מהו מטוס הלייטנינג הנערץ?
המטוס הזה היה מטוס הקרב הכבד הראשון של ארצות הברית, אבל הוא היה הרבה יותר מהיר מקודמיו, ירה כמו צלף מטורף עם כוח אש של פלוגה, כונה "השטן הדו-זנבי" וניצח את הנאצים והיפנים במלחמת העולם השנייה.
מפתחיו נענו לדרישת חיל האוויר האמריקאי למטוס קרב ארוך טווח, שיצוד מפציצים בדרכם למטרה וייירט אותם. לוקהיד של אותם ימים הייתה חברה צעירה וללא ניסיון או הוכחות גדולות ליכולותיה בעיצוב מטוסי קרב. אבל איכשהו זכה במכרז העיצוב של מהנדס מטוסים צעיר שלה, קלרנס "קלי" ג'ונסון. ה"לייטנינג" היה להיט הבכורה שלו, אבל הפילו המטוס המופלא הזה לא רמז איזה עתיד גדול מצפה לאיש. ג'ונסון הפציץ, תרתי משמע. הוא גדל והפך בחייו להיות אגדה. הוא חתום על שלל הצלחות אווירונאוטיקה, כולל "הציפור השחורה".
משולחנו נולד מטוס מצוין, שעמד בכל היעדים שלשמם נבנה. כמטוס רב-שימושי הוא ביצע בהצטיינות משימות מגוונות במיוחד - מצילום, סיור וסיוע קרוב ועד קרבות אוויר, הפצצות צלילה וליווי מפציצים ארוכי טווח.
כי ה-P38 אכן פותח לצרכים שהגדירו בצבא והוא זכה לשם Interceptor, בעברית "מיירט". עם ארבעה מקלעי 0.5 אינץ' ותותח 20 מ"מ, שמותקנים על האף הארוך והמוצק שלו, ה"לייטנינג" ירה למרחק של 750 מטרים, מרחק בלתי אפשרי ששום מטוס קרב אמריקאי או יפני לא התקרב אליו, מה שנתן לו יתרון אדיר גם בקרבות אוויר עם הטייסים היפנים, שנדהמו מהמרחק בה מפילים אותם.
האמת שהוא התחיל עם בעיות בטיחות שאיימו לקרקע אותו, אבל אחרי שתוקן הוא הפך למטוס קרב כל כך משובח עד שיוצר לאורך כל ימי מלחמת העולם הזו. על המהירות האדירה שלו הקברניט מספר שבאחת מטיסות הניסוי של P38 הוא גמע את המרחק כל כך מהר, שבשדה התעופה עוד לא היו מוכנים לנחיתתו. מכיוון שהוא לא קיבל אישור נחיתה והדלק עמד לאזול בו לחלוטין, הטייס האומלל נאלץ לנחות נחיתת אונס במגרש גולף סמוך לשדה התעופה.
כך נולד הכינוי של מטוס הקרב האמריקאי לוקהיד P-38 - "לייטנינג", ברק...
P38 התאפיין בגוף מרכזי וקטנטן, אף ארוך במיוחד ובשני צידיו שני מנורים, כלומר כנפיים דקות ומאורכות שעליהן הותקנו שני המנועים שלו. בקצה שלו, סגרה אותו מאחור ומצד לצד, מסגרת הזנב הכפולה. לשלמות הזו והביצועים חסרי התקדים היה מחיר תכנוני של הורדת פריטים כבדים ומיותרים. הטייסים, בהתאם, לא אהבו את תא הטייס הזעיר שלו, שאילץ אותם ובמיוחד את הגבוהים שבהם להתקפל לאורך כל הטיסה. הרגיז אותם מיכל החמצן שהם נאלצו להעלות איתם ידנית לכל טיסה, במקום מכלי חמצן קבועים שבהם פונקו טייסים במטוסים אחרים. היה גם עניין הכיסא הקטן והלא מפנק שהם נהגו לומר שמזכיר יותר מושב של אופניים מכיסא טייס קלאסי. והכי מרגיזה היה האילוץ להישאר בתחתונים וגופיה בשל הוויתור על מסלולי ההחלקה לאחור הכבדים של חופת הטייס, שלא אפשרה לפתוח בטיסה חלון, בניגוד למטוסים "רגילים" עם החופה המוזזת לאחור, שאפשרו לפתוח חלון כשלוהט בתא הטייס...
ועדיין, "מטוס הלייטנינג" היה אחד המטוסים הכי חשובים ונערצים במהלך מלחמת העולם השנייה. עם יכולות מהירות מטורפות וטווח אש משוגע, הוא פעל בכל הזירות, מאירופה נגד הלופטוואפה, חיל האוויר הגרמני, דרך חזית הודו-סין ובעיקר בזירת האוקיינוס השקט, בה הרבה לנקום במפציצים היפנים שהתחילו את המלחמה נגד ארצות הברית.
במלחמת העולם השנייה, מי שנודע כאלוף ההפלות האמריקאי של כל הזמנים, ריצ'רד בונג, הטיס מטוס P-38. איתו הוא הפיל 40 מטוסים יפניים בזירת האוקיינוס השקט.
הלייטנינג היה אחד המטוסים העיקריים של צבא ארצות הברית בזירות האלה וגם בתום המלחמה הוא המשיך לבצע משימות בחיל האוויר האמריקני, עד לכניסתו לשירות של מטוס ה-P51 "מוסטנג".
מבצעית הוא טס במשך 8 שנים, לאחר שנכנס לשירות פעיל ב-1941 ושירת את האמריקנים עד לשנת 1949. אבל הוא וממשיכיו ה"לייטנינגס" לדורותיהם, לא הפסיקו לככב. בשנות ה-80 ניצח ה-XR749 של ה"לייטנינג" את מטוס הקונקורד העל-קולי, ששום מטוס אחר לא הצליח לנצח. ולכבוד הגדול שמגיע לו הוא זכה כשהחליטו לקרוא למטוס ה-F35 החדיש כל כך על שמו.
המטוס הזה היה מטוס הקרב הכבד הראשון של ארצות הברית, אבל הוא היה הרבה יותר מהיר מקודמיו, ירה כמו צלף מטורף עם כוח אש של פלוגה, כונה "השטן הדו-זנבי" וניצח את הנאצים והיפנים במלחמת העולם השנייה.
מפתחיו נענו לדרישת חיל האוויר האמריקאי למטוס קרב ארוך טווח, שיצוד מפציצים בדרכם למטרה וייירט אותם. לוקהיד של אותם ימים הייתה חברה צעירה וללא ניסיון או הוכחות גדולות ליכולותיה בעיצוב מטוסי קרב. אבל איכשהו זכה במכרז העיצוב של מהנדס מטוסים צעיר שלה, קלרנס "קלי" ג'ונסון. ה"לייטנינג" היה להיט הבכורה שלו, אבל הפילו המטוס המופלא הזה לא רמז איזה עתיד גדול מצפה לאיש. ג'ונסון הפציץ, תרתי משמע. הוא גדל והפך בחייו להיות אגדה. הוא חתום על שלל הצלחות אווירונאוטיקה, כולל "הציפור השחורה".
משולחנו נולד מטוס מצוין, שעמד בכל היעדים שלשמם נבנה. כמטוס רב-שימושי הוא ביצע בהצטיינות משימות מגוונות במיוחד - מצילום, סיור וסיוע קרוב ועד קרבות אוויר, הפצצות צלילה וליווי מפציצים ארוכי טווח.
כי ה-P38 אכן פותח לצרכים שהגדירו בצבא והוא זכה לשם Interceptor, בעברית "מיירט". עם ארבעה מקלעי 0.5 אינץ' ותותח 20 מ"מ, שמותקנים על האף הארוך והמוצק שלו, ה"לייטנינג" ירה למרחק של 750 מטרים, מרחק בלתי אפשרי ששום מטוס קרב אמריקאי או יפני לא התקרב אליו, מה שנתן לו יתרון אדיר גם בקרבות אוויר עם הטייסים היפנים, שנדהמו מהמרחק בה מפילים אותם.
האמת שהוא התחיל עם בעיות בטיחות שאיימו לקרקע אותו, אבל אחרי שתוקן הוא הפך למטוס קרב כל כך משובח עד שיוצר לאורך כל ימי מלחמת העולם הזו. על המהירות האדירה שלו הקברניט מספר שבאחת מטיסות הניסוי של P38 הוא גמע את המרחק כל כך מהר, שבשדה התעופה עוד לא היו מוכנים לנחיתתו. מכיוון שהוא לא קיבל אישור נחיתה והדלק עמד לאזול בו לחלוטין, הטייס האומלל נאלץ לנחות נחיתת אונס במגרש גולף סמוך לשדה התעופה.
כך נולד הכינוי של מטוס הקרב האמריקאי לוקהיד P-38 - "לייטנינג", ברק...
P38 התאפיין בגוף מרכזי וקטנטן, אף ארוך במיוחד ובשני צידיו שני מנורים, כלומר כנפיים דקות ומאורכות שעליהן הותקנו שני המנועים שלו. בקצה שלו, סגרה אותו מאחור ומצד לצד, מסגרת הזנב הכפולה. לשלמות הזו והביצועים חסרי התקדים היה מחיר תכנוני של הורדת פריטים כבדים ומיותרים. הטייסים, בהתאם, לא אהבו את תא הטייס הזעיר שלו, שאילץ אותם ובמיוחד את הגבוהים שבהם להתקפל לאורך כל הטיסה. הרגיז אותם מיכל החמצן שהם נאלצו להעלות איתם ידנית לכל טיסה, במקום מכלי חמצן קבועים שבהם פונקו טייסים במטוסים אחרים. היה גם עניין הכיסא הקטן והלא מפנק שהם נהגו לומר שמזכיר יותר מושב של אופניים מכיסא טייס קלאסי. והכי מרגיזה היה האילוץ להישאר בתחתונים וגופיה בשל הוויתור על מסלולי ההחלקה לאחור הכבדים של חופת הטייס, שלא אפשרה לפתוח בטיסה חלון, בניגוד למטוסים "רגילים" עם החופה המוזזת לאחור, שאפשרו לפתוח חלון כשלוהט בתא הטייס...
ועדיין, "מטוס הלייטנינג" היה אחד המטוסים הכי חשובים ונערצים במהלך מלחמת העולם השנייה. עם יכולות מהירות מטורפות וטווח אש משוגע, הוא פעל בכל הזירות, מאירופה נגד הלופטוואפה, חיל האוויר הגרמני, דרך חזית הודו-סין ובעיקר בזירת האוקיינוס השקט, בה הרבה לנקום במפציצים היפנים שהתחילו את המלחמה נגד ארצות הברית.
במלחמת העולם השנייה, מי שנודע כאלוף ההפלות האמריקאי של כל הזמנים, ריצ'רד בונג, הטיס מטוס P-38. איתו הוא הפיל 40 מטוסים יפניים בזירת האוקיינוס השקט.
הלייטנינג היה אחד המטוסים העיקריים של צבא ארצות הברית בזירות האלה וגם בתום המלחמה הוא המשיך לבצע משימות בחיל האוויר האמריקני, עד לכניסתו לשירות של מטוס ה-P51 "מוסטנג".
מבצעית הוא טס במשך 8 שנים, לאחר שנכנס לשירות פעיל ב-1941 ושירת את האמריקנים עד לשנת 1949. אבל הוא וממשיכיו ה"לייטנינגס" לדורותיהם, לא הפסיקו לככב. בשנות ה-80 ניצח ה-XR749 של ה"לייטנינג" את מטוס הקונקורד העל-קולי, ששום מטוס אחר לא הצליח לנצח. ולכבוד הגדול שמגיע לו הוא זכה כשהחליטו לקרוא למטוס ה-F35 החדיש כל כך על שמו.
