מי היו הפאנקיסטים של שנות ה-70?
פאנק (Punk) היא מוסיקה שיצרה תת-תרבות שהולידה עוד מוסיקה. סגנון הפּאנק רוק (Punk rock) היה רוק בסגנון מהיר ורועש, בועט ומתנגד לרוח הרוק הממוסד של שנות ה-70. בעיני רבים מהצעירים הללו, תעשיית הרוק, שלמדה בשנות ה-50 וה-60 לעשות המון כסף, החלה להיות ממוסחרת ושבעה מדי. בעולם המערבי הרוק ברובו הפך לתעשייה שהאמינות והמסר הועלמו בה לטובת להיטים מכניסים או אלבומים מגלומניים, הופעות ענק ולהקות מסוגננות. המון שיקולים עסקיים תפסו את מקום האמנות בכל אלבום, שיר וסולו גיטרה.
מספרים שאיגי פופ לקח מרכיבים מהלהקות הגדולות של שנות ה-70, כמו "המי" ו"לד זפלין", והרכיב את הנוסחה הקיצונית שתהפוך לפאנק. וכך, בסוף שנת 1976, הגיע תורם של המורדים ברוק להשמיע את קולם. הם השמיעו קול גדול ורעשני.. במגוון שירים מהירים ורועשים, בשפה מלוכלכת ולא נעימה בכוונה, מזלזלת ובועטת, בלי רמזים, דימויים או משהו שירכך את הבוז שלהם, פרצו לעולם להקות הפאנק והחריבו באחת את המוסיקה הממוסדת והמתוחכמת של "הרוק המתקדם", הרוק הפילוסופי, המתוחכם והעשיר באלמנטים קלאסיים ותרבותיים בני מאות שנים.
כמו "ילדי הפרחים", גם לפאנק היה מה לומר בנושאים פוליטיים, אבל הוא לא התרכז בבקשה לתיקון אלא ברצון להרוס כדי לבנות משהו אחר. להקות פאנק ניגנו רוק פשוט, כמעט פרימיטיבי אבל צועק. הרכבי פאנק עם שמות שלא מנסים אפילו להיות נחמדים, כמו "סקס פיסטולס", "קלאש" או "החונקים", כבשו את הרחובות בבריטניה ובארצות הברית ואת הבמות בבירות אירופה. הפאנקיסטים של שנות ה-70 איימו לעשות מהפכה חברתית במוסיקת הרוק. הם תיעבו את חברות התקליטים הממוסדות והמסחריות. במקום לחפש כיצד להפיץ את המוסיקה שלהם דרכן ודרך התקשורת הרגילה, הם עשו הכל כדי להפיצה למעריצים, באמצעות שערוריות ומופעים פרובוקטיביים, במועדונים אפלוליים ומלאי עשן.
התוצאה הייתה תת-תרבות אנטי-ממסדית, אנטי-סמכותית ואנטי-התבגרות, שהפכה במשך תקופה מסוימת לתופעה תרבותית סוחפת בבריטניה ובארצות הברית ובמעגלים רחבים יותר בעולם המערבי. לפאנקיסטים היו בגדים אופייניים, תספורות כמו המוהיקן, נעלי אולסטאר ובעיקר רעיונות ומסרים שהתנגדו לסמכות של הממסד ושל דור ההורים. אחרי כמה שנים הם נעלמו, אבל השפיעו בדרכים שונות על המון יוצרים ולהקות שיבואו אחריהם.
פאנק (Punk) היא מוסיקה שיצרה תת-תרבות שהולידה עוד מוסיקה. סגנון הפּאנק רוק (Punk rock) היה רוק בסגנון מהיר ורועש, בועט ומתנגד לרוח הרוק הממוסד של שנות ה-70. בעיני רבים מהצעירים הללו, תעשיית הרוק, שלמדה בשנות ה-50 וה-60 לעשות המון כסף, החלה להיות ממוסחרת ושבעה מדי. בעולם המערבי הרוק ברובו הפך לתעשייה שהאמינות והמסר הועלמו בה לטובת להיטים מכניסים או אלבומים מגלומניים, הופעות ענק ולהקות מסוגננות. המון שיקולים עסקיים תפסו את מקום האמנות בכל אלבום, שיר וסולו גיטרה.
מספרים שאיגי פופ לקח מרכיבים מהלהקות הגדולות של שנות ה-70, כמו "המי" ו"לד זפלין", והרכיב את הנוסחה הקיצונית שתהפוך לפאנק. וכך, בסוף שנת 1976, הגיע תורם של המורדים ברוק להשמיע את קולם. הם השמיעו קול גדול ורעשני.. במגוון שירים מהירים ורועשים, בשפה מלוכלכת ולא נעימה בכוונה, מזלזלת ובועטת, בלי רמזים, דימויים או משהו שירכך את הבוז שלהם, פרצו לעולם להקות הפאנק והחריבו באחת את המוסיקה הממוסדת והמתוחכמת של "הרוק המתקדם", הרוק הפילוסופי, המתוחכם והעשיר באלמנטים קלאסיים ותרבותיים בני מאות שנים.
כמו "ילדי הפרחים", גם לפאנק היה מה לומר בנושאים פוליטיים, אבל הוא לא התרכז בבקשה לתיקון אלא ברצון להרוס כדי לבנות משהו אחר. להקות פאנק ניגנו רוק פשוט, כמעט פרימיטיבי אבל צועק. הרכבי פאנק עם שמות שלא מנסים אפילו להיות נחמדים, כמו "סקס פיסטולס", "קלאש" או "החונקים", כבשו את הרחובות בבריטניה ובארצות הברית ואת הבמות בבירות אירופה. הפאנקיסטים של שנות ה-70 איימו לעשות מהפכה חברתית במוסיקת הרוק. הם תיעבו את חברות התקליטים הממוסדות והמסחריות. במקום לחפש כיצד להפיץ את המוסיקה שלהם דרכן ודרך התקשורת הרגילה, הם עשו הכל כדי להפיצה למעריצים, באמצעות שערוריות ומופעים פרובוקטיביים, במועדונים אפלוליים ומלאי עשן.
התוצאה הייתה תת-תרבות אנטי-ממסדית, אנטי-סמכותית ואנטי-התבגרות, שהפכה במשך תקופה מסוימת לתופעה תרבותית סוחפת בבריטניה ובארצות הברית ובמעגלים רחבים יותר בעולם המערבי. לפאנקיסטים היו בגדים אופייניים, תספורות כמו המוהיקן, נעלי אולסטאר ובעיקר רעיונות ומסרים שהתנגדו לסמכות של הממסד ושל דור ההורים. אחרי כמה שנים הם נעלמו, אבל השפיעו בדרכים שונות על המון יוצרים ולהקות שיבואו אחריהם.
