ממה נגרם אסון הבלונים של קליבלנד?
אסון פסטיבל הבלונים בקליבלנד (The 1986 balloon festival disaster) הוא אחד האסונות המוזרים בהיסטוריה של השיווק, אירוע של חוויית ענק קהילתית שאמורה הייתה להיות משמחת ומרהיבה אך הפכה לאסון מוזר, מפתיע ובדיעבד בלתי נשכח בתולדות העיר האמריקאית הזו.
הכל מתחיל בסוף שנות השמונים כשעמותה בשם יונייטד ווי (United Way) בקליבלנד מחליטה לעשות משהו מיוחד. במקום עוד מסיבת גיוס כספים רגילה, הם רוצים לשבור שיא עולמי שעד אז החזיק פארק השעשועים "דיסנילנד" ולהכניס את העיר לספר השיאים של גינס.
התוכנית של הפסטיבל שנקרא Balloonfest נשמעה פשוטה ונחמדה: לשחרר מעל 1.4 מיליון בלונים צבעוניים לאוויר ולהפוך את הכיכר המרכזית לחגיגה ענקית.
וכך, בבוקר ה-27 בספטמבר 1986, התכנסו מעל 2,500 מתנדבים בכיכר הציבורית (Public Square), ליד המגדל המרכזי של קליבלנד. הם בילו שעות ארוכות בניפוח בלונים קטנים מהליום, שהונחו במכל ענק שמזכיר כיפה צבעונית.
הפסטיבל משך המונים ובמקום התרכז די מהר קהל של מעל 100 אלף צופים. בתוך הקהל נדדו ליצנים ועובדים מחופשים והאווירה הייתה חגיגית.
אבל מזג האוויר החל בשלב מסוים לקלקל את התוכניות. סערה התקרבה, השמיים הלכו וחשכו והמארגנים החליטו לזרז את שחרור הבלונים. בשעה 13:50 בדיוק, נפתח המכל הענק וענן צבעוני של מעל מיליון וארבע מאות אלף בלונים התפרץ לשמיים.
הקהל צהל, המצלמות תיעדו ולכמה רגעים זה נראה כמו הצלחה מושלמת. אך אז הכול התחיל להשתבש. חזית של אוויר קר וגשם פגעה בענן הבלונים. הם החלו לרדת חזרה לקרקע, כשהם עדיין מנופחים. הבלונים כיסו את הרחובות, את האגם ואת החופים.
די מהר נסגר נמל התעופה ברוק לייקפרונט (Burke Lakefront), כי הבלונים סיכנו את המטוסים. בערים סמוכות דווח על תאונות דרכים, בגלל נהגים שלא ראו דרך ענני הבלונים.
בלונים רבים נסחפו לאגם אירי והגיעו עד לחופי קנדה. הם גרמו לזיהום סביבתי, פגעו בבעלי חיים והובילו לתלונות בינלאומיות. לקח זמן וכסף רב לנקות את שיירי הבלונים, לבל יפגעו בשחפים, עופות מים ובעלי חיים נוספים בטבע.
יום לפני כן, ביום שישי ה-26 בספטמבר 1986, יצאו בערב לאגם שני דייגים: ברנרד סולזר (Bernard Sulzer) בן ה-39 וריימונד ברודריק (Raymond Broderick) בן 38. השניים לא חזרו הביתה באותו לילה ובבוקר השבת דווחו על ידי משפחותיהם כנעדרים.
משמר החופים זיהה את הסירה שלהם עוגנת ליד שובר הגלים והחל במבצע חיפוש וחילוץ. אבל כשהבלונים התפזרו על פני האגם כמו שטיח צף, המבצע הפך לבלתי אפשרי. החיפוש הואט משמעותיה ורק מספר ימים מאוחר יותר נמצאו שני הגברים מתים, כשגופותיהם נסחפו לחוף.
משפחותיהם תבעו את יונייטד ווי בטענה שהבלונים מנעו את החילוץ בזמן, אך בבית המשפט קשה היה להוכיח קשר סיבתי ישיר בין הבלונים למותם.
סוסים בחוות באזור נפצעו מפחד מהבלונים הצבעוניים, נמצאו בלונים רבים שנסחפו לצד הקנדי של האגם ונרשמו עשרות תאונות דרכים קטנות בכל האזור.
המקרה הפך לדוגמה קלאסית לכך שכוונה טובה יכולה להפוך לאסון, אם לא מעריכים מראש את כל הסיכונים האפשריים. הוא מלמד על חשיבות התחזית המטאורולוגית, ההשפעה הסביבתית של פעולות שנראות חפות מסכנות ואת הצורך בהערכת סיכונים יסודית לפני אירועים ציבוריים גדולים.
וכך נכנסה העיר קליבלנד לתולדות השיאים, אך לא בדרך שתכננו מארגני האירוע. במקום חגיגה זוכרים אסון, במקום הישג מדברים על טרגדיה ובמקום לשבור שיא חיובי יצרו תקדים שלילי שקשה לשכוח עד היום.
בסופו של דבר העירייה הוציאה מעל 500 אלף דולר על האירוע שנועד במקור לגייס תרומות למטרות ציבוריות והסתיים בהפסד.
אסון פסטיבל הבלונים בקליבלנד (The 1986 balloon festival disaster) הוא אחד האסונות המוזרים בהיסטוריה של השיווק, אירוע של חוויית ענק קהילתית שאמורה הייתה להיות משמחת ומרהיבה אך הפכה לאסון מוזר, מפתיע ובדיעבד בלתי נשכח בתולדות העיר האמריקאית הזו.
הכל מתחיל בסוף שנות השמונים כשעמותה בשם יונייטד ווי (United Way) בקליבלנד מחליטה לעשות משהו מיוחד. במקום עוד מסיבת גיוס כספים רגילה, הם רוצים לשבור שיא עולמי שעד אז החזיק פארק השעשועים "דיסנילנד" ולהכניס את העיר לספר השיאים של גינס.
התוכנית של הפסטיבל שנקרא Balloonfest נשמעה פשוטה ונחמדה: לשחרר מעל 1.4 מיליון בלונים צבעוניים לאוויר ולהפוך את הכיכר המרכזית לחגיגה ענקית.
וכך, בבוקר ה-27 בספטמבר 1986, התכנסו מעל 2,500 מתנדבים בכיכר הציבורית (Public Square), ליד המגדל המרכזי של קליבלנד. הם בילו שעות ארוכות בניפוח בלונים קטנים מהליום, שהונחו במכל ענק שמזכיר כיפה צבעונית.
הפסטיבל משך המונים ובמקום התרכז די מהר קהל של מעל 100 אלף צופים. בתוך הקהל נדדו ליצנים ועובדים מחופשים והאווירה הייתה חגיגית.
אבל מזג האוויר החל בשלב מסוים לקלקל את התוכניות. סערה התקרבה, השמיים הלכו וחשכו והמארגנים החליטו לזרז את שחרור הבלונים. בשעה 13:50 בדיוק, נפתח המכל הענק וענן צבעוני של מעל מיליון וארבע מאות אלף בלונים התפרץ לשמיים.
הקהל צהל, המצלמות תיעדו ולכמה רגעים זה נראה כמו הצלחה מושלמת. אך אז הכול התחיל להשתבש. חזית של אוויר קר וגשם פגעה בענן הבלונים. הם החלו לרדת חזרה לקרקע, כשהם עדיין מנופחים. הבלונים כיסו את הרחובות, את האגם ואת החופים.
די מהר נסגר נמל התעופה ברוק לייקפרונט (Burke Lakefront), כי הבלונים סיכנו את המטוסים. בערים סמוכות דווח על תאונות דרכים, בגלל נהגים שלא ראו דרך ענני הבלונים.
בלונים רבים נסחפו לאגם אירי והגיעו עד לחופי קנדה. הם גרמו לזיהום סביבתי, פגעו בבעלי חיים והובילו לתלונות בינלאומיות. לקח זמן וכסף רב לנקות את שיירי הבלונים, לבל יפגעו בשחפים, עופות מים ובעלי חיים נוספים בטבע.
יום לפני כן, ביום שישי ה-26 בספטמבר 1986, יצאו בערב לאגם שני דייגים: ברנרד סולזר (Bernard Sulzer) בן ה-39 וריימונד ברודריק (Raymond Broderick) בן 38. השניים לא חזרו הביתה באותו לילה ובבוקר השבת דווחו על ידי משפחותיהם כנעדרים.
משמר החופים זיהה את הסירה שלהם עוגנת ליד שובר הגלים והחל במבצע חיפוש וחילוץ. אבל כשהבלונים התפזרו על פני האגם כמו שטיח צף, המבצע הפך לבלתי אפשרי. החיפוש הואט משמעותיה ורק מספר ימים מאוחר יותר נמצאו שני הגברים מתים, כשגופותיהם נסחפו לחוף.
משפחותיהם תבעו את יונייטד ווי בטענה שהבלונים מנעו את החילוץ בזמן, אך בבית המשפט קשה היה להוכיח קשר סיבתי ישיר בין הבלונים למותם.
סוסים בחוות באזור נפצעו מפחד מהבלונים הצבעוניים, נמצאו בלונים רבים שנסחפו לצד הקנדי של האגם ונרשמו עשרות תאונות דרכים קטנות בכל האזור.
המקרה הפך לדוגמה קלאסית לכך שכוונה טובה יכולה להפוך לאסון, אם לא מעריכים מראש את כל הסיכונים האפשריים. הוא מלמד על חשיבות התחזית המטאורולוגית, ההשפעה הסביבתית של פעולות שנראות חפות מסכנות ואת הצורך בהערכת סיכונים יסודית לפני אירועים ציבוריים גדולים.
וכך נכנסה העיר קליבלנד לתולדות השיאים, אך לא בדרך שתכננו מארגני האירוע. במקום חגיגה זוכרים אסון, במקום הישג מדברים על טרגדיה ובמקום לשבור שיא חיובי יצרו תקדים שלילי שקשה לשכוח עד היום.
בסופו של דבר העירייה הוציאה מעל 500 אלף דולר על האירוע שנועד במקור לגייס תרומות למטרות ציבוריות והסתיים בהפסד.
