה-30 שירים שהזכירו שירה פואטית. הוא הצמיד להם מקצבים אמריקאים וכבש את הלבבות, גילם את רוח השובבות והדמיון והעניק לעולם להיטים עליזים ומלאי שמחת חיים צרפתית, כולל גדול להיטיו "לה מר" (La Mer בעברית "הים") שהצליח בכל העולם וכיכב כפסקול בהמון סרטים.
אדית פיאף (Édith Piaf) הרשימה את העולם בעוצמת רגש ייחודית והפכה להצלחה עולמית. קול מלא כאב ותקווה ושירים כמו "לה וי אן רוז" ו"לא, איני מתחרטת על דבר", הפכו אותה לסמל לאומי ולהצלחה בינלאומית.
שארל אזנבור (Charles Aznavour), שהתגלה על ידי פיאף, נודע ביכולתו הסיפורית ובשירים שעסקו באהבה, זיכרון וגעגוע. הוא בלט בנוכחות הבימתית והכריזמה שהצמידו לו את הכינוי "פרנק סינטרה של צרפת" וייצר להיטי ענק.
היה גם סרז' גינסבורג (Serge Gainsbourg) הזמר היהודי צרפתי ששילב ג'אז, פופ ושנסון ביצירתו ובלט בגישה חדשנית, עם טקסטים נועזים ופרובוקטיביים כמו "Je t’aime… moi non plus", ששברו מוסכמות תרבותיות.
רבים רואים בז'אק ברל (Jacques Brel) את גדול זמרי ויוצרי השנסון. הצעיר הבלגי שהפך למלך הפואטי מוסיקלי של פריז ניחן ביכולת דרמטית נדירה, העמיק בשירה הפיוטית שלו במורכבויות הרגש האנושי ונחשב לאחד מגדולי המבצעים של השנסון - עם שירים כמו "אל תעזבי אותי" (Ne Me Quitte Pas).
ז'ורז' ברסאנס (Georges Brassens) התבלט בליריקה חכמה, מלאת הומור והתרסה, כששיריו מלווים לעיתים בצלילי גיטרה פשוטה והצליחו לגעת לא רק בשאלות של חופש ואהבה אלא גם בביקורת חריפה כלפי החברה, המסורת והממסד הדתי, תוך שמירה על סגנון שירה אינטימי וייחודי.
גם את שחקן הקולנוע וזמר השנסונים איב מונטאן (Yves Montand) גילתה ואהבה אדית פיאף. אהובים במיוחד הלהיטים הנהדרים "עלי שלכת" (Les Feuilles Mortes) ו"תחת שמי פריז" (Sous le CIEL de Paris).
ויש את הזמרת היהודיה ברברה (Barbara), שכונתה "האישה בשחור", הזמר ז'ילבר בקו (Gilbert Bécaud) שכל העולם מכיר את להיט הענק שלו "נטלי" (Nathalie) ואת דלידה (Dalida), הזמרת המצרית ממוצא איטלקי שאחראית בין השאר לדואט המצוין "Parole Parole", בעברית "מילים מילים", שהקליטה עם כוכב הקולנוע הצרפתי אלן דלון.
כל אלה ועוד רבים, כמו ההרכבים הקוליים שבהם בלט ה"קומפניון דה לה שנסון" המצוין, יצרו פסיפס ייחודי ומסעיר שבעזרתו הפך השנסון הצרפתי לסמל תרבותי עולמי ולז'אנר שאוהבים רבים, גם אם אינם מבינים מילה בצרפתית.
אז אמנם בצרפת של ימינו, במאה ה-21, השאנסון ההוא די נשכח והפך למשהו שהוא בין זיכרון עמום ורומנטי של ימים אחרים לחומר מחקרי בתולדות המוסיקה הצרפתית. אבל את הרגש והאהבה של אותם שנסונים צרפתיים ישנים וטובים - כל מי שחוו אז, מתקשים לשכוח היום.
להיכרות עם אמנים בולטים ראו בתגית שנסון.
קישורים מצורפים:
