שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה הייתה השואה?
השואה הוא כינוי להשמדת היהודים האיומה שעשו הנאצים במלחמת העולם השניה. זה היה רצח עם חסר תקדים בתולדות המין האנושי, שהתנהל באופן שיטתי בידי גרמניה הנאצית והעמים ששתפו עימה פעולה.
הנאצים ובמיוחד המנהיג שלהם, היטלר, שנאו את היהודים והאשימו אותם בכל דבר רע שקרה להם. להיטלר הייתה אובססיה, שגעון מטורף נגד העם היהודי ואידיאולוגיה אנטישמית גזענית. המדיניות הנאצית החלה בנישול היהודים מזכויותיהם וגזילת רכושם, נמשכה בסימון שלהם בטלאי צהוב וריכוזם בגטאות ואחר כך במחנות ריכוז.
לבסוף החלו ברצח המוני ושיטתי של העם היהודי, תוך כוונה מוצהרת לחסל את הגזע היהודי כולו.
לצורך השמדת היהודים בשואה הקימו היטלר ועוזריו 15 אלף מחנות השמדה ורצחו 6 מליון יהודים בשואה, כמעט מחצית מכלל הנרצחים על ידם, בני עמים ודתות אחרים.
אבל זה לא עזר להם. הנאצים ההיטלראים לא יכלו לעם ישראל. הם נוצחו במלחמה וחוסלו בעצמם. 3 שנים אחרי תום מלחמת העולם השניה הוקמה מדינת ישראל.
הנה קדימון לסרט לילדים (כל הסרט למטה) על שתי אחיות אמיתות שעברו את השואה (עברית):
https://youtu.be/qXrsy7kTZEQ
סיפורה של השואה:
https://youtu.be/3gQawPAsZwI
מספר הסופר אורי אורלב, על השואה אותה עבר כילד (עברית):
http://youtu.be/57uyhiKcZEE
החוויות הקשות, כפי שהונצחו באלבום תמונות נדיר שצילם חייל נאצי במחנות ההשמדה (עברית):
https://youtu.be/Johmwy48P2w
ניצולה מספרת בצריף שלה במחנה מה למדה בו (עברית):
https://youtu.be/xrX8PJw4yTs
על אנה פרנק, הילדה היהודית שהפכה לדמות הזדהות עם השואה (עברית):
https://youtu.be/r2h4xobj-yw
"שיר השירים" מתוך היצירה "מאוטהאוזן" של המלחין היווני הנודע תיאודורקיס על משורר המחפש את אהובתו שבמחנה (עברית):
https://youtu.be/SnsjkTRvHWE
וסרט לילדים שמספר את השואה מנקודת מבט של ילדים בה (עברית):
https://youtu.be/IRNc1qMX4TE?long=yes
כיצד ניצלו יהודי דנמרק בשואה?
הסיפור הזה הוא אחד המופלאים והנדירים במהלך מלחמת העולם השנייה ושואת העם היהודי. במסגרתו ניצלו יהודי דנמרק בשואה בידי העם הדני.
האימה בדנמרק החלה מיד עם הפלישה של הצבא הגרמני לדנמרק, ב-9 לאפריל 1943. אמנם לפי תורת הגזע הנאצית הדנים השתייכו לגזע הארי והכיבוש הגרמני בדנמרק היה מתון יחסית, אבל לכולם היה ברור שזמנם של היהודים בדנמרק קצוב. לכן הסיפור המופלא של יהודי דנמרק והצלתם בידי העם הדני מתחיל כאן.
זה החל כשמלך דנמרק כריסטיאן העשירי שמע שהיהודים נדרשו לענוד טלאי צהוב. הסיפור המקומי הוא שהמלך, שאהב את היהודים והעריך אותם, יצא כשהוא רכוב על סוסו ועל מעילו טלאי צהוב. העם הדני שחלק לו הרבה כבוד וחיבה מיהר לאמץ את המחאה שלו ורבים החלו לענוד טלאים צהובים. בתוך זמן קצר חצי מהאנשים ברחובות ענדו טלאי צהוב. המפקדים הנאצים הבינו את המסר וביטלו את הפקודה ליהודים לענוד טלאי צהוב.
אבל בהדרגה הגרמנים הפסיקו להיות סובלניים כלפי העניינים. התנקשויות, מבצעים נועזים ומעשי חבלה שעשתה המחתרת הדנית כנגד הגרמנים הביאו להחמרה בדיכוי הנאצי של דנמרק ובספטמבר של אותה שנה ניתנה הפקודה הגרמנית לשלוח את 8,000 יהודי דנמרק למחנות הריכוז. אז החלו המלך, המחתרת הדנית ורבים בדנמרק לחפש דרכים להבריח את היהודים "שלהם" מאימת הגרמנים.
מכאן התגייס העם הדני כולו למבצע הירואי וייחודי באירופה של אותם ימים, להצלת כל יהודי דנמרק מציפורני הצבא הגרמני ויחידות ה-SS הלוטשות עיניים ליהודים הדנים. למבצע ההירואי הזה קרא סופר יצירתי לאחר מכן "קנוניה של הגינות" והוא אכן צדק. המלך, המחתרת הדנית, הכנסייה על כמריה, שוטרים ורופאים, אינטלקטואלים ואזרחים פשוטים - דומה שכולם מצאו דרכים יצירתיות ונועזות, לסייע להברחת היהודים מהמדינה הכבושה.
היהודים הגיעו בשלל דרכים ובסתר לכפרי הדייגים שבצפון דנמרק. בתוך מספר ימים הם הוברחו באלפיהם בסירות דיג אל שוודיה הנייטרלית. נייטרלית משמעותה היא ששוודיה לא התחברה עם אף צד במלחמה. הדייגים הדנים האמיצים סיכנו את נפשם, מי תמורת כסף ומי באנושיות פשוטה, והבריחו רבים מהם בסירות שלהם לשוודיה. התקווה הייתה שבניגוד לדנמרק, שהייתה נייטרלית גם היא אך נכבשה על ידי היטלר, היטלר לא יכבוש את שוודיה והיהודים שיברחו אליה יהיו מוגנים. זה אגב מה שקרה בסוף. גם אם היה כובש אותה בשלב מסוים, הצבא הגרמני לא הגיע לשוודיה והיהודים בה ניצלו.
במהלך אותו לילה הבריחו הדנים מכפרים שונים בצפון דנמרק, כמו הכפר סנקרסטן למשל, את מרבית היהודים הדנים אל חופי המבטחים של שוודיה. הדנים ודיפלומט גרמני שסייע להם סיכמו עם השוודים מראש והאחרונים הסכימו לכך וקיבלו את היהודים ברצון. כ-500 יהודים נלכדו בכל זאת בידי הגסטפו. הממשלה הדנית לחצה ודרשה שיטופלו בכבוד ואף שהם הועברו למחנה הריכוז טרזיינשטט בצ'כיה, גם שם המשיכה ממשלת דנמרק לדאוג להם ולעקוב אחרי מצבם. הדנים שלחו להם חבילות, עם מזון ותרופות, וכך הצליחו להביא לכך שמרביתם ניצלו בסוף המלחמה.
לאחר המלחמה הוכרזו המחתרת הדנית, המלך הדני כריסטיאן העשירי ובעצם העם הדני כולו כחסידי אומות העולם. אמנם היו מי ששיתפו פעולה עם הגרמנים, מקרב אזרחי דנמרק, אבל את החשבון לא הגישו להם מעולם.
הנה סיפור הצלתם של יהודי דנמרק (בעברית):
https://youtu.be/0Buw3n4Gkgg
שיר על המלך האמיץ והטלאי הצהוב (מתורגם):
https://youtu.be/xHFH8XsmhPM
וכתבת טלוויזיה על ההבדלים בין אז להיום (עברית):
https://youtu.be/ncKpiSDIJ7k
מי היה ראול ולנברג?
על איש העסקים והדיפלומט השוודי ראול ולנברג ודאי לא היינו שומעים, אלמלא מילא תפקיד דיפלומטי בהונגריה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה והחליט לסייע לנרדפים. בהיותו בעל חסינות ונגישות רבה למקומות שאזרחים רבים לא יכולים היו להגיע אליהם, החליט ולנברג לסייע ולהציל יהודים מציפורני הנאצים. ואכן, תוך שימוש במעמדו הדיפלומטי, הוא הביא להצלתם של עשרות אלפי יהודים ממחנות ההשמדה.
לאחר מלחמת העולם נתפס ולנברג בידי הצבא הסובייטי של ברית המועצות והוחזק בשבי. במהלך שנותיו בשבי נעלם ולנברג וגורלו לא נודע מעולם. הוא הוכר כחסיד אומות העולם והעולם היהודי חב לו חוב גדול.
הסיבה למאסרו של מי שפעל באומץ כנגד הנאצים ומערכת ההשמדה, תוך נטילת סיכון אישי רב, מעולם לא הובהרה לחלוטין על ידי ברית המועצות. לדעתנו מחויבת מדינת ישראל מוסרית לדרוש מהרוסים הסבר מלא על גורלו של ראול ולנברג וכיצד מת ומתי.
הנה סיפורו של ראול ולנברג:
http://youtu.be/_0Tfn2ZYUAg?t=31s
ועדות של ניצולה שזכתה לסיוע מראול ולנברג:
http://youtu.be/wdEgvt8iRwg
מה עשה הקאפו בשואה?
קאפו (Kapo) בתקופת השלטון הנאצי היה אסיר במחנה הריכוז, שמינו הנאצים כדי שיפקח על אסירים אחרים. מקור המילה מהשפה האיטלקית, בה Kapo, או Capo, פירושו הראש או העומד בראש.
במחנות עבודה מינה הפיקוד הגרמני את הקאפו בתור ראש יחידת עבודה (Kommando). תחתיו עמדו במקומות העבודה ממונים משניים, שנקראו 'פורארבייטר' (Vorarbeiter) ועמדו בראש קבוצות עבודה קטנות יותר.
במנגנון האסירים במחנות היו עוד בעלי תפקידים, כמו אחראים על צריפי המגורים (Blockalteste) וממונים שונים. אך תפקיד הקאפו כלל הולכה של האסירים למקום העבודה, השגחה שלא יתרשלו ועמידה במכסות העבודה שנקבעו להם.
לא פעם היה הקאפו מי שאכף את משטר המשמעת, הפגיעות הגופניות וההשפלה במחנה. בכך הוא היה חלק בלתי נפרד ממשטר ההתעללות ושבירת הרוח והגוף של האסירים.
אמנם המושג בארצות הכיבוש הנאצי ובמחנות הריכוז כוו אך ורק לממונים על יחידות העבודה, אך מחוץ להם הפך לא פעם המושג של קאפו לכינוי כללי של בעלי תפקידים ומשתפי פעולה במחנות ובשירות הנאצים.
במחנות נהנו הקאפו מזכויות יתר. ראשית, סופק להם ביגוד נקי ואוכל לשובע והייתה להם פינה משלהם ב"בלוק", הוא צריף האסירים. אלה היו בפירוש תנאים שהם בגדר חלום עבור המוני האסירים הרגילים.
אחרי מלחמה הועמדו רבים מבין הקאפואים לדין, על התנהגותם הפושעת והאלימה, כלפי האסירים במחנות הריכוז וההשמדה.
הנה סיפורו של יעקב קוזלצ'יק, הקאפו מבלוק 11 (עברית):
https://youtu.be/WzXZP09KDpA
על הסרט "קאפו בירושלים" (עברית):
https://youtu.be/lVCwyL9w01k
וראיון בנושא (עברית):
https://youtu.be/W7X8CGhHOSc
מי היו יהודי היער של האחים ביילסקי?
קשה להאמין עד כמה שהסיפור הזה לא צודק. מצילי יהודים אמיצים ויצירתיים שההיסטוריה שוכחת, על אף שהם אולי גדולי המצילים בשואה וכנראה משום שהם... יהודים.
המקום הוא ביילורוסיה, הזמן מלחמת העולם השנייה והאנשים הם 3 אחים יהודים, שמקימים קבוצת פרטיזנים של משפחות יהודיות.
על אף שהם הצליחו לשרוד ולהציל מעל 1200 איש מידי הנאצים, מספר ניצולים המשתווה לזה של רשימת שינדלר. על אף שהפרטיזנים בהנהגתם הרגו מספר כמעט זהה של חיילים גרמנים, לאלו שהרגו מורדי גטו ורשה - למרות כל אלה איש לא הזכיר אותם שנים רבות וסיפורם לא זכה בעבר לפרסום ולהכרה המגיעים להם.
אפילו במדינת ישראל מעטים שמעו על האחים ביילסקי. שמותיהם המדויקים היו בעצם טוביה, זוס ועשהאל בְיֶלְסְקִי והם היו למנהיגים של קבוצת פרטיזנים יהודית ואמיצה במיוחד.
#הסיפור שלא יאומן
סיפורם של האחים ביילסקי מתחיל ב... שלושה אחים, שונים מאוד באופיים. לאחר שהם צפו, חסרי אונים, בנאצים המובילים את הוריהם ושני אחיהם אל מותם, החליטו השלושה להשיב מלחמה.
בהכירם את היער העבות שמסביב לערי הסביבה, מקימים בו האחים מחנה קטן וחבוי היטב ומשכנעים עוד יהודים להצטרף אליהם.
כשהחל החיסול של האוכלוסייה היהודית, הם מבריחים יהודים נוספים אל מקום המבטחים שלהם. תוך זמן קצר, כשניצולים נוספים מגיעים בכל יום, הופך המחנה הקטן שלהם לקהילה נסתרת, גדולה ומגוונת, שזכתה אצלם לכינוי "ירושלים של יער".
בסביבה קראו להם "הפרטיזנים של ביילסקי" (Bielski partisans) או פשוט "יהודי היער". חברי הקהילה הזו לנו בשוחות שכוסו עלים ובהדרגה בנו להם מעין עיר זעירה.
בעומק היער הם הקימו להם מקום של חיים יהודיים, שכלל בית כנסת, בית ספר, בית מרחץ ואפילו תיאטרון קטן. היו ביניהם סנדלרים, תופרות, נגרים ונפחים ולכולם היו פינות מלאכה מסודרות.
חברי הקבוצה גם נישאו ביניהם והביאו ילדים לעולם. כדי לשמור על חיי הקבוצה ובטחונה, השליטו האחים ביילסקי משמעת ברזל והענישו את מי שהפרו אמון או פגעו בקבוצה, מבפנים או מחוץ למחנה.
בהנהגת טוביה ביילסקי, החלה הקבוצה להציל משפחות יהודיות רבות ולחמה באומץ רב כנגד הצבא הנאצי ותומכי הנאצים בסביבה.
בצבא הגרמני, שהשמועה על הביילסקים ואנשיהם התפשטה באזור, התאמצו לתפוס אותם. באחד מהמקרים הם נמלטו מהחיילים הגרמנים שרדפו אחריהם בהמוניהם, חצו ביצות ובמבצע הימלטות עוצר נשימה ייאשו את הרודפים. כך נאלצה הקהילה הגדולה כולה לעקור מהמחנה ולבנות אותו מחדש במקום בטוח יותר בעומק היער.
היו בקבוצה מי שהעדיפו שהקבוצה תשוב להיות קטנה וזריזה, שתתמקד במאבק בגרמנים ותהיה ניידת. אך טוביה בילסקי התעקש להמשיך ולקבל את כל מי שהגיעו ולשמור על כל היהודים שהלכו אחריהם.
בסופו של דבר, בחודש יולי 1944 ובעת שהצבא הרוסי מתקרב, נסוגים הגרמנים לעבר ברלין. 1,200 איש מיהודי היער, הפרטיזנים של בילסקי, מגיחים אחרי שנתיים וחצי ויוצאים חיים מיערות ביילורוסיה, בתהלוכת מנצחים שלא תאומן.
#אחרי המלחמה
מה שעצוב הוא שמחוץ לניצולים וצאצאיהם, מעט מאוד הכרה ופרסום ניתן לגיבורים שהקימו את כוח ההצלה והלחימה המצליח ביותר, במהלך מלחמת העולם השנייה.
אחד האחים, עשהאל, הצטרף ונלחם בנאצים בשורות הצבא האדום. הוא נהרג במהלך המלחמה. השניים האחרים, טוביה וגוס, עברו בתום המלחמה לארצות הברית, שם הקימו משפחות עם בנות זוגם, שנמנו גם הן על הפרטיזנים של ביילסקי.
ברבות השנים שחלפו מאז, מעט מאוד נכתב על הישגיהם של האחים בלסקי. כמעט שאין לוחות זיכרון או מקומות הנושאים את שמם. זוכרים ומזכירים אותם רק הצאצאים הרבים של הניצולים, אותם צעירים שחבים להם את חייהם.
הנה הסיפור על מחנה המשפחות של הפרטיזנים של ביילסקי (עברית):
https://youtu.be/kW3YjfcsS8I
ביקור במחנה של האחים ביילסקי (עברית):
https://youtu.be/Jk4CZHVu4CE
ועוד (עברית):
https://youtu.be/IfzFV43XRpc
קדימון סרט הקולנוע "התנגדות" מ-2008 שסיפר את סיפורם (עברית):
https://youtu.be/3muuNsJMqQY
שתי בנות דוד ממשפחת בלסקי מספרות על ההצלה שאחרי המלחמה (עברית):
https://youtu.be/FSIY7DxgzwQ
וביקור של קבוצה ישראלית הכוללת קרובי משפחה של הפרטיזנים במחנה שלהם (עברית):
https://youtu.be/KfgBPTOgMv0
כיצד הובלו היהודים ברכבות המוות אל מותם?
ההשמדה היא ללא ספק הדבר האיום והאכזרי ביותר שעשו הנאצים ליהודים במהלך השואה. אבל רכבות המוות, או הטרנספורטים (Transports) בשואה, היו אחת החוויות הקשות שהם חוו בדרך למחנות ההשמדה והריכוז.
המוני יהודים בתוך קרונות משא, סגורים כמעט לחלוטין, בנסיעות שארכו ימים ארוכים ברציפות.
לאחר שחוייבו להגיע לאומשלגפלאץ, או רומו על ידי הנאצים שמי שיגיע לכיכר ההתייצבות יקבל אישור עבודה, השומרים הצעידו את היהודים בברוטליות לרציף והם אולצו לעלות על קרונות הרכבת, שתיקח אותם, לפי עוד שקר, להתיישבות במזרח.
אמנם היהודים הצטוו להביא עמם רק חפצים מעטים, אך גם את המזוודות העלובות שלהם ריכזו לא פעם הגרמנים בקרונות נפרדים מהם או בקרון שלהם בערימה לא זמינה להם.
כך או כך, את המזוודות שלהם הם לא יפגשו שוב. כל התרופות, הבגדים והצעצועים לילדים יועברו לגרמניה ויחולקו למשפחות וילדים גרמנים שיזכו בהם במסגרת ההטבות שמחלק המשטר לחברי המפלגה הנאצית.
הנסיעה מתחילה. בקרונות אימה. משפחות ויחידים, מכרים וזרים - אנשים נדחפו לקרונות כמו חיות. צעקות, בכי ודם של מי שנפצעו לא עזרו. דלתות הברזל נסגרות על הקרונות הדחוסים עד אפס מקום והרכבות יוצאות לדרך מבלי לעצור.
מכאן, במשך ימים ארוכים, הרכבת הייתה נוסעת לאיטה, בין עיירות ותחנות. יש לגרמנים זמן. בלי אוורור, מזון או מים, כשהם סגורים בתוך קרון המשמש להובלת בקר, עם חלון זעיר שרק דרכו נכנס חמצן, או בקרונות נוסעים ישנים שחלונותיהם כוסו, היא עושה את עבודת ההשמדה עוד לפני ההגעה למחנות.
בקרון חום קשה בקיץ וקור כלבים בחורף. הם עומדים דחוקים ודחוסים, אין מקום לשבת, במשך יממות רצופות, נואשים לנשום אוויר ועומדים בתור לשימוש בשירותים, שהם דלי מצחין ועמוס בצואה ובשתן.
נזכיר שאין מים. כדי להינצל ממוות, החכמים והנועזים שבהם שותים מהיד את השתן של עצמם. מי שלא עושים זאת, הולכים ומתייבשים. בנסיעות ארוכות דינם נחרץ עוד בקרון המוות.
די מהר מתחיל הקרון להתמלא בגופות המתים. כשהם מגיעים למחנה מעירים אותם מעילפונם נביחות הכלבים והצעקות בגרמנית של אנשי הגסטפו. הם יורדו מהקרון באלימות, חלקם נדרשים לפנות את הגופות למטה. לא פעם זה הבן, הבת או האימא שלהם, שהם נושאים בזרועותיהם אל עגלת המתים.
הנסיעה הזו היא סיוט לכל בן אנוש ועדיין - היא עדיין לא הייתה הרע מכל. הרע הזה עוד מחכה להם במחנות הריכוז, העבודה וההשמדה הנאציים, מפעלי המוות שהוקמו על ידי הנאצים בפולין.
על הנסיעה ברכבות למחנות ההשמדה (עברית):
https://youtu.be/yD5lpJpwyrk
אם שנשבעה להציל את בתה או שגרמני לא יהרוג אותה (עברית):
https://youtu.be/4-nr4eWsO5U
עדות על הנסיעה ברכבות המוות לאושוויץ (עברית):
https://youtu.be/pBjowngqzSc
על ילדה קטנה שסבלה היה מסוג אחר (עברית):
https://youtu.be/6C-A6YcHHEU
וזכרונות מרכבות המוות של הנאצים (עברית):
https://youtu.be/Q57aCvwXpyI?long=yes
מי היה המורה שסרב לעזוב את תלמידיו בלכתם אל המוות?
המחנך היהודי ד"ר יאנוש קורצ'אק (Janusz Korczak) היה מנהל בית יתומים יהודי בוורשה ואיש חינוך נערץ. עוד לפני המלחמה הוא היה כוכב רדיו של ממש, שהגיש תכנית קבועה על חינוך וילדים. הנאצים, שהכירו את שמו המפורסם, שחררו אותו מלצאת ברכבות למחנה הריכוז. אך יאנוש קורצ'אק סרב והחליט לא לעזוב את תלמידיו. הוא הלך עימם בשיירה ארוכה לעבר הרכבות ואלה הובילו את כולם אל המוות.
ולא רק אומץ ליבו ואהבתו לתלמידיו וילדי בית היתומים שלו עומדים לזכותו של המחנך הדגול הזה. קורצ'אק היה מהמחנכים הראשונים בעולם שהנהיגו שיטות חינוך דמוקרטיות. בית היתומים שלו נתן לילדים מעין אוטומיה עצמית בניהולם. בית היתומים כלל פרלמנט, ועדת חקיקה, עיתון שבועי ואפילו בית דין, שבראשו עמדו שופטים ילדים, שהתחלפו מידי שבוע. בכל שבת התכנס בין הדין של הילדים, על מנת לדון בתלונות שהוגשו באותו שבוע כנגד ילדים ומבוגרים כאחד, מורים ועובדים אחרים. לילדים הייתה זכות להעמיד למשפט אפילו את קורצ'אק עצמו, שנשפט לא פעם...
בבתי היתומים שהנהיג זכה כל ילד לחונך בוגר ממנו. כך שאבו הילדים הקטנים דוגמה אישית והדרכה קבועה, בעוד הגדולים קיבלו אחריות והפכו מעין מורים צעירים וחושבים. שיטה זו מיושמת כיום במוסדות חינוך בכל העולם.
הנה סרטון שמספר על יאנוש קורצ'אק (עברית):
http://youtu.be/blAifH1Cswo
קטע מתוך סרט "ההתקוממות" שמציג את יאנוש קורצ'אק ברגעי הבחירה שלו (מתורגם):
http://youtu.be/f-xnLOgvHno
וסרט תיעודי ארוך יותר ומרגש על קורצ'אק (עברית):
https://youtu.be/jOXkwLzhD18?long=yes
מה עשה אוסקר שינדלר למען היהודים?
חסיד אומות העולם אוסקר שינדלר (Oskar Schindler) היה תעשיין גרמני ציני, שחי לפני מלחמת העולם השנייה בחבל הסודטים בצ'כיה, עסק בריגול בשביל המודיעין הגרמני בצ'כיה ופולין ואף זכה ב"עיטור הדם" (Das Blutorden) מהעיטורים הנחשבים ביותר בגרמניה הנאצית.
בתחילת המלחמה ניצל את השלטון הנאצי ואת כיבוש פולין כדי להרוויח כסף רב. אך בהדרגה החל שינדלר נחשף לזוועות הנאצים וממי שתמך בנאצים, הוא שינה את פניו והחל לגלות סלידה מהאלימות והטרור שלהם.
וכך, תוך שהוא מנהל מפעל מצליח שמתבסס על רכוש יהודי שנבזז, החל האיש לקלוט יהודים רבים מהגטו ולהציל את חייהם ממחנות ההשמדה. בעזרת כספו ותושייתו והרבה אומץ לב, הוא הצליח לשמור את עובדיו ומשפחותיהם בחיים ולהצילם שוב ושוב ממוות. הוא הוציא כסף רב על המבצעים לשמירת עובדיו היהודים בחיים.
שוב ושוב נקלע שינדלר לסכנת חיים, למול החשדות של הנאצים על פשר החיבה הגדולה של ידידם ליהודים. אבל בפקחות וביוזמה, הוא הצליח לבלבל אותם ולהציג את הדברים כמיזם שחשוב לצרכי הייצור של הצבא הגרמני. את המלחמה סיימו כל עובדיו ומשפחותיהם בחיים ושינדלר הפך ל"חסיד אומות העולם".
לאחר המלחמה, משאזל כל כספו במבצעי ההצלה שלו, הוא שב לגרמניה, אך לא הצליח בעסקיו שוב. בהדרגה נעשה מצבו הכלכלי קשה. הוא חי בעוני ורק תרומות מארגונים יהודיים אפשרו לו לשרוד.
לאחר מותו, מילאו הניצולים הרבים את בקשתו וקברו אותו בהר ציון שבירושלים. במהלך השואה, לאורך מלחמת העולם השנייה, הציל אוסקר שינדלר את חייהם של 1,200 יהודים. סיפור ההצלה שלהם הונצח בסרט הקולנוע המפורסם וזוכה האוסקר "רשימת שינדלר".
הנה סקירה נהדרת של הסרט המופלא שנעשה עליו:
https://youtu.be/HNaqnTlRrx4
קדימון מהסרט "רשימת שינדלר":
http://youtu.be/W74jGQ-CDTE
הווידוי של שינדלר בסרט (השחקן ליאם ניסן), על צערו שלא הציל יותר (מתורגם):
https://youtu.be/0hQkUPcwKN0
זיכרונות של ניצול שינדלר (עברית):
https://youtu.be/xbBDFk6zsWg
עדות של ניצולה של אוסקר שינדלר (עברית):
http://youtu.be/ADqrZKhqKmo
סיפור קברו של שינדלר בירושלים (עברית):
http://youtu.be/SD1aUP9qLG0
המפעל של שינדלר, בו עבדו וניצלו היהודים "שלו", הוא היום מוזיאון:
https://youtu.be/6rmcTS77hSE
ומצגת וידאו על אוסקר שינדלר:
https://youtu.be/ZCHJgvK8GaU
מי היה הרוקח הפולני שהציל יהודים בגטו?
אחד הסיפורים המיוחדים של הצלת יהודים בשואה התרחש בבית המרקחת של הרוקח הפולני תאדֶאּוש ּפנקיֶיביץ' (Apteka Pod orłem) שבעיר קרקוב. סיפורו של בית המרקחת הזה שבגטו הוא ההוכחה לכך שגם בלב האימה האנטישמית הכי גדולה נמצאו אנשים עם לב ענק שהסתכנו סכנה ענקית, רק כדי להציל יהודים.
בית המרקחת של ּפנקייביץ' ממוקם בכיכר זגודי, שהייתה בתוך שטח הגטו. הוא זכה לכינוי "בית המרקחת מתחת לנשר" (Apteka Pod orłem). כאן הציל האיש בתקופת השואה יהודים רבים שסבלו ממחלות קשות.
בית המרקחת של תדאוש פנקיֶיביץ' שכן ממש מול "כיכר השילוחים", האומשלגפלאץ של גטו קרקוב, ממנה נשלחו היהודים מהגטו אל מחנות ההשמדה.
במהלך המלחמה הוא ניהל יומן בו תיעד את הזוועות שראה בגטו ואת הגירושים מהגטו, שהתקיימו ממש ממול לבית המרקחת שלו. על בסיס היומן הזה הוא פרסם לימים את ספרו "בית המרקחת בגטו קרקוב".
תחת עינו הבולשת של המשטר הנאצי הוא עזר להם על ידי כך שלצד תרופות ומזון לגטו, הוא הבריח גם עיתוני מחתרת, מכשירי רדיו ועיתונים, שאותם מכר במחירי הפסד או חילק בחינם לנצרכים.
פנקיֶיביץ' גם נהג, ככל הידוע, להבריח מסמכי שהייה ותעודות, צבעים לשיער שיצילו זקנים ששיערם הלבין מזקנה ותכשירים שיסייעו למי שהיו חיוורים ממחלות וחולשה להיראות בריאים וחיוניים, כך שיעברו את הסלקציות.
בבית המרקחת שבפינת כיכר ז'גודה (Plac Zgody), כיכר השילוחים, יש היום מוזיאון קטן. זהו "המוזיאון ליהדות קרקוב", שבו מוצג סיפור הקהילה היהודית של קרקוב בשואה. המוזיאון מנציח את התקופה ומציג גם את מעשי הגבורה של פנקייביץ', שהציל יהודים רבים והוכרז לאחר המלחמה כ"חסיד אומות העולם".
מעבר לכביש, ניצבת בכיכר השילוחים, שהיןך נקראת "כיכר הגטאות", אנדרטת הזיכרון עם 69 הכיסאות בגבהים שונים. היא נוצרה בהשראת עדותו הספרותית של פנקיֶיביץ' על האירועים שהתרחשו בכיכר הזו בימים השחורים של השואה.
הנה מצגת וידאו של המקום:
https://youtu.be/FP9F_aqgFV0
סרטון פולני על "בית המרקחת שמתחת לנשר":
https://youtu.be/8HT6pPEl_gs
כך נראה המקום היום:
https://youtu.be/_2ZXcog6mJw
ותמונות של המקום שבו הסתכן רוקח אמיץ למען אחרים:
https://youtu.be/RfoCKDcfhOc
השואה הוא כינוי להשמדת היהודים האיומה שעשו הנאצים במלחמת העולם השניה. זה היה רצח עם חסר תקדים בתולדות המין האנושי, שהתנהל באופן שיטתי בידי גרמניה הנאצית והעמים ששתפו עימה פעולה.
הנאצים ובמיוחד המנהיג שלהם, היטלר, שנאו את היהודים והאשימו אותם בכל דבר רע שקרה להם. להיטלר הייתה אובססיה, שגעון מטורף נגד העם היהודי ואידיאולוגיה אנטישמית גזענית. המדיניות הנאצית החלה בנישול היהודים מזכויותיהם וגזילת רכושם, נמשכה בסימון שלהם בטלאי צהוב וריכוזם בגטאות ואחר כך במחנות ריכוז.
לבסוף החלו ברצח המוני ושיטתי של העם היהודי, תוך כוונה מוצהרת לחסל את הגזע היהודי כולו.
לצורך השמדת היהודים בשואה הקימו היטלר ועוזריו 15 אלף מחנות השמדה ורצחו 6 מליון יהודים בשואה, כמעט מחצית מכלל הנרצחים על ידם, בני עמים ודתות אחרים.
אבל זה לא עזר להם. הנאצים ההיטלראים לא יכלו לעם ישראל. הם נוצחו במלחמה וחוסלו בעצמם. 3 שנים אחרי תום מלחמת העולם השניה הוקמה מדינת ישראל.
הנה קדימון לסרט לילדים (כל הסרט למטה) על שתי אחיות אמיתות שעברו את השואה (עברית):
https://youtu.be/qXrsy7kTZEQ
סיפורה של השואה:
https://youtu.be/3gQawPAsZwI
מספר הסופר אורי אורלב, על השואה אותה עבר כילד (עברית):
http://youtu.be/57uyhiKcZEE
החוויות הקשות, כפי שהונצחו באלבום תמונות נדיר שצילם חייל נאצי במחנות ההשמדה (עברית):
https://youtu.be/Johmwy48P2w
ניצולה מספרת בצריף שלה במחנה מה למדה בו (עברית):
https://youtu.be/xrX8PJw4yTs
על אנה פרנק, הילדה היהודית שהפכה לדמות הזדהות עם השואה (עברית):
https://youtu.be/r2h4xobj-yw
"שיר השירים" מתוך היצירה "מאוטהאוזן" של המלחין היווני הנודע תיאודורקיס על משורר המחפש את אהובתו שבמחנה (עברית):
https://youtu.be/SnsjkTRvHWE
וסרט לילדים שמספר את השואה מנקודת מבט של ילדים בה (עברית):
https://youtu.be/IRNc1qMX4TE?long=yes
הסיפור הזה הוא אחד המופלאים והנדירים במהלך מלחמת העולם השנייה ושואת העם היהודי. במסגרתו ניצלו יהודי דנמרק בשואה בידי העם הדני.
האימה בדנמרק החלה מיד עם הפלישה של הצבא הגרמני לדנמרק, ב-9 לאפריל 1943. אמנם לפי תורת הגזע הנאצית הדנים השתייכו לגזע הארי והכיבוש הגרמני בדנמרק היה מתון יחסית, אבל לכולם היה ברור שזמנם של היהודים בדנמרק קצוב. לכן הסיפור המופלא של יהודי דנמרק והצלתם בידי העם הדני מתחיל כאן.
זה החל כשמלך דנמרק כריסטיאן העשירי שמע שהיהודים נדרשו לענוד טלאי צהוב. הסיפור המקומי הוא שהמלך, שאהב את היהודים והעריך אותם, יצא כשהוא רכוב על סוסו ועל מעילו טלאי צהוב. העם הדני שחלק לו הרבה כבוד וחיבה מיהר לאמץ את המחאה שלו ורבים החלו לענוד טלאים צהובים. בתוך זמן קצר חצי מהאנשים ברחובות ענדו טלאי צהוב. המפקדים הנאצים הבינו את המסר וביטלו את הפקודה ליהודים לענוד טלאי צהוב.
אבל בהדרגה הגרמנים הפסיקו להיות סובלניים כלפי העניינים. התנקשויות, מבצעים נועזים ומעשי חבלה שעשתה המחתרת הדנית כנגד הגרמנים הביאו להחמרה בדיכוי הנאצי של דנמרק ובספטמבר של אותה שנה ניתנה הפקודה הגרמנית לשלוח את 8,000 יהודי דנמרק למחנות הריכוז. אז החלו המלך, המחתרת הדנית ורבים בדנמרק לחפש דרכים להבריח את היהודים "שלהם" מאימת הגרמנים.
מכאן התגייס העם הדני כולו למבצע הירואי וייחודי באירופה של אותם ימים, להצלת כל יהודי דנמרק מציפורני הצבא הגרמני ויחידות ה-SS הלוטשות עיניים ליהודים הדנים. למבצע ההירואי הזה קרא סופר יצירתי לאחר מכן "קנוניה של הגינות" והוא אכן צדק. המלך, המחתרת הדנית, הכנסייה על כמריה, שוטרים ורופאים, אינטלקטואלים ואזרחים פשוטים - דומה שכולם מצאו דרכים יצירתיות ונועזות, לסייע להברחת היהודים מהמדינה הכבושה.
היהודים הגיעו בשלל דרכים ובסתר לכפרי הדייגים שבצפון דנמרק. בתוך מספר ימים הם הוברחו באלפיהם בסירות דיג אל שוודיה הנייטרלית. נייטרלית משמעותה היא ששוודיה לא התחברה עם אף צד במלחמה. הדייגים הדנים האמיצים סיכנו את נפשם, מי תמורת כסף ומי באנושיות פשוטה, והבריחו רבים מהם בסירות שלהם לשוודיה. התקווה הייתה שבניגוד לדנמרק, שהייתה נייטרלית גם היא אך נכבשה על ידי היטלר, היטלר לא יכבוש את שוודיה והיהודים שיברחו אליה יהיו מוגנים. זה אגב מה שקרה בסוף. גם אם היה כובש אותה בשלב מסוים, הצבא הגרמני לא הגיע לשוודיה והיהודים בה ניצלו.
במהלך אותו לילה הבריחו הדנים מכפרים שונים בצפון דנמרק, כמו הכפר סנקרסטן למשל, את מרבית היהודים הדנים אל חופי המבטחים של שוודיה. הדנים ודיפלומט גרמני שסייע להם סיכמו עם השוודים מראש והאחרונים הסכימו לכך וקיבלו את היהודים ברצון. כ-500 יהודים נלכדו בכל זאת בידי הגסטפו. הממשלה הדנית לחצה ודרשה שיטופלו בכבוד ואף שהם הועברו למחנה הריכוז טרזיינשטט בצ'כיה, גם שם המשיכה ממשלת דנמרק לדאוג להם ולעקוב אחרי מצבם. הדנים שלחו להם חבילות, עם מזון ותרופות, וכך הצליחו להביא לכך שמרביתם ניצלו בסוף המלחמה.
לאחר המלחמה הוכרזו המחתרת הדנית, המלך הדני כריסטיאן העשירי ובעצם העם הדני כולו כחסידי אומות העולם. אמנם היו מי ששיתפו פעולה עם הגרמנים, מקרב אזרחי דנמרק, אבל את החשבון לא הגישו להם מעולם.
הנה סיפור הצלתם של יהודי דנמרק (בעברית):
https://youtu.be/0Buw3n4Gkgg
שיר על המלך האמיץ והטלאי הצהוב (מתורגם):
https://youtu.be/xHFH8XsmhPM
וכתבת טלוויזיה על ההבדלים בין אז להיום (עברית):
https://youtu.be/ncKpiSDIJ7k
על איש העסקים והדיפלומט השוודי ראול ולנברג ודאי לא היינו שומעים, אלמלא מילא תפקיד דיפלומטי בהונגריה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה והחליט לסייע לנרדפים. בהיותו בעל חסינות ונגישות רבה למקומות שאזרחים רבים לא יכולים היו להגיע אליהם, החליט ולנברג לסייע ולהציל יהודים מציפורני הנאצים. ואכן, תוך שימוש במעמדו הדיפלומטי, הוא הביא להצלתם של עשרות אלפי יהודים ממחנות ההשמדה.
לאחר מלחמת העולם נתפס ולנברג בידי הצבא הסובייטי של ברית המועצות והוחזק בשבי. במהלך שנותיו בשבי נעלם ולנברג וגורלו לא נודע מעולם. הוא הוכר כחסיד אומות העולם והעולם היהודי חב לו חוב גדול.
הסיבה למאסרו של מי שפעל באומץ כנגד הנאצים ומערכת ההשמדה, תוך נטילת סיכון אישי רב, מעולם לא הובהרה לחלוטין על ידי ברית המועצות. לדעתנו מחויבת מדינת ישראל מוסרית לדרוש מהרוסים הסבר מלא על גורלו של ראול ולנברג וכיצד מת ומתי.
הנה סיפורו של ראול ולנברג:
http://youtu.be/_0Tfn2ZYUAg?t=31s
ועדות של ניצולה שזכתה לסיוע מראול ולנברג:
http://youtu.be/wdEgvt8iRwg
קאפו (Kapo) בתקופת השלטון הנאצי היה אסיר במחנה הריכוז, שמינו הנאצים כדי שיפקח על אסירים אחרים. מקור המילה מהשפה האיטלקית, בה Kapo, או Capo, פירושו הראש או העומד בראש.
במחנות עבודה מינה הפיקוד הגרמני את הקאפו בתור ראש יחידת עבודה (Kommando). תחתיו עמדו במקומות העבודה ממונים משניים, שנקראו 'פורארבייטר' (Vorarbeiter) ועמדו בראש קבוצות עבודה קטנות יותר.
במנגנון האסירים במחנות היו עוד בעלי תפקידים, כמו אחראים על צריפי המגורים (Blockalteste) וממונים שונים. אך תפקיד הקאפו כלל הולכה של האסירים למקום העבודה, השגחה שלא יתרשלו ועמידה במכסות העבודה שנקבעו להם.
לא פעם היה הקאפו מי שאכף את משטר המשמעת, הפגיעות הגופניות וההשפלה במחנה. בכך הוא היה חלק בלתי נפרד ממשטר ההתעללות ושבירת הרוח והגוף של האסירים.
אמנם המושג בארצות הכיבוש הנאצי ובמחנות הריכוז כוו אך ורק לממונים על יחידות העבודה, אך מחוץ להם הפך לא פעם המושג של קאפו לכינוי כללי של בעלי תפקידים ומשתפי פעולה במחנות ובשירות הנאצים.
במחנות נהנו הקאפו מזכויות יתר. ראשית, סופק להם ביגוד נקי ואוכל לשובע והייתה להם פינה משלהם ב"בלוק", הוא צריף האסירים. אלה היו בפירוש תנאים שהם בגדר חלום עבור המוני האסירים הרגילים.
אחרי מלחמה הועמדו רבים מבין הקאפואים לדין, על התנהגותם הפושעת והאלימה, כלפי האסירים במחנות הריכוז וההשמדה.
הנה סיפורו של יעקב קוזלצ'יק, הקאפו מבלוק 11 (עברית):
https://youtu.be/WzXZP09KDpA
על הסרט "קאפו בירושלים" (עברית):
https://youtu.be/lVCwyL9w01k
וראיון בנושא (עברית):
https://youtu.be/W7X8CGhHOSc
שואה
קשה להאמין עד כמה שהסיפור הזה לא צודק. מצילי יהודים אמיצים ויצירתיים שההיסטוריה שוכחת, על אף שהם אולי גדולי המצילים בשואה וכנראה משום שהם... יהודים.
המקום הוא ביילורוסיה, הזמן מלחמת העולם השנייה והאנשים הם 3 אחים יהודים, שמקימים קבוצת פרטיזנים של משפחות יהודיות.
על אף שהם הצליחו לשרוד ולהציל מעל 1200 איש מידי הנאצים, מספר ניצולים המשתווה לזה של רשימת שינדלר. על אף שהפרטיזנים בהנהגתם הרגו מספר כמעט זהה של חיילים גרמנים, לאלו שהרגו מורדי גטו ורשה - למרות כל אלה איש לא הזכיר אותם שנים רבות וסיפורם לא זכה בעבר לפרסום ולהכרה המגיעים להם.
אפילו במדינת ישראל מעטים שמעו על האחים ביילסקי. שמותיהם המדויקים היו בעצם טוביה, זוס ועשהאל בְיֶלְסְקִי והם היו למנהיגים של קבוצת פרטיזנים יהודית ואמיצה במיוחד.
#הסיפור שלא יאומן
סיפורם של האחים ביילסקי מתחיל ב... שלושה אחים, שונים מאוד באופיים. לאחר שהם צפו, חסרי אונים, בנאצים המובילים את הוריהם ושני אחיהם אל מותם, החליטו השלושה להשיב מלחמה.
בהכירם את היער העבות שמסביב לערי הסביבה, מקימים בו האחים מחנה קטן וחבוי היטב ומשכנעים עוד יהודים להצטרף אליהם.
כשהחל החיסול של האוכלוסייה היהודית, הם מבריחים יהודים נוספים אל מקום המבטחים שלהם. תוך זמן קצר, כשניצולים נוספים מגיעים בכל יום, הופך המחנה הקטן שלהם לקהילה נסתרת, גדולה ומגוונת, שזכתה אצלם לכינוי "ירושלים של יער".
בסביבה קראו להם "הפרטיזנים של ביילסקי" (Bielski partisans) או פשוט "יהודי היער". חברי הקהילה הזו לנו בשוחות שכוסו עלים ובהדרגה בנו להם מעין עיר זעירה.
בעומק היער הם הקימו להם מקום של חיים יהודיים, שכלל בית כנסת, בית ספר, בית מרחץ ואפילו תיאטרון קטן. היו ביניהם סנדלרים, תופרות, נגרים ונפחים ולכולם היו פינות מלאכה מסודרות.
חברי הקבוצה גם נישאו ביניהם והביאו ילדים לעולם. כדי לשמור על חיי הקבוצה ובטחונה, השליטו האחים ביילסקי משמעת ברזל והענישו את מי שהפרו אמון או פגעו בקבוצה, מבפנים או מחוץ למחנה.
בהנהגת טוביה ביילסקי, החלה הקבוצה להציל משפחות יהודיות רבות ולחמה באומץ רב כנגד הצבא הנאצי ותומכי הנאצים בסביבה.
בצבא הגרמני, שהשמועה על הביילסקים ואנשיהם התפשטה באזור, התאמצו לתפוס אותם. באחד מהמקרים הם נמלטו מהחיילים הגרמנים שרדפו אחריהם בהמוניהם, חצו ביצות ובמבצע הימלטות עוצר נשימה ייאשו את הרודפים. כך נאלצה הקהילה הגדולה כולה לעקור מהמחנה ולבנות אותו מחדש במקום בטוח יותר בעומק היער.
היו בקבוצה מי שהעדיפו שהקבוצה תשוב להיות קטנה וזריזה, שתתמקד במאבק בגרמנים ותהיה ניידת. אך טוביה בילסקי התעקש להמשיך ולקבל את כל מי שהגיעו ולשמור על כל היהודים שהלכו אחריהם.
בסופו של דבר, בחודש יולי 1944 ובעת שהצבא הרוסי מתקרב, נסוגים הגרמנים לעבר ברלין. 1,200 איש מיהודי היער, הפרטיזנים של בילסקי, מגיחים אחרי שנתיים וחצי ויוצאים חיים מיערות ביילורוסיה, בתהלוכת מנצחים שלא תאומן.
#אחרי המלחמה
מה שעצוב הוא שמחוץ לניצולים וצאצאיהם, מעט מאוד הכרה ופרסום ניתן לגיבורים שהקימו את כוח ההצלה והלחימה המצליח ביותר, במהלך מלחמת העולם השנייה.
אחד האחים, עשהאל, הצטרף ונלחם בנאצים בשורות הצבא האדום. הוא נהרג במהלך המלחמה. השניים האחרים, טוביה וגוס, עברו בתום המלחמה לארצות הברית, שם הקימו משפחות עם בנות זוגם, שנמנו גם הן על הפרטיזנים של ביילסקי.
ברבות השנים שחלפו מאז, מעט מאוד נכתב על הישגיהם של האחים בלסקי. כמעט שאין לוחות זיכרון או מקומות הנושאים את שמם. זוכרים ומזכירים אותם רק הצאצאים הרבים של הניצולים, אותם צעירים שחבים להם את חייהם.
הנה הסיפור על מחנה המשפחות של הפרטיזנים של ביילסקי (עברית):
https://youtu.be/kW3YjfcsS8I
ביקור במחנה של האחים ביילסקי (עברית):
https://youtu.be/Jk4CZHVu4CE
ועוד (עברית):
https://youtu.be/IfzFV43XRpc
קדימון סרט הקולנוע "התנגדות" מ-2008 שסיפר את סיפורם (עברית):
https://youtu.be/3muuNsJMqQY
שתי בנות דוד ממשפחת בלסקי מספרות על ההצלה שאחרי המלחמה (עברית):
https://youtu.be/FSIY7DxgzwQ
וביקור של קבוצה ישראלית הכוללת קרובי משפחה של הפרטיזנים במחנה שלהם (עברית):
https://youtu.be/KfgBPTOgMv0
ההשמדה היא ללא ספק הדבר האיום והאכזרי ביותר שעשו הנאצים ליהודים במהלך השואה. אבל רכבות המוות, או הטרנספורטים (Transports) בשואה, היו אחת החוויות הקשות שהם חוו בדרך למחנות ההשמדה והריכוז.
המוני יהודים בתוך קרונות משא, סגורים כמעט לחלוטין, בנסיעות שארכו ימים ארוכים ברציפות.
לאחר שחוייבו להגיע לאומשלגפלאץ, או רומו על ידי הנאצים שמי שיגיע לכיכר ההתייצבות יקבל אישור עבודה, השומרים הצעידו את היהודים בברוטליות לרציף והם אולצו לעלות על קרונות הרכבת, שתיקח אותם, לפי עוד שקר, להתיישבות במזרח.
אמנם היהודים הצטוו להביא עמם רק חפצים מעטים, אך גם את המזוודות העלובות שלהם ריכזו לא פעם הגרמנים בקרונות נפרדים מהם או בקרון שלהם בערימה לא זמינה להם.
כך או כך, את המזוודות שלהם הם לא יפגשו שוב. כל התרופות, הבגדים והצעצועים לילדים יועברו לגרמניה ויחולקו למשפחות וילדים גרמנים שיזכו בהם במסגרת ההטבות שמחלק המשטר לחברי המפלגה הנאצית.
הנסיעה מתחילה. בקרונות אימה. משפחות ויחידים, מכרים וזרים - אנשים נדחפו לקרונות כמו חיות. צעקות, בכי ודם של מי שנפצעו לא עזרו. דלתות הברזל נסגרות על הקרונות הדחוסים עד אפס מקום והרכבות יוצאות לדרך מבלי לעצור.
מכאן, במשך ימים ארוכים, הרכבת הייתה נוסעת לאיטה, בין עיירות ותחנות. יש לגרמנים זמן. בלי אוורור, מזון או מים, כשהם סגורים בתוך קרון המשמש להובלת בקר, עם חלון זעיר שרק דרכו נכנס חמצן, או בקרונות נוסעים ישנים שחלונותיהם כוסו, היא עושה את עבודת ההשמדה עוד לפני ההגעה למחנות.
בקרון חום קשה בקיץ וקור כלבים בחורף. הם עומדים דחוקים ודחוסים, אין מקום לשבת, במשך יממות רצופות, נואשים לנשום אוויר ועומדים בתור לשימוש בשירותים, שהם דלי מצחין ועמוס בצואה ובשתן.
נזכיר שאין מים. כדי להינצל ממוות, החכמים והנועזים שבהם שותים מהיד את השתן של עצמם. מי שלא עושים זאת, הולכים ומתייבשים. בנסיעות ארוכות דינם נחרץ עוד בקרון המוות.
די מהר מתחיל הקרון להתמלא בגופות המתים. כשהם מגיעים למחנה מעירים אותם מעילפונם נביחות הכלבים והצעקות בגרמנית של אנשי הגסטפו. הם יורדו מהקרון באלימות, חלקם נדרשים לפנות את הגופות למטה. לא פעם זה הבן, הבת או האימא שלהם, שהם נושאים בזרועותיהם אל עגלת המתים.
הנסיעה הזו היא סיוט לכל בן אנוש ועדיין - היא עדיין לא הייתה הרע מכל. הרע הזה עוד מחכה להם במחנות הריכוז, העבודה וההשמדה הנאציים, מפעלי המוות שהוקמו על ידי הנאצים בפולין.
על הנסיעה ברכבות למחנות ההשמדה (עברית):
https://youtu.be/yD5lpJpwyrk
אם שנשבעה להציל את בתה או שגרמני לא יהרוג אותה (עברית):
https://youtu.be/4-nr4eWsO5U
עדות על הנסיעה ברכבות המוות לאושוויץ (עברית):
https://youtu.be/pBjowngqzSc
על ילדה קטנה שסבלה היה מסוג אחר (עברית):
https://youtu.be/6C-A6YcHHEU
וזכרונות מרכבות המוות של הנאצים (עברית):
https://youtu.be/Q57aCvwXpyI?long=yes
המחנך היהודי ד"ר יאנוש קורצ'אק (Janusz Korczak) היה מנהל בית יתומים יהודי בוורשה ואיש חינוך נערץ. עוד לפני המלחמה הוא היה כוכב רדיו של ממש, שהגיש תכנית קבועה על חינוך וילדים. הנאצים, שהכירו את שמו המפורסם, שחררו אותו מלצאת ברכבות למחנה הריכוז. אך יאנוש קורצ'אק סרב והחליט לא לעזוב את תלמידיו. הוא הלך עימם בשיירה ארוכה לעבר הרכבות ואלה הובילו את כולם אל המוות.
ולא רק אומץ ליבו ואהבתו לתלמידיו וילדי בית היתומים שלו עומדים לזכותו של המחנך הדגול הזה. קורצ'אק היה מהמחנכים הראשונים בעולם שהנהיגו שיטות חינוך דמוקרטיות. בית היתומים שלו נתן לילדים מעין אוטומיה עצמית בניהולם. בית היתומים כלל פרלמנט, ועדת חקיקה, עיתון שבועי ואפילו בית דין, שבראשו עמדו שופטים ילדים, שהתחלפו מידי שבוע. בכל שבת התכנס בין הדין של הילדים, על מנת לדון בתלונות שהוגשו באותו שבוע כנגד ילדים ומבוגרים כאחד, מורים ועובדים אחרים. לילדים הייתה זכות להעמיד למשפט אפילו את קורצ'אק עצמו, שנשפט לא פעם...
בבתי היתומים שהנהיג זכה כל ילד לחונך בוגר ממנו. כך שאבו הילדים הקטנים דוגמה אישית והדרכה קבועה, בעוד הגדולים קיבלו אחריות והפכו מעין מורים צעירים וחושבים. שיטה זו מיושמת כיום במוסדות חינוך בכל העולם.
הנה סרטון שמספר על יאנוש קורצ'אק (עברית):
http://youtu.be/blAifH1Cswo
קטע מתוך סרט "ההתקוממות" שמציג את יאנוש קורצ'אק ברגעי הבחירה שלו (מתורגם):
http://youtu.be/f-xnLOgvHno
וסרט תיעודי ארוך יותר ומרגש על קורצ'אק (עברית):
https://youtu.be/jOXkwLzhD18?long=yes
חסיד אומות העולם אוסקר שינדלר (Oskar Schindler) היה תעשיין גרמני ציני, שחי לפני מלחמת העולם השנייה בחבל הסודטים בצ'כיה, עסק בריגול בשביל המודיעין הגרמני בצ'כיה ופולין ואף זכה ב"עיטור הדם" (Das Blutorden) מהעיטורים הנחשבים ביותר בגרמניה הנאצית.
בתחילת המלחמה ניצל את השלטון הנאצי ואת כיבוש פולין כדי להרוויח כסף רב. אך בהדרגה החל שינדלר נחשף לזוועות הנאצים וממי שתמך בנאצים, הוא שינה את פניו והחל לגלות סלידה מהאלימות והטרור שלהם.
וכך, תוך שהוא מנהל מפעל מצליח שמתבסס על רכוש יהודי שנבזז, החל האיש לקלוט יהודים רבים מהגטו ולהציל את חייהם ממחנות ההשמדה. בעזרת כספו ותושייתו והרבה אומץ לב, הוא הצליח לשמור את עובדיו ומשפחותיהם בחיים ולהצילם שוב ושוב ממוות. הוא הוציא כסף רב על המבצעים לשמירת עובדיו היהודים בחיים.
שוב ושוב נקלע שינדלר לסכנת חיים, למול החשדות של הנאצים על פשר החיבה הגדולה של ידידם ליהודים. אבל בפקחות וביוזמה, הוא הצליח לבלבל אותם ולהציג את הדברים כמיזם שחשוב לצרכי הייצור של הצבא הגרמני. את המלחמה סיימו כל עובדיו ומשפחותיהם בחיים ושינדלר הפך ל"חסיד אומות העולם".
לאחר המלחמה, משאזל כל כספו במבצעי ההצלה שלו, הוא שב לגרמניה, אך לא הצליח בעסקיו שוב. בהדרגה נעשה מצבו הכלכלי קשה. הוא חי בעוני ורק תרומות מארגונים יהודיים אפשרו לו לשרוד.
לאחר מותו, מילאו הניצולים הרבים את בקשתו וקברו אותו בהר ציון שבירושלים. במהלך השואה, לאורך מלחמת העולם השנייה, הציל אוסקר שינדלר את חייהם של 1,200 יהודים. סיפור ההצלה שלהם הונצח בסרט הקולנוע המפורסם וזוכה האוסקר "רשימת שינדלר".
הנה סקירה נהדרת של הסרט המופלא שנעשה עליו:
https://youtu.be/HNaqnTlRrx4
קדימון מהסרט "רשימת שינדלר":
http://youtu.be/W74jGQ-CDTE
הווידוי של שינדלר בסרט (השחקן ליאם ניסן), על צערו שלא הציל יותר (מתורגם):
https://youtu.be/0hQkUPcwKN0
זיכרונות של ניצול שינדלר (עברית):
https://youtu.be/xbBDFk6zsWg
עדות של ניצולה של אוסקר שינדלר (עברית):
http://youtu.be/ADqrZKhqKmo
סיפור קברו של שינדלר בירושלים (עברית):
http://youtu.be/SD1aUP9qLG0
המפעל של שינדלר, בו עבדו וניצלו היהודים "שלו", הוא היום מוזיאון:
https://youtu.be/6rmcTS77hSE
ומצגת וידאו על אוסקר שינדלר:
https://youtu.be/ZCHJgvK8GaU
אחד הסיפורים המיוחדים של הצלת יהודים בשואה התרחש בבית המרקחת של הרוקח הפולני תאדֶאּוש ּפנקיֶיביץ' (Apteka Pod orłem) שבעיר קרקוב. סיפורו של בית המרקחת הזה שבגטו הוא ההוכחה לכך שגם בלב האימה האנטישמית הכי גדולה נמצאו אנשים עם לב ענק שהסתכנו סכנה ענקית, רק כדי להציל יהודים.
בית המרקחת של ּפנקייביץ' ממוקם בכיכר זגודי, שהייתה בתוך שטח הגטו. הוא זכה לכינוי "בית המרקחת מתחת לנשר" (Apteka Pod orłem). כאן הציל האיש בתקופת השואה יהודים רבים שסבלו ממחלות קשות.
בית המרקחת של תדאוש פנקיֶיביץ' שכן ממש מול "כיכר השילוחים", האומשלגפלאץ של גטו קרקוב, ממנה נשלחו היהודים מהגטו אל מחנות ההשמדה.
במהלך המלחמה הוא ניהל יומן בו תיעד את הזוועות שראה בגטו ואת הגירושים מהגטו, שהתקיימו ממש ממול לבית המרקחת שלו. על בסיס היומן הזה הוא פרסם לימים את ספרו "בית המרקחת בגטו קרקוב".
תחת עינו הבולשת של המשטר הנאצי הוא עזר להם על ידי כך שלצד תרופות ומזון לגטו, הוא הבריח גם עיתוני מחתרת, מכשירי רדיו ועיתונים, שאותם מכר במחירי הפסד או חילק בחינם לנצרכים.
פנקיֶיביץ' גם נהג, ככל הידוע, להבריח מסמכי שהייה ותעודות, צבעים לשיער שיצילו זקנים ששיערם הלבין מזקנה ותכשירים שיסייעו למי שהיו חיוורים ממחלות וחולשה להיראות בריאים וחיוניים, כך שיעברו את הסלקציות.
בבית המרקחת שבפינת כיכר ז'גודה (Plac Zgody), כיכר השילוחים, יש היום מוזיאון קטן. זהו "המוזיאון ליהדות קרקוב", שבו מוצג סיפור הקהילה היהודית של קרקוב בשואה. המוזיאון מנציח את התקופה ומציג גם את מעשי הגבורה של פנקייביץ', שהציל יהודים רבים והוכרז לאחר המלחמה כ"חסיד אומות העולם".
מעבר לכביש, ניצבת בכיכר השילוחים, שהיןך נקראת "כיכר הגטאות", אנדרטת הזיכרון עם 69 הכיסאות בגבהים שונים. היא נוצרה בהשראת עדותו הספרותית של פנקיֶיביץ' על האירועים שהתרחשו בכיכר הזו בימים השחורים של השואה.
הנה מצגת וידאו של המקום:
https://youtu.be/FP9F_aqgFV0
סרטון פולני על "בית המרקחת שמתחת לנשר":
https://youtu.be/8HT6pPEl_gs
כך נראה המקום היום:
https://youtu.be/_2ZXcog6mJw
ותמונות של המקום שבו הסתכן רוקח אמיץ למען אחרים:
https://youtu.be/RfoCKDcfhOc
מהם דפי עד להנצחת השואה?
דף עד הוא טופס שמיועד לרישום והנצחה של הנספים בשואה. מוסד יד ושם, שעוסק בהנצחת השואה, הזמין את קרוביהם ומכריהם של קורבנות השואה למלא את פרטיהם. בכך מקווה המוסד לשמר את השמות ולאסוף את המידע על הנספים, לפני שיישכחו. דפי העד משמשים לאיתור מידע ולהעברה למשפחות ולקרובים של הנספים.
לאחרונה, אחרי כמעט 70 שנה, אותר בזכות דפי העד יומן של נערה בת 14 שבו תיארה את הקשיים, הרעב והבדידות בגטו לודג'. בעזרת דף העד שמילאו קרובי משפחתה הצליחו אנשי יד ושם לאתר את קרובות המשפחה ומסרו להן את היומן המרגש הזה. קראו עליה באאוריקה בתגית "רבקה ליפשיץ".
הנה סרטון על מילוי דפי העד של יד ושם על ידי ניצולי שואה והדרכה לניצולים שירצו במילוי דפי העד:
https://youtu.be/GwLTUyehAJE?t=1m42s
דף עד הוא טופס שמיועד לרישום והנצחה של הנספים בשואה. מוסד יד ושם, שעוסק בהנצחת השואה, הזמין את קרוביהם ומכריהם של קורבנות השואה למלא את פרטיהם. בכך מקווה המוסד לשמר את השמות ולאסוף את המידע על הנספים, לפני שיישכחו. דפי העד משמשים לאיתור מידע ולהעברה למשפחות ולקרובים של הנספים.
לאחרונה, אחרי כמעט 70 שנה, אותר בזכות דפי העד יומן של נערה בת 14 שבו תיארה את הקשיים, הרעב והבדידות בגטו לודג'. בעזרת דף העד שמילאו קרובי משפחתה הצליחו אנשי יד ושם לאתר את קרובות המשפחה ומסרו להן את היומן המרגש הזה. קראו עליה באאוריקה בתגית "רבקה ליפשיץ".
הנה סרטון על מילוי דפי העד של יד ושם על ידי ניצולי שואה והדרכה לניצולים שירצו במילוי דפי העד:
https://youtu.be/GwLTUyehAJE?t=1m42s
מי הייתה "אם מאה הילדים"?
הכל החל כשניצולת שואה שבורת לב הגיעה בתום מלחמת העולם השנייה לבית הוועד היהודי בעיר קרקוב שבפולין.
באחד מחדרי הבניין, שאיכלס ניצולים מיואשים שבאו לחפש האם שרד מישהו ממשפחתם, נתקלה האישה בכמה עשרות יתומים שניצלו מציפורני הנאצים. הם לבשו בגדים בלויים, רובם התנהגו כנוצרים אדוקים וחלקם אף נהגו באנטישמיות. ניכר היה שאין להם איש בעולם.
זה היה הרגע שבו התחיל מסע חייה החדש של לנה קיכלר. היא שרדה את השואה, אך איבדה את כל משפחתה בזוועות שעשו הנאצים. ועתה, בשיא הייאוש של אחרי המלחמה, היא החליטה החלטה נאצלת. היא תקדיש את חייה לאותם ילדים, שאליהם יצטרפו עוד רבים, ותגדל אותם כאם.
לנה הקימה להם בית בעיר הקיט ההררית זקפונה והייתה בשבילם דמות אוהבת ומחנכת. את בית היתומים היא ניהלה ברוח משנתו החינוכית של יאנוש קורצ'אק, שראתה בו מורה רוחני. אך לא זו בלבד שהיא הקדישה את שארית חייה לילדים היהודיים שמצאה - היא המשיכה לאמץ ולחפש עוד ועוד ילדים יהודים שגודלו והוסתרו על ידי נוצרים טובים, או במרתפי המנזרים שהגנו עליהם מהנאצים.
משהגיע המעון שלה למאה ילדים, היא החליטה שלטובת עתידם עליה להוציא אותם מפולין. קיכלר עברה עם כולם לצרפת ומשהוקמה מדינת ישראל, היא העלתה את כולם איתה לארץ.
במדינת ישראל דאגה לנה קיכלר לשלב את כולם במוסדות חינוך ובמשפחות אומנות, בעיקר בקיבוצים כמו צרעה ושילר, והצליחה לשוב ולהקים גם משפחה משלה.
הנה לנה קיכלר מספרת על ספרה "מאה ילדים שלי" בקדימון של הסרט הדוקומנטרי "מאה ילדים שלי" שנעשה עליה:
https://youtu.be/6h2dJ-pqR6U
ומונולוג שכתבה לנה קיכלר בספר "100 ילדים שלי", בהקראה מתוך טקס יום השואה בבית ספר בישראל:
https://youtu.be/6t9BpydV95o
הכל החל כשניצולת שואה שבורת לב הגיעה בתום מלחמת העולם השנייה לבית הוועד היהודי בעיר קרקוב שבפולין.
באחד מחדרי הבניין, שאיכלס ניצולים מיואשים שבאו לחפש האם שרד מישהו ממשפחתם, נתקלה האישה בכמה עשרות יתומים שניצלו מציפורני הנאצים. הם לבשו בגדים בלויים, רובם התנהגו כנוצרים אדוקים וחלקם אף נהגו באנטישמיות. ניכר היה שאין להם איש בעולם.
זה היה הרגע שבו התחיל מסע חייה החדש של לנה קיכלר. היא שרדה את השואה, אך איבדה את כל משפחתה בזוועות שעשו הנאצים. ועתה, בשיא הייאוש של אחרי המלחמה, היא החליטה החלטה נאצלת. היא תקדיש את חייה לאותם ילדים, שאליהם יצטרפו עוד רבים, ותגדל אותם כאם.
לנה הקימה להם בית בעיר הקיט ההררית זקפונה והייתה בשבילם דמות אוהבת ומחנכת. את בית היתומים היא ניהלה ברוח משנתו החינוכית של יאנוש קורצ'אק, שראתה בו מורה רוחני. אך לא זו בלבד שהיא הקדישה את שארית חייה לילדים היהודיים שמצאה - היא המשיכה לאמץ ולחפש עוד ועוד ילדים יהודים שגודלו והוסתרו על ידי נוצרים טובים, או במרתפי המנזרים שהגנו עליהם מהנאצים.
משהגיע המעון שלה למאה ילדים, היא החליטה שלטובת עתידם עליה להוציא אותם מפולין. קיכלר עברה עם כולם לצרפת ומשהוקמה מדינת ישראל, היא העלתה את כולם איתה לארץ.
במדינת ישראל דאגה לנה קיכלר לשלב את כולם במוסדות חינוך ובמשפחות אומנות, בעיקר בקיבוצים כמו צרעה ושילר, והצליחה לשוב ולהקים גם משפחה משלה.
הנה לנה קיכלר מספרת על ספרה "מאה ילדים שלי" בקדימון של הסרט הדוקומנטרי "מאה ילדים שלי" שנעשה עליה:
https://youtu.be/6h2dJ-pqR6U
ומונולוג שכתבה לנה קיכלר בספר "100 ילדים שלי", בהקראה מתוך טקס יום השואה בבית ספר בישראל:
https://youtu.be/6t9BpydV95o
מה היה הפתרון הסופי?
"הפתרון הסופי" (Final Solution) היה התוכנית הנאצית להשמדת העם היהודי בשטחי הכיבוש של הנאצים, או פתרון בעיית "השאלה היהודית", כמו שכינו זאת הנאצים.
ההחלטה על צורת יישומו של הפתרון הסופי. התקבלה בוועידה שהתקיימה ב"וילה ואנזה" בברלין, ב-20 בינואר 1942. את יישום הפתרון הסופי הוביל, בהוראת היטלר אך באכזריות רבה וביעילות שלא תאומן, ריינהרד היידריך. הוא היה ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך וסגנו של הימלר, מפקד ה-SS. היידריך היה גם מי שכינס את אותה "ועידת ואנזה", בהשתתפות פקידים ראשיים במשטר הנאצי וכדי לתאם את חלוקת התפקידים והסמכויות, במהלך ביצוע הפתרון הסופי.
אותו היידריך פירש את הוראת היטלר בצורה האכזרית ביותר והחל בחיסול עשרות אלפי יהודים בפולין הכבושה. הוא יצר את הקונספט של "בורות המוות", בהם נרצחו רבים ביריות ונפלו במותם ונקברו, באותם בורות שחפרו לעצמם בהוראת הנאצים.
לאחר שהמחתרת הצ'כית התנקשה והרגה את היידריך, המשיך הימלר את מעשיו של סגנו המת והצמיח את החיסולים שהנהיג היידריך, למה שיהפוך להיות השואה ויימדד במספרים מבהילים של רצח 6 מיליון יהודים, רובם במחנות ריכוז והשמדה, במה שיהיה לרצח העם הגדול בהיסטוריה.
כך התחיל הפתרון הסופי (מתורגם):
https://youtu.be/u_W5Fdw3c4c
כך הוא התפתח (מתורגם):
https://youtu.be/aLt1guCS3oI
כך החל הרצח השיטתי (מתורגם):
https://youtu.be/Tcs_9mpc8ug
וסרט תיעודי על הפתרון הסופי בימיו האחרונים של מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו (עברית):
https://youtu.be/PrfewO4DHpU?long=yes
"הפתרון הסופי" (Final Solution) היה התוכנית הנאצית להשמדת העם היהודי בשטחי הכיבוש של הנאצים, או פתרון בעיית "השאלה היהודית", כמו שכינו זאת הנאצים.
ההחלטה על צורת יישומו של הפתרון הסופי. התקבלה בוועידה שהתקיימה ב"וילה ואנזה" בברלין, ב-20 בינואר 1942. את יישום הפתרון הסופי הוביל, בהוראת היטלר אך באכזריות רבה וביעילות שלא תאומן, ריינהרד היידריך. הוא היה ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך וסגנו של הימלר, מפקד ה-SS. היידריך היה גם מי שכינס את אותה "ועידת ואנזה", בהשתתפות פקידים ראשיים במשטר הנאצי וכדי לתאם את חלוקת התפקידים והסמכויות, במהלך ביצוע הפתרון הסופי.
אותו היידריך פירש את הוראת היטלר בצורה האכזרית ביותר והחל בחיסול עשרות אלפי יהודים בפולין הכבושה. הוא יצר את הקונספט של "בורות המוות", בהם נרצחו רבים ביריות ונפלו במותם ונקברו, באותם בורות שחפרו לעצמם בהוראת הנאצים.
לאחר שהמחתרת הצ'כית התנקשה והרגה את היידריך, המשיך הימלר את מעשיו של סגנו המת והצמיח את החיסולים שהנהיג היידריך, למה שיהפוך להיות השואה ויימדד במספרים מבהילים של רצח 6 מיליון יהודים, רובם במחנות ריכוז והשמדה, במה שיהיה לרצח העם הגדול בהיסטוריה.
כך התחיל הפתרון הסופי (מתורגם):
https://youtu.be/u_W5Fdw3c4c
כך הוא התפתח (מתורגם):
https://youtu.be/aLt1guCS3oI
כך החל הרצח השיטתי (מתורגם):
https://youtu.be/Tcs_9mpc8ug
וסרט תיעודי על הפתרון הסופי בימיו האחרונים של מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו (עברית):
https://youtu.be/PrfewO4DHpU?long=yes
איך סיפר "יומנה של אנה פרנק" את השואה לעולם?
מלחמת העולם השנייה והילדה היהודיה אנה פרנק מוצאת את עצמה מסתתרת במשך שנים בעליית גג נסתרת, ביחד עם משפחתה, מפני הנאצים.
במהלך התקופה הזו, זמן כל כך קשה לה ולמשפחתה, אנה פרנק כותבת יומן מרגש ואישי, על כל מה שעובר עליה, על משפחתה ועל המשפחה המסתתרת איתם, על מחשבותיה, אהבתה לנער מהמשפחה השנייה ועל רגשותיה כנערה מתבגרת בצל האימה הגדולה.
יום אחד, אחרי שנתפסו בידי הנאצים הועברו המסתתרים למחנות הריכוז. אנה פרנק נספתה בשואה, לאחר שחלתה בטיפוס במחנה הריכוז ברגן בלזן, בחודש מרץ 1945.
כשחזר אביה בתום המלחמה, לאחר ששרד אותה, אל הבית שבו הסתתרו הוא ומשפחתו, הוא מצא בין החפצים הזרוקים על הארץ את יומנה של אנה. הוא פרסם אותו ו"היומן של אנה פרנק" הפך לאחד הספרים האהובים והמיוחדים בעולם, עדות נבונה ובוגרת של חוויות היהודים המסתתרים בשואה מהזווית האישית של נערה צעירה ומלאת חיים.
כך הפך יומנה של הנערה היהודיה והאלמונית מאמסטרדם בירת הולנד, למסמך המפורסם והנקרא ביותר מתקופת השואה.
טכנית, אנה פרנק הספיקה לכתוב רק ספר אחד (שהיה בכלל יומן) ולכן ניתן להחשיב ככותבת ולא סופרת. אבל כישרונה הברור מעיד שאילולא מותה בשואה סביר שהייתה הופכת לסופרת של ממש. לכן מבחינתנו ניתן לקרוא לה "הסופרת אנה פרנק".
הנה תולדות חייה ומותה של אנה פרנק (עברית):
https://youtu.be/r2h4xobj-yw
הסיפור שלה (מתורגם):
http://youtu.be/m4GslaaqYjg
על יומנה של אנה פרנק (עברית):
https://youtu.be/Iqk7-HiQXyE
סרטון נדיר בו נראית אנה פרנק עצמה, בסרטון חתונה של שכנים, כשהיא מנופפת לשלום מהחלון:
http://youtu.be/4hvtXuO5GzU
סרטון נוסף וארוך יותר, בו רואים את אנה פרנק לפני המלחמה:
http://youtu.be/HPUxjgo5LPE
וסיפורה של אנה פרנק, באנימציה קצרה באנגלית:
http://youtu.be/yLSvdEUA2wI
מלחמת העולם השנייה והילדה היהודיה אנה פרנק מוצאת את עצמה מסתתרת במשך שנים בעליית גג נסתרת, ביחד עם משפחתה, מפני הנאצים.
במהלך התקופה הזו, זמן כל כך קשה לה ולמשפחתה, אנה פרנק כותבת יומן מרגש ואישי, על כל מה שעובר עליה, על משפחתה ועל המשפחה המסתתרת איתם, על מחשבותיה, אהבתה לנער מהמשפחה השנייה ועל רגשותיה כנערה מתבגרת בצל האימה הגדולה.
יום אחד, אחרי שנתפסו בידי הנאצים הועברו המסתתרים למחנות הריכוז. אנה פרנק נספתה בשואה, לאחר שחלתה בטיפוס במחנה הריכוז ברגן בלזן, בחודש מרץ 1945.
כשחזר אביה בתום המלחמה, לאחר ששרד אותה, אל הבית שבו הסתתרו הוא ומשפחתו, הוא מצא בין החפצים הזרוקים על הארץ את יומנה של אנה. הוא פרסם אותו ו"היומן של אנה פרנק" הפך לאחד הספרים האהובים והמיוחדים בעולם, עדות נבונה ובוגרת של חוויות היהודים המסתתרים בשואה מהזווית האישית של נערה צעירה ומלאת חיים.
כך הפך יומנה של הנערה היהודיה והאלמונית מאמסטרדם בירת הולנד, למסמך המפורסם והנקרא ביותר מתקופת השואה.
טכנית, אנה פרנק הספיקה לכתוב רק ספר אחד (שהיה בכלל יומן) ולכן ניתן להחשיב ככותבת ולא סופרת. אבל כישרונה הברור מעיד שאילולא מותה בשואה סביר שהייתה הופכת לסופרת של ממש. לכן מבחינתנו ניתן לקרוא לה "הסופרת אנה פרנק".
הנה תולדות חייה ומותה של אנה פרנק (עברית):
https://youtu.be/r2h4xobj-yw
הסיפור שלה (מתורגם):
http://youtu.be/m4GslaaqYjg
על יומנה של אנה פרנק (עברית):
https://youtu.be/Iqk7-HiQXyE
סרטון נדיר בו נראית אנה פרנק עצמה, בסרטון חתונה של שכנים, כשהיא מנופפת לשלום מהחלון:
http://youtu.be/4hvtXuO5GzU
סרטון נוסף וארוך יותר, בו רואים את אנה פרנק לפני המלחמה:
http://youtu.be/HPUxjgo5LPE
וסיפורה של אנה פרנק, באנימציה קצרה באנגלית:
http://youtu.be/yLSvdEUA2wI
מה הסיפור המדהים של אלבום אושוויץ?
הנאצים לא אפשרו לאיש לצלם את אירועי הזוועה שעל רמפות הרכבות או במחנות הריכוז. הם עמלו קשות על הסתרת תהליך ההשמדה של היהודים מעיני שאר העולם. צילומים כאלה יכולים היו להקים עליהם את העולם כולו. אבל חייל נאצי אחד לפחות צילם במחנה הריכוז הגדול מכולם ואסף את התמונות לאלבום. נסו לדמיין אלבום תמונות יחיד במינו, שמתעד את הגעתה של קהילה שלמה למחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו ושרד. ועכשיו דמיינו שמי שמוצאת אותו, לאחר המלחמה ובמרחק רב מאושוויץ, היא ניצולה של אותו משלוח יהודים שצולם באלבום.
הסיפור הלא-יאומן של האלבום, הוא סיפורה האישי של נערה יהודיה בת 18 בשם לילי יעקב. זה היה לקראת סוף המלחמה, באביב של שנת 1944. לילי הגיעה לאושוויץ ביחד עם משפחתה, באחת הרכבות שהובילו את יהדות הונגריה. על הרמפה של אושוויץ היא הופרדה מהמשפחה כולה. מבעד לדמעות הספיקה לילי לראות את הוריה ואחיה הקטנים הולכים ומתרחקים. היא לא תראה אותם יותר. הם נשלחו לתאי הגזים.
לילי עצמה נשלחה לעבודה רחוק משם, במחנה הריכוז דורה. בעוד שאיש מהאנשים שהיא אהבה לא שרד, היא הצליחה להישאר בחיים. בודדה ואומללה, הצליחה לילי לשרוד את כל המלחמה.
יום השחרור היה אמנם יום מאושר, שבו ברחו החיילים והקצינים הנאצים והמחנה ננטש. אבל הוא התחיל רע, כי לפני שהם ברחו, חיסלו השומרים הנאצים כמה שיותר מהאסירים.
לילי ניצלה מהחיסול כי הייתה בחדר החולים. חלושה ורעבה היא יצאה מחדר החולים וכששמעה שהשומרים ברחו, היא החליטה לחפש מזון בביתנים של החיילים הנאצים. בין החפצים שננטשו על ידי הנאצים בחדרים היא מצאה אלבום תמונות. צילם אותו קצין נאצי שהורשה לצלם יום בעבודה למטרותיו הפרטיות. מעין אלבום מזכרת שטני...
כשהביטה היטב בתמונות לילי יעקב נדהמה. הסתבר לה שהיא מצאה זה עתה אלבום תמונות שהנציח את הגעת הטרנספורט שלה עצמה לאושוויץ. זה היה משלוח היהודים שהגיע מהונגריה ברכבת ובו היא, משפחתה ורבים מידידיה ושכניה. התמונות שבאלבום הציגו את הקהילה שלה יורדת מהרכבת אל הרציף, עוברת סלקציה אכזרית ומחולקת למי שהולכים לעבודה ומי שממתינים לתאי הגזים. התמונות המצמררות ביותר הן של האמהות והילדים הממתינים ליד העצים, מבלי לדעת שרובם ימותו בשעות הקרובות. חלק גדול מהם היא הכירה באופן אישי.
לילי זיהתה ברבות מהתמונות שבאלבום את עצמה, את משפחתה וחברים רבים.
במשך שנים רבות החזיקה לילי באלבום. טיפין טיפין הגיעו ניצולים מאותו משלוח וזכו לקחת תמונה של יקיריהם מתוכו. אבל עם השנים הסתבר עד כמה האלבום הזה הוא יחודי. "אלבום אושוויץ" שמצאה לילי יעקב היה ונשאר העדות המצולמת היחידה שהנציחה באופן ברור את הגעת יהודים למחנה השמדה כלשהו. היו בו התמונות הבלעדיות שהנציחו את הסלקציה שעברו היהודים ואת מנגנון ההשמדה הנאצי. האלבום אמנם מתמקד במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, אבל היה לעדות ברורה לתהליך שרבים מניצולי השואה העידו עליו בעל פה, ללא עדויות מצולמות אחרות.
לקראת סוף חייה, לאחר שנים רבות שבהן האלבום היה ברשותה, תרמה לילי יעקב את אלבום התמונות היחיד של השואה, שהוא גם אלבומם האחרון של בני משפחתה וחבריה, למוסד "יד ושם".
הנה סיפורו של אלבום אושוויץ (עברית):
https://youtu.be/Johmwy48P2w
וסרט תיעודי על האלבום והחיים במחנה כפי שמשתקפים ממנו (מתורגם):
https://youtu.be/1o8n3UxAROE?long=yes
הנאצים לא אפשרו לאיש לצלם את אירועי הזוועה שעל רמפות הרכבות או במחנות הריכוז. הם עמלו קשות על הסתרת תהליך ההשמדה של היהודים מעיני שאר העולם. צילומים כאלה יכולים היו להקים עליהם את העולם כולו. אבל חייל נאצי אחד לפחות צילם במחנה הריכוז הגדול מכולם ואסף את התמונות לאלבום. נסו לדמיין אלבום תמונות יחיד במינו, שמתעד את הגעתה של קהילה שלמה למחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו ושרד. ועכשיו דמיינו שמי שמוצאת אותו, לאחר המלחמה ובמרחק רב מאושוויץ, היא ניצולה של אותו משלוח יהודים שצולם באלבום.
הסיפור הלא-יאומן של האלבום, הוא סיפורה האישי של נערה יהודיה בת 18 בשם לילי יעקב. זה היה לקראת סוף המלחמה, באביב של שנת 1944. לילי הגיעה לאושוויץ ביחד עם משפחתה, באחת הרכבות שהובילו את יהדות הונגריה. על הרמפה של אושוויץ היא הופרדה מהמשפחה כולה. מבעד לדמעות הספיקה לילי לראות את הוריה ואחיה הקטנים הולכים ומתרחקים. היא לא תראה אותם יותר. הם נשלחו לתאי הגזים.
לילי עצמה נשלחה לעבודה רחוק משם, במחנה הריכוז דורה. בעוד שאיש מהאנשים שהיא אהבה לא שרד, היא הצליחה להישאר בחיים. בודדה ואומללה, הצליחה לילי לשרוד את כל המלחמה.
יום השחרור היה אמנם יום מאושר, שבו ברחו החיילים והקצינים הנאצים והמחנה ננטש. אבל הוא התחיל רע, כי לפני שהם ברחו, חיסלו השומרים הנאצים כמה שיותר מהאסירים.
לילי ניצלה מהחיסול כי הייתה בחדר החולים. חלושה ורעבה היא יצאה מחדר החולים וכששמעה שהשומרים ברחו, היא החליטה לחפש מזון בביתנים של החיילים הנאצים. בין החפצים שננטשו על ידי הנאצים בחדרים היא מצאה אלבום תמונות. צילם אותו קצין נאצי שהורשה לצלם יום בעבודה למטרותיו הפרטיות. מעין אלבום מזכרת שטני...
כשהביטה היטב בתמונות לילי יעקב נדהמה. הסתבר לה שהיא מצאה זה עתה אלבום תמונות שהנציח את הגעת הטרנספורט שלה עצמה לאושוויץ. זה היה משלוח היהודים שהגיע מהונגריה ברכבת ובו היא, משפחתה ורבים מידידיה ושכניה. התמונות שבאלבום הציגו את הקהילה שלה יורדת מהרכבת אל הרציף, עוברת סלקציה אכזרית ומחולקת למי שהולכים לעבודה ומי שממתינים לתאי הגזים. התמונות המצמררות ביותר הן של האמהות והילדים הממתינים ליד העצים, מבלי לדעת שרובם ימותו בשעות הקרובות. חלק גדול מהם היא הכירה באופן אישי.
לילי זיהתה ברבות מהתמונות שבאלבום את עצמה, את משפחתה וחברים רבים.
במשך שנים רבות החזיקה לילי באלבום. טיפין טיפין הגיעו ניצולים מאותו משלוח וזכו לקחת תמונה של יקיריהם מתוכו. אבל עם השנים הסתבר עד כמה האלבום הזה הוא יחודי. "אלבום אושוויץ" שמצאה לילי יעקב היה ונשאר העדות המצולמת היחידה שהנציחה באופן ברור את הגעת יהודים למחנה השמדה כלשהו. היו בו התמונות הבלעדיות שהנציחו את הסלקציה שעברו היהודים ואת מנגנון ההשמדה הנאצי. האלבום אמנם מתמקד במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, אבל היה לעדות ברורה לתהליך שרבים מניצולי השואה העידו עליו בעל פה, ללא עדויות מצולמות אחרות.
לקראת סוף חייה, לאחר שנים רבות שבהן האלבום היה ברשותה, תרמה לילי יעקב את אלבום התמונות היחיד של השואה, שהוא גם אלבומם האחרון של בני משפחתה וחבריה, למוסד "יד ושם".
הנה סיפורו של אלבום אושוויץ (עברית):
https://youtu.be/Johmwy48P2w
וסרט תיעודי על האלבום והחיים במחנה כפי שמשתקפים ממנו (מתורגם):
https://youtu.be/1o8n3UxAROE?long=yes
מה ההבדל בין מחנה ריכוז למחנה השמדה?
הן מחנות הריכוז והן מחנות ההשמדה היו מחנות גדולים, ששימשו את גרמניה הנאצית במהלך השואה ומלחמת העולם השנייה.
אך לכל סוג של מחנות היה את המטרות העיקריות שלו. בעוד שמחנות הריכוז היו בעיקרם מחנות כלא, מחנות ההשמדה היו מחנות המוות ונבנו במטרה להרוג המוני אנשים.
מטרת מחנות הריכוז הייתה לכלוא את מי שנחשבו בידי השלטון הנאצי לאויבים או לפחות "בלתי רצויים" לו. חוץ מיהודים זה כלל גם יריבים פוליטיים, לוחמי התנגדות, צוענים וסלאבים.
גם אם התנאים במחנות הריכוז היו קשים מאוד ורבים מהאסירים מתו מרעב, מחלות והתעללות של הנאצים, המחנות הללו לא נועדו דווקא להשמדה או הרג המוני.
מחנות ההשמדה, מנגד, נבנו במטרה להרוג אנשים בקנה מידה עצום. כחלק מ"הפתרון הסופי" של היטלר, עיקר הקורבנות בהם היו יהודים. בהם מומשה תוכנית רצח העם היהודי באירופה.
לביצוע הרציחות צוידו מחנות המוות הללו בתאי גזים שבהם נרצחו ברציפות אלפי אנשים, כולל נשים, ילדים, זקנים וגברים. שיטת הרצח הייתה באמצעות גז ציקלון בי רעיל, שהוחדר לתאי הגזים.
אז גם אם שני סוגי המחנות היו איומים ומחרידים, מחנות ההשמדה, שתוכננו כמרכזי המתה המונית, בקנה מידה תעשייתי של יהודים וקבוצות אחרות, במחנות ריכוז כלאו המונים, בתנאים אכזריים ולרוב ולא אנושיים, אך לא במטרה ממפורשת לבצע רצח המוני.
ואגב, היו גם מחנות עבודה - ראו בתגית "מחנות עבודה".
הנה מחנות הריכוז של הנאצים:
https://youtu.be/cKycPLJ446k
כך הגיעו היהודים למחנה ההשמדה אושוויץ:
https://youtu.be/tyTa24alUbo
סצנת קולנוע המראה את היהודים מגיעים למחנה ההשמדה:
https://youtu.be/wVzKflI18D4
והנה מחנה ההשמדה אושוויץ:
https://youtu.be/1o8n3UxAROE?long=yes
הן מחנות הריכוז והן מחנות ההשמדה היו מחנות גדולים, ששימשו את גרמניה הנאצית במהלך השואה ומלחמת העולם השנייה.
אך לכל סוג של מחנות היה את המטרות העיקריות שלו. בעוד שמחנות הריכוז היו בעיקרם מחנות כלא, מחנות ההשמדה היו מחנות המוות ונבנו במטרה להרוג המוני אנשים.
מטרת מחנות הריכוז הייתה לכלוא את מי שנחשבו בידי השלטון הנאצי לאויבים או לפחות "בלתי רצויים" לו. חוץ מיהודים זה כלל גם יריבים פוליטיים, לוחמי התנגדות, צוענים וסלאבים.
גם אם התנאים במחנות הריכוז היו קשים מאוד ורבים מהאסירים מתו מרעב, מחלות והתעללות של הנאצים, המחנות הללו לא נועדו דווקא להשמדה או הרג המוני.
מחנות ההשמדה, מנגד, נבנו במטרה להרוג אנשים בקנה מידה עצום. כחלק מ"הפתרון הסופי" של היטלר, עיקר הקורבנות בהם היו יהודים. בהם מומשה תוכנית רצח העם היהודי באירופה.
לביצוע הרציחות צוידו מחנות המוות הללו בתאי גזים שבהם נרצחו ברציפות אלפי אנשים, כולל נשים, ילדים, זקנים וגברים. שיטת הרצח הייתה באמצעות גז ציקלון בי רעיל, שהוחדר לתאי הגזים.
אז גם אם שני סוגי המחנות היו איומים ומחרידים, מחנות ההשמדה, שתוכננו כמרכזי המתה המונית, בקנה מידה תעשייתי של יהודים וקבוצות אחרות, במחנות ריכוז כלאו המונים, בתנאים אכזריים ולרוב ולא אנושיים, אך לא במטרה ממפורשת לבצע רצח המוני.
ואגב, היו גם מחנות עבודה - ראו בתגית "מחנות עבודה".
הנה מחנות הריכוז של הנאצים:
https://youtu.be/cKycPLJ446k
כך הגיעו היהודים למחנה ההשמדה אושוויץ:
https://youtu.be/tyTa24alUbo
סצנת קולנוע המראה את היהודים מגיעים למחנה ההשמדה:
https://youtu.be/wVzKflI18D4
והנה מחנה ההשמדה אושוויץ:
https://youtu.be/1o8n3UxAROE?long=yes
כיצד הנהיג מרדכי אנילביץ' את מרד גטו ורשה?
השנה היא 1943 בבירת פולין ורשה, הכבושה בידי הגרמנים. במהלך השנים האחרונות דחסו הנאצים מעל 400 אלף יהודים אל הגטו הזעיר והצפוף. אחד מהם הוא מרדכי אנילביץ' (Mordechai Anielewicz) בן ה-23.
מרדכי הצעיר נטל חלק בתנועת ההתנגדות היהודית לנאצים, מאז שהנאצים פלשו לפולין ומקימים את גטו ורשה, ב-1939. כבוגר תנועת הנוער הסוציאליסטית של השומר הצעיר, הוא משכיל לאחד מספר קבוצות מחתרת שונות לכוח חזק אחד, שזוכה לשם "ארגון יהודי לוחם" (ZOB) או בקיצור אי"ל. מטרת הארגון היא להתנגד לנאצים.
די מהר הופך אנילביץ', המפקד על אחת מיחידות הארגון המאוחד, למנהיגו ומפקדו של כל הארגון. תכונותיו הבולטות הן מנהיגות, אומץ הלב והנחישות, אך לא פחות - ההשראה שהוא נותן לחבריו, להילחם על חירותם וכבודם.
ב-1943 מרדכי אנילביץ' מבין שימי הגטו ספורים. היהודים נשלחים בהמוניהם על רכבות ליעד לא ידוע ולו ולחבריו מוגנב המסר והמידע על ההשמדה ו"הפתרון הסופי" של הנאצים. הם מבינים שכוונת היטלר היא לחסל את יהודי אירופה. מכאן ואילך ימלא המפקד הצעיר תפקיד מרכזי בארגון ובהובלה של ההתנגדות המזוינת נגד הנאצים בגטו ורשה.
באפריל 1943 הוא מוציא את פקודת ההתקוממות בגטו. הוא מנהיג את ההתנגדות באומץ ובתבונה, עומד בראש מאות לוחמים אזרחים צעירים וחסרי ניסיון קרבי.
הם אינם מאומנים - אך הם חדורי אמונה ביכולתם לפגוע בחיילים הגרמנים ולעצור את הרעה. מצוידים בקומץ קטן של רובים וכמה עשרות אקדחים שהוברחו לגטו, מעט פצצות וכלי נשק מאולתרים, תוקפים מורדי הגטו את החיילים הנאצים הראשונים שנכנסו אליו.
במשך כמעט חודש מצליחים המורדים הצעירים והלא מנוסים, לעצור את כוחות הצבא הגרמני, אחד הצבאות החזקים בעולם אז, שבהדרגה מזרים כוחות גדולים יותר ויותר ומצוידים היטב.
מורדי הגטו מנהלים לוחמת גרילה עירונית. בראש לוחמיו, הופכים אנילביץ' והמפקדים האחרים את רחובות הגטו הצפופים ואת הבניינים המופצצים למבוך של התנגדות מפתיעה.
הצבא הגרמני מתקשה למחוק את המרד. לאורך כל הלוחמה, מפתיעים אנילביץ' וחבריו במארבי פתע ובהתקפות צלפים, כנגד אחד הכוחות הצבאיים המפחידים בהיסטוריה. יותר ויותר חיילים גרמנים מוכנסים לגטו להילחם בהם.
למרות שהם חברי ניסיון קרבי של ממש ועל אף שהנשק שבידיהם מגוחך, במיוחד אל מול הטנקים שהוכנסו לגטו וכמויות החיילים והנשק שלחמו בהם, מצליחים לוחמיו של מרדכי אנילביץ' לעצור את ההתקפה הנאצית.
זו אמנם עצירה זמנית, אך מצוידת בחוצפה ונחישות נדירים. חבריו של אנילביץ' נלחמים בעוז והמרד שלהם קונה זמן ובעיקר מראה לעולם שהיהודים לא ייכנעו יותר לאכזריות הנאצית, ללא קרב.
בימים האחרונים של המרד, כשהטנקים משמידים כל מבנה שבו מתבצרים המורדים ועוברים להחרבת כל הגטו כולו, כשחיילים גרמנים שורפים, באמצעות להביורים, בניינים שלמים על יושביהם, מגיעים המורדים לרגעיהם האחרונים.
מרדכי אנילביץ' מבוצר עם חבריו האחרונים, במרתף שמהווה את הבונקר של המפקדה המאולתרת שלהם. ממטה ה-ZOB הוא מכוון את הלוחמים הנותרים ומתקשר עם אחרוני המפקדים שפועלים בגטו. התפוררות הגנת הגטו ברורה לו אך הוא יודע שהם עשו ככל יכולתם ולא עמדו מנגד, לא הובלו כצאן לטבח.
ב-8 במאי, הולכים הכוחות הנאצים האדירים שהוזרמו לגטו וסוגרים על הבונקר של מפקדת אי"ל, בונקר הפיקוד של המורדים. אנילביץ' והלוחמים שאיתו נשבעים שלא להיכנע לנאצים ולא לתת להם להרוג אותם. רגע לפני שיובסו, הם נוטלים את חייהם בידיהם.
מה שנותר מהמורדים הלוחמים בפיקודו של מרדכי אנילביץ' הוא הכבוד. הם לא ברחו ונלחמו עד מוות, גילו תעוזה נדירה, התנגדות ותקווה והובילו את המרד האזרחי העירוני הראשון, כנגד הנאצים.
מרד גטו ורשה היה לסמל של התנגדות ותקווה, אות כבוד לגבורה יהודית נדירה ואנושית, במהלך אחד הפרקים האפלים בהיסטוריה האנושית.
אנילביץ' הצעיר והכריזמתי השכיל להוביל את המרד ולמות עם חבריו, מות גיבורים כמו במצדה ובגמלא העתיקות, כשהוא נותן השראה לדורות של צעירים ומבוגרים:
#אל מול הרעה, לעולם אל תעמדו מנגד!
הנה סיפורו של מרדכי אנילביץ':
https://youtu.be/Gxc8nMQTE_U
על מרדכי אנילביץ' באנגלית:
https://youtu.be/w4vFK4euZOY
המרד בגטו - מתוך סרט קולנוע (ללא מילים):
https://youtu.be/e7yHDwNd1hU
דיון על המרד והובלתו (עברית):
https://youtu.be/dB0GbaavuwI
על דמותו וצמיחתו להובלת המרד בגטו ורשה (עברית):
https://youtu.be/QAXgEXY1CA4?t=49s?long=yes
וחייו של אנילביץ' והמרד שהנהיג (עברית):
https://youtu.be/fNbPeWOx02o?long=yes
השנה היא 1943 בבירת פולין ורשה, הכבושה בידי הגרמנים. במהלך השנים האחרונות דחסו הנאצים מעל 400 אלף יהודים אל הגטו הזעיר והצפוף. אחד מהם הוא מרדכי אנילביץ' (Mordechai Anielewicz) בן ה-23.
מרדכי הצעיר נטל חלק בתנועת ההתנגדות היהודית לנאצים, מאז שהנאצים פלשו לפולין ומקימים את גטו ורשה, ב-1939. כבוגר תנועת הנוער הסוציאליסטית של השומר הצעיר, הוא משכיל לאחד מספר קבוצות מחתרת שונות לכוח חזק אחד, שזוכה לשם "ארגון יהודי לוחם" (ZOB) או בקיצור אי"ל. מטרת הארגון היא להתנגד לנאצים.
די מהר הופך אנילביץ', המפקד על אחת מיחידות הארגון המאוחד, למנהיגו ומפקדו של כל הארגון. תכונותיו הבולטות הן מנהיגות, אומץ הלב והנחישות, אך לא פחות - ההשראה שהוא נותן לחבריו, להילחם על חירותם וכבודם.
ב-1943 מרדכי אנילביץ' מבין שימי הגטו ספורים. היהודים נשלחים בהמוניהם על רכבות ליעד לא ידוע ולו ולחבריו מוגנב המסר והמידע על ההשמדה ו"הפתרון הסופי" של הנאצים. הם מבינים שכוונת היטלר היא לחסל את יהודי אירופה. מכאן ואילך ימלא המפקד הצעיר תפקיד מרכזי בארגון ובהובלה של ההתנגדות המזוינת נגד הנאצים בגטו ורשה.
באפריל 1943 הוא מוציא את פקודת ההתקוממות בגטו. הוא מנהיג את ההתנגדות באומץ ובתבונה, עומד בראש מאות לוחמים אזרחים צעירים וחסרי ניסיון קרבי.
הם אינם מאומנים - אך הם חדורי אמונה ביכולתם לפגוע בחיילים הגרמנים ולעצור את הרעה. מצוידים בקומץ קטן של רובים וכמה עשרות אקדחים שהוברחו לגטו, מעט פצצות וכלי נשק מאולתרים, תוקפים מורדי הגטו את החיילים הנאצים הראשונים שנכנסו אליו.
במשך כמעט חודש מצליחים המורדים הצעירים והלא מנוסים, לעצור את כוחות הצבא הגרמני, אחד הצבאות החזקים בעולם אז, שבהדרגה מזרים כוחות גדולים יותר ויותר ומצוידים היטב.
מורדי הגטו מנהלים לוחמת גרילה עירונית. בראש לוחמיו, הופכים אנילביץ' והמפקדים האחרים את רחובות הגטו הצפופים ואת הבניינים המופצצים למבוך של התנגדות מפתיעה.
הצבא הגרמני מתקשה למחוק את המרד. לאורך כל הלוחמה, מפתיעים אנילביץ' וחבריו במארבי פתע ובהתקפות צלפים, כנגד אחד הכוחות הצבאיים המפחידים בהיסטוריה. יותר ויותר חיילים גרמנים מוכנסים לגטו להילחם בהם.
למרות שהם חברי ניסיון קרבי של ממש ועל אף שהנשק שבידיהם מגוחך, במיוחד אל מול הטנקים שהוכנסו לגטו וכמויות החיילים והנשק שלחמו בהם, מצליחים לוחמיו של מרדכי אנילביץ' לעצור את ההתקפה הנאצית.
זו אמנם עצירה זמנית, אך מצוידת בחוצפה ונחישות נדירים. חבריו של אנילביץ' נלחמים בעוז והמרד שלהם קונה זמן ובעיקר מראה לעולם שהיהודים לא ייכנעו יותר לאכזריות הנאצית, ללא קרב.
בימים האחרונים של המרד, כשהטנקים משמידים כל מבנה שבו מתבצרים המורדים ועוברים להחרבת כל הגטו כולו, כשחיילים גרמנים שורפים, באמצעות להביורים, בניינים שלמים על יושביהם, מגיעים המורדים לרגעיהם האחרונים.
מרדכי אנילביץ' מבוצר עם חבריו האחרונים, במרתף שמהווה את הבונקר של המפקדה המאולתרת שלהם. ממטה ה-ZOB הוא מכוון את הלוחמים הנותרים ומתקשר עם אחרוני המפקדים שפועלים בגטו. התפוררות הגנת הגטו ברורה לו אך הוא יודע שהם עשו ככל יכולתם ולא עמדו מנגד, לא הובלו כצאן לטבח.
ב-8 במאי, הולכים הכוחות הנאצים האדירים שהוזרמו לגטו וסוגרים על הבונקר של מפקדת אי"ל, בונקר הפיקוד של המורדים. אנילביץ' והלוחמים שאיתו נשבעים שלא להיכנע לנאצים ולא לתת להם להרוג אותם. רגע לפני שיובסו, הם נוטלים את חייהם בידיהם.
מה שנותר מהמורדים הלוחמים בפיקודו של מרדכי אנילביץ' הוא הכבוד. הם לא ברחו ונלחמו עד מוות, גילו תעוזה נדירה, התנגדות ותקווה והובילו את המרד האזרחי העירוני הראשון, כנגד הנאצים.
מרד גטו ורשה היה לסמל של התנגדות ותקווה, אות כבוד לגבורה יהודית נדירה ואנושית, במהלך אחד הפרקים האפלים בהיסטוריה האנושית.
אנילביץ' הצעיר והכריזמתי השכיל להוביל את המרד ולמות עם חבריו, מות גיבורים כמו במצדה ובגמלא העתיקות, כשהוא נותן השראה לדורות של צעירים ומבוגרים:
#אל מול הרעה, לעולם אל תעמדו מנגד!
הנה סיפורו של מרדכי אנילביץ':
https://youtu.be/Gxc8nMQTE_U
על מרדכי אנילביץ' באנגלית:
https://youtu.be/w4vFK4euZOY
המרד בגטו - מתוך סרט קולנוע (ללא מילים):
https://youtu.be/e7yHDwNd1hU
דיון על המרד והובלתו (עברית):
https://youtu.be/dB0GbaavuwI
על דמותו וצמיחתו להובלת המרד בגטו ורשה (עברית):
https://youtu.be/QAXgEXY1CA4?t=49s?long=yes
וחייו של אנילביץ' והמרד שהנהיג (עברית):
https://youtu.be/fNbPeWOx02o?long=yes
איך סימנו את היהודים במהלך ההיסטוריה?
מה היו הסימנים האנטישמיים ששימשו בעבר?
שנאת היהודים אינה דבר חדש והיא נמשכה מאות רבות של שנים - הציצו אחר כך בתגית "אנטישמיות" ותבינו. במשך דורות השתמשו שליטים ומלכים בצורות שונות של סימון היהודים ויצירת הבדל מוחשי ביניהם לבין האוכלוסייה הרגילה של נתיניהם.
לרוב נעשה הדבר על ידי לבוש מיוחד, כגון כובע היהודים או חובת ענישה של סמל או טלאי בצבע אחיד על בגדיו של היהודי.
מעניין ודאי לדעת שהטלאי הצהוב שרבים מזהים עם אנטישמיות אירופית הונהג גם אצל המוסלמים.
כסימן מזהה ליהודים, עם זאת, הונהג הטלאי היהודי, תחילה על ידי שלטונות נוצריים בימי הביניים.
הטלאי לא היה לבדו או בא משום מקום. הוא היה החלק הוויזואלי של חוקים ואקטים שלטוניים שבמרכזם עמדו השפלה אנטישמית וחקיקה דרקונית כנגד היהודים.
סמלים מבדילים היו נהוגים שנים רבות באירופה הימי-בייניימית. ככל הידוע נולד הטלאי הצהוב במאה ה-13, כמקבילה בצורת מגן דוד של "צלב צהוב", סמל שה"קתרים" בדרום צרפת הוכרחו לעטות על בגדיהם, בידי האינקוויזיציה של האפיפיור גרגוריוס ה-9.
הנראות של הסמל החיצוני והבולט תפסה את עיני המלכים האירופים של התקופה. היא הביאה את לואי התשיעי מלך צרפת לחייב את יהודי ממלכתו בעטיית טלאי צהוב וכך נהגו שליטים נוספים בממלכות הנוצריות של אירופה.
הדברים התפשטו גם אל האי האנגלי של אותם ימים. מלך אנגליה, אדוארד הראשון, מיהר גם הוא וחייב את היהודים לענוד טלאי צהוב על לבושם.
במאה ה-16 גירש הקיסר פרדיננד הראשון את כל היהודים מהעיר וירצבורג, בגרמניה של היום. מאותו גירוש התירו את כניסת היהודים לעיר, רק לצורכי מסחר. אך הם חויבו לשלם "מכס גוף" ולצורכי זיהוי הם הוכרחו לענוד על בגדיהם טלאי עגול בצבע צהוב.
לקראת שלהי אותה מאה חוקקו חוקים מפלים ואנטי יהודיים גם שליטי האימפריה המוסלמית השיעית ששלטה במרבית שטחי איראן עד שנת 1722. אחד החוקים היה, ניחשתם נכון, לענוד טלאי צהוב על הבגד.
כ-220 שנה אחר כך, ב-1939, חוייבו יהודי פולין על ידי הכובש הנאצי, לענוד טלאי צהוב על בגדם העליון. הצורך הנאצי להשתמש בסימן היכר ביהודים נועד להקשות על בריחתם מגורלם. העלה אותו בדיון שהתקיים שנה לפני כן, לאחר "הצלחת פרעות ליל הבדולח", ריינהרד היידריך, מי שלימים יהיה אחד מאדריכלי "הפתרון הסופי" והשואה כולה.
הנה הטלאי הצהוב (עברית):
https://youtu.be/fr0007v8vNE
מטרות הסימון בשואה (עברית):
https://youtu.be/3_gSafmpEQ0
תערוכה על הטלאי הצהוב (עברית):
https://youtu.be/dwLg2vX4nsw
הסבר מרגש לילדים (עברית):
https://youtu.be/fcKMSvOLnLM
ודווקא מגן הדוד היהודי נבחר לצורת הטלאי:
https://youtu.be/kCN24nZ7TX0
שנאת היהודים אינה דבר חדש והיא נמשכה מאות רבות של שנים - הציצו אחר כך בתגית "אנטישמיות" ותבינו. במשך דורות השתמשו שליטים ומלכים בצורות שונות של סימון היהודים ויצירת הבדל מוחשי ביניהם לבין האוכלוסייה הרגילה של נתיניהם.
לרוב נעשה הדבר על ידי לבוש מיוחד, כגון כובע היהודים או חובת ענישה של סמל או טלאי בצבע אחיד על בגדיו של היהודי.
מעניין ודאי לדעת שהטלאי הצהוב שרבים מזהים עם אנטישמיות אירופית הונהג גם אצל המוסלמים.
כסימן מזהה ליהודים, עם זאת, הונהג הטלאי היהודי, תחילה על ידי שלטונות נוצריים בימי הביניים.
הטלאי לא היה לבדו או בא משום מקום. הוא היה החלק הוויזואלי של חוקים ואקטים שלטוניים שבמרכזם עמדו השפלה אנטישמית וחקיקה דרקונית כנגד היהודים.
סמלים מבדילים היו נהוגים שנים רבות באירופה הימי-בייניימית. ככל הידוע נולד הטלאי הצהוב במאה ה-13, כמקבילה בצורת מגן דוד של "צלב צהוב", סמל שה"קתרים" בדרום צרפת הוכרחו לעטות על בגדיהם, בידי האינקוויזיציה של האפיפיור גרגוריוס ה-9.
הנראות של הסמל החיצוני והבולט תפסה את עיני המלכים האירופים של התקופה. היא הביאה את לואי התשיעי מלך צרפת לחייב את יהודי ממלכתו בעטיית טלאי צהוב וכך נהגו שליטים נוספים בממלכות הנוצריות של אירופה.
הדברים התפשטו גם אל האי האנגלי של אותם ימים. מלך אנגליה, אדוארד הראשון, מיהר גם הוא וחייב את היהודים לענוד טלאי צהוב על לבושם.
במאה ה-16 גירש הקיסר פרדיננד הראשון את כל היהודים מהעיר וירצבורג, בגרמניה של היום. מאותו גירוש התירו את כניסת היהודים לעיר, רק לצורכי מסחר. אך הם חויבו לשלם "מכס גוף" ולצורכי זיהוי הם הוכרחו לענוד על בגדיהם טלאי עגול בצבע צהוב.
לקראת שלהי אותה מאה חוקקו חוקים מפלים ואנטי יהודיים גם שליטי האימפריה המוסלמית השיעית ששלטה במרבית שטחי איראן עד שנת 1722. אחד החוקים היה, ניחשתם נכון, לענוד טלאי צהוב על הבגד.
כ-220 שנה אחר כך, ב-1939, חוייבו יהודי פולין על ידי הכובש הנאצי, לענוד טלאי צהוב על בגדם העליון. הצורך הנאצי להשתמש בסימן היכר ביהודים נועד להקשות על בריחתם מגורלם. העלה אותו בדיון שהתקיים שנה לפני כן, לאחר "הצלחת פרעות ליל הבדולח", ריינהרד היידריך, מי שלימים יהיה אחד מאדריכלי "הפתרון הסופי" והשואה כולה.
הנה הטלאי הצהוב (עברית):
https://youtu.be/fr0007v8vNE
מטרות הסימון בשואה (עברית):
https://youtu.be/3_gSafmpEQ0
תערוכה על הטלאי הצהוב (עברית):
https://youtu.be/dwLg2vX4nsw
הסבר מרגש לילדים (עברית):
https://youtu.be/fcKMSvOLnLM
ודווקא מגן הדוד היהודי נבחר לצורת הטלאי:
https://youtu.be/kCN24nZ7TX0
