למה מספרים לילדים שהחסידה היא המביאה ילדים לעולם?
באירופה הצפונית כשילדים קטנים שואלים "מאיפה באתי?" כבר מאות שנים שהורים עונים את אותה תשובה: החסידה היא שהביאה אותך.
המסורת הזו מקורה בגרמניה, הולנד ודנמרק. היא קשורה לחסידה הלבנה (White Stork), ציפור או עוף נודד שכל אביב שבה מאפריקה לאירופה.
אבל למה דווקא חסידה ולא עוף או בעל חיים אחר? למה לא חתול או טווס דווקא?
אז החסידה נוחתת באירופה בחודשי מרץ ואפריל, בדיוק כשהטבע שב ומתעורר מתרדמת החורף. היא בונה קנים ענקיים על גגות בתים, מגדלים וארובות. האירופאים ראו בהגעתה מאז ומתמיד כסימן לפוריות, מזל טוב והתחדשות.
יש כאן צירוף מקרים ואולי לא ממש: אותם חודשים שבהם שבות החסידות, חודשי מרץ-אפריל, הם גם התקופה שבה נולדים הרבה תינוקות, לפחות לפי תרבויות האליליות של השבטים הגרמאנים בהם חגגו ביום הארוך בשנה, ה-21 ביוני, בפסטיבלים וחתונות.
הריונות שהתחילו אז מסתיימים לרוב במרץ או אפריל. סביר שהקשר הזה בזמנים, הוא שככל הנראה יצר את הקשר לחסידות שבדיוק באותם חודשים שבות מהדרום לאירופה.
במאה ה-19, ב-1839 אם להיות מדויקים, התגבש המיתוס בגרמניה. הסופר הדני הנס כריסטיאן אנדרסן (Hans Christian Andersen) פרסם אז את הסיפור "החסידות" (The Storks). בספר זה מביאות החסידות תינוקות להוריהם. מביצות, מעיינות ובריכות מים למשפחות שראויות לכך. הסיפור הזה היה להיט אדיר. הוא תורגם לעשרות שפות והפך למיתוס שמתפשט לכל אירופה.
ויש עוד סיבות שזו דווקא החסידה. מלבד העונתיות, יש לה גם לא מעט תכונות מיוחדות. למשל היותה עוף גדול ובולט וגם מונוגמי, עם אותו בן זוג, כי זוג חסידות נשאר ביחד לכל החיים. שנה אחר שנה, הם חוזרים ושבים לאותו קן והם גם מטפלים בגוזליהם במסירות מרשימה ובמשך תקופה ממושכת.
התכונות הללו הם שהפכו את החסידה לסמל שקשור בפולקלור עם משפחתיות וילודה, סמל של משפחה, נאמנות ואהבה הורית. החסידה גם נראית מלכותית עם נוצותיה הלבנות, המקור האדום והארוך והרגליים האדומות והארוכות שלה. היא לא מפחידה כמו ציפורי דורס אלא להיפך - מעוררת חיבה והערצה.
במסורת הגרמנית אמרו שהחסידה מוצאת תינוקות ליד מעיינות, ביצות או בריכות. בתרבויות פגאניות עתיקות המקומות האלה נחשבו מקודשים. המים היו סמל של חיים, טוהר ולידה מחדש. החסידה שימשה כמתווכת בין העולם הטבעי לאנושי.
האמונה התפשטה לכל אירופה, עם גרסאות מקומיות משעשעות. בהולנד הניחו צלחת סוכר על אדן החלון כדי לפתות את החסידה להביא אליהם תינוק. בפולין שמו פרוסת לחם עם מלח. בדנמרק תלו שלט על הדלת כשנולד תינוק, עם תמונה של חסידה.
הסיפור היה שימושי במיוחד בתקופה שבה מין היה טאבו חברתי. במקום להסביר לילדים בני 5 על רבייה אנושית, הורים סיפרו להם על ציפור קסומה שמביאה אותם לעולם. זה היה פשוט, יפה ומספק. זו הסיבה שהמסורת הציורית הזו שרדה עד היום, גם בעידן של פתיחות רבה יותר לעניין הרבייה.
בגרמניה ובסקנדינביה עדיין רואים קישוטי חסידות בחדרי תינוקות ועל כרטיסי ברכה ללידה. החסידה הפכה לחלק בלתי נפרד מהדימוי התרבותי של לידה והורות באירופה הצפונית ולמעה במרבית העולם המערבי.
באירופה הצפונית כשילדים קטנים שואלים "מאיפה באתי?" כבר מאות שנים שהורים עונים את אותה תשובה: החסידה היא שהביאה אותך.
המסורת הזו מקורה בגרמניה, הולנד ודנמרק. היא קשורה לחסידה הלבנה (White Stork), ציפור או עוף נודד שכל אביב שבה מאפריקה לאירופה.
אבל למה דווקא חסידה ולא עוף או בעל חיים אחר? למה לא חתול או טווס דווקא?
אז החסידה נוחתת באירופה בחודשי מרץ ואפריל, בדיוק כשהטבע שב ומתעורר מתרדמת החורף. היא בונה קנים ענקיים על גגות בתים, מגדלים וארובות. האירופאים ראו בהגעתה מאז ומתמיד כסימן לפוריות, מזל טוב והתחדשות.
יש כאן צירוף מקרים ואולי לא ממש: אותם חודשים שבהם שבות החסידות, חודשי מרץ-אפריל, הם גם התקופה שבה נולדים הרבה תינוקות, לפחות לפי תרבויות האליליות של השבטים הגרמאנים בהם חגגו ביום הארוך בשנה, ה-21 ביוני, בפסטיבלים וחתונות.
הריונות שהתחילו אז מסתיימים לרוב במרץ או אפריל. סביר שהקשר הזה בזמנים, הוא שככל הנראה יצר את הקשר לחסידות שבדיוק באותם חודשים שבות מהדרום לאירופה.
במאה ה-19, ב-1839 אם להיות מדויקים, התגבש המיתוס בגרמניה. הסופר הדני הנס כריסטיאן אנדרסן (Hans Christian Andersen) פרסם אז את הסיפור "החסידות" (The Storks). בספר זה מביאות החסידות תינוקות להוריהם. מביצות, מעיינות ובריכות מים למשפחות שראויות לכך. הסיפור הזה היה להיט אדיר. הוא תורגם לעשרות שפות והפך למיתוס שמתפשט לכל אירופה.
ויש עוד סיבות שזו דווקא החסידה. מלבד העונתיות, יש לה גם לא מעט תכונות מיוחדות. למשל היותה עוף גדול ובולט וגם מונוגמי, עם אותו בן זוג, כי זוג חסידות נשאר ביחד לכל החיים. שנה אחר שנה, הם חוזרים ושבים לאותו קן והם גם מטפלים בגוזליהם במסירות מרשימה ובמשך תקופה ממושכת.
התכונות הללו הם שהפכו את החסידה לסמל שקשור בפולקלור עם משפחתיות וילודה, סמל של משפחה, נאמנות ואהבה הורית. החסידה גם נראית מלכותית עם נוצותיה הלבנות, המקור האדום והארוך והרגליים האדומות והארוכות שלה. היא לא מפחידה כמו ציפורי דורס אלא להיפך - מעוררת חיבה והערצה.
במסורת הגרמנית אמרו שהחסידה מוצאת תינוקות ליד מעיינות, ביצות או בריכות. בתרבויות פגאניות עתיקות המקומות האלה נחשבו מקודשים. המים היו סמל של חיים, טוהר ולידה מחדש. החסידה שימשה כמתווכת בין העולם הטבעי לאנושי.
האמונה התפשטה לכל אירופה, עם גרסאות מקומיות משעשעות. בהולנד הניחו צלחת סוכר על אדן החלון כדי לפתות את החסידה להביא אליהם תינוק. בפולין שמו פרוסת לחם עם מלח. בדנמרק תלו שלט על הדלת כשנולד תינוק, עם תמונה של חסידה.
הסיפור היה שימושי במיוחד בתקופה שבה מין היה טאבו חברתי. במקום להסביר לילדים בני 5 על רבייה אנושית, הורים סיפרו להם על ציפור קסומה שמביאה אותם לעולם. זה היה פשוט, יפה ומספק. זו הסיבה שהמסורת הציורית הזו שרדה עד היום, גם בעידן של פתיחות רבה יותר לעניין הרבייה.
בגרמניה ובסקנדינביה עדיין רואים קישוטי חסידות בחדרי תינוקות ועל כרטיסי ברכה ללידה. החסידה הפכה לחלק בלתי נפרד מהדימוי התרבותי של לידה והורות באירופה הצפונית ולמעה במרבית העולם המערבי.
