מיהו הרוכב על הסוס בימי הביניים?
סוסים בימי הביניים שימשו בעיקר לתחבורה, חקלאות ומלחמה. בתחבורה ובחקלאות של התקופה הם שימשו כבהמות משא ועבודה. אך אולי פחות ידוע עד כמה הסוס היה חשוב בשדות הקרב של התקופה.
בקרבות של ימי הביניים נשאו עליהם הסוסים את הלוחמים. סוסים היו רכב המלחמה ללוחמים, החל מהאבירים, לצד הלוחמים הפשוטים שזכו בסוס משלהם ונלחמו בתקווה להיות בעתיד אבירים וליד חסרי המזל, שבבעלותם לא היה סוס ולכן הם נלחמו ללא סוסים. כי סוסים היו רק למי שיכולים היו להרשות לעצמם להחזיק ולטפל בסוס. וכך יצא שאל הקרב יצאו ברגל אותם אלה שהיו עניים וגויסו או התלוו לאביר שעבדו בשדותיו, אך לא היה סוס בבעלותם.
כי בימי הביניים, כאמור, שימשו הסוסים גם לחקלאות, אבל אלה לא בהכרח היו שייכים לאיכרים עצמם, אלא בבעלות הפיאודל, האציל ובעל האדמות. מנגד, יכול היה כל מי שהיה לו סוס, לרכוש את הידע הצבאי ולהפוך לאביר, אלא אם היה איכר, כלומר צמית של אציל או פיאודל.
מי שכן זכו להפוך לאבירים רכבו ונלחמו לרוב על גב סוסיהם. אותם סוסים היו היתרון, אך בו בעת גם נקודת התורפה של הלוחמים. כי לוחמי האויב, שנלחמו באבירים, ניסו לפגוע בסוסיהם ובכך להורידם אל הקרקע, למאבק על החרב. בכך הם קיוו למנוע מהאביר על הסוס את המהירות ויכולת התמרון שהיו חשובים כל כך בעת הקרב ולהחלישו משמעותית, לעומת המהירות והיכולת הצבאית שמקנה לו סוס בריא.
מכאן שזו גם הייתה הסיבה, או הצורך, למגן את הסוסים. לכן, הקפידו מרבית האבירים לשריין גם את סוסיהם ולעטוף אותם בשריון מתכת אימתני.
אגב, גם פקידי האצילים החזיקו בסוסים וכשהאצילים נקראו לקרב על ידי המלך, הם היו מחויבים בכך, בזכות אופי ההסכם לפיו קיבלו ממנו אדמות ובתמורה הבטיחו לו את נאמנותם והגנתם, במקרה של מלחמה. במצב כזה, היו יוצאים לקרב גם האציל וגם אנשי החצר הבכירים שלו - כולם רכובים על סוסיהם. לעומתם, איכרים או משרתים במעמד נמוך, אם נאלצו גם הם לצאת לקרב, עשו את הדרך ברגל וגם נלחמו כך.
סוסים בימי הביניים שימשו בעיקר לתחבורה, חקלאות ומלחמה. בתחבורה ובחקלאות של התקופה הם שימשו כבהמות משא ועבודה. אך אולי פחות ידוע עד כמה הסוס היה חשוב בשדות הקרב של התקופה.
בקרבות של ימי הביניים נשאו עליהם הסוסים את הלוחמים. סוסים היו רכב המלחמה ללוחמים, החל מהאבירים, לצד הלוחמים הפשוטים שזכו בסוס משלהם ונלחמו בתקווה להיות בעתיד אבירים וליד חסרי המזל, שבבעלותם לא היה סוס ולכן הם נלחמו ללא סוסים. כי סוסים היו רק למי שיכולים היו להרשות לעצמם להחזיק ולטפל בסוס. וכך יצא שאל הקרב יצאו ברגל אותם אלה שהיו עניים וגויסו או התלוו לאביר שעבדו בשדותיו, אך לא היה סוס בבעלותם.
כי בימי הביניים, כאמור, שימשו הסוסים גם לחקלאות, אבל אלה לא בהכרח היו שייכים לאיכרים עצמם, אלא בבעלות הפיאודל, האציל ובעל האדמות. מנגד, יכול היה כל מי שהיה לו סוס, לרכוש את הידע הצבאי ולהפוך לאביר, אלא אם היה איכר, כלומר צמית של אציל או פיאודל.
מי שכן זכו להפוך לאבירים רכבו ונלחמו לרוב על גב סוסיהם. אותם סוסים היו היתרון, אך בו בעת גם נקודת התורפה של הלוחמים. כי לוחמי האויב, שנלחמו באבירים, ניסו לפגוע בסוסיהם ובכך להורידם אל הקרקע, למאבק על החרב. בכך הם קיוו למנוע מהאביר על הסוס את המהירות ויכולת התמרון שהיו חשובים כל כך בעת הקרב ולהחלישו משמעותית, לעומת המהירות והיכולת הצבאית שמקנה לו סוס בריא.
מכאן שזו גם הייתה הסיבה, או הצורך, למגן את הסוסים. לכן, הקפידו מרבית האבירים לשריין גם את סוסיהם ולעטוף אותם בשריון מתכת אימתני.
אגב, גם פקידי האצילים החזיקו בסוסים וכשהאצילים נקראו לקרב על ידי המלך, הם היו מחויבים בכך, בזכות אופי ההסכם לפיו קיבלו ממנו אדמות ובתמורה הבטיחו לו את נאמנותם והגנתם, במקרה של מלחמה. במצב כזה, היו יוצאים לקרב גם האציל וגם אנשי החצר הבכירים שלו - כולם רכובים על סוסיהם. לעומתם, איכרים או משרתים במעמד נמוך, אם נאלצו גם הם לצאת לקרב, עשו את הדרך ברגל וגם נלחמו כך.
