כך משחקים את משחק "אמת ושקר", שמטרתו לגלות מהי האמת מבין הסיפורים והוא מצויין למפגשי הכרות של קבוצות:

כל משתתף מספר בתורו שני סיפורים שקרו לו (רצוי שיהיו מאד משעשעים או מפחידים), כאשר אחד מהסיפורים אמיתי ואילו השני שקרי.

על כל שאר המשתתפים לנחש איזה מהסיפורים הוא אמת ואיזה השקר.

כך משחקים את משחק החברה "חתול ועכבר":

כל המשתתפים עומדים במעגל צמודים זה לזה ובוחרים שני משתתפים שאחד מהם יהיה החתול ואחד העכבר.

תפקידו של החתול לתפוס את העכבר ותפקידו של העכבר להמלט מהחתול.

תפקידה של הקבוצה היא לעזור לעכבר שהחתול לא יתפוס אותו. זה נעשה על ידי כך שהיא מאפשרת לו להכנס אל תוך המעגל בעוד שהיא מנסה לחסום את הפתחים שבין חברי הקבוצה מכניסה או מעבר של החתול.

כך משחקים את משחק החברה "כדורגל סיני":

כל חברי הקבוצה עומדים בפיסוק, במעגל, כאשר כף רגלו של כל אחד צמודה לכף רגלו של העומד לידו.

מגלגלים אחד לשני כדור.

מטרתו של כל אחד מהמשתתפים שהכדור לא יחמוק דרך הפיסוק שלו החוצה מהמעגל.

מי שהכדור הצליח לעבור דרכו צריך להסתובב עם הפנים החוצה (גבו אל תוך המעגל) ולהמשיך לשחק כך.

אם הכדור מצליח לעבור דרכו בשנית - הוא פסול ויוצא מהמשחק.

כך משחקים עד האחרון שנשאר.

כך משחקים את משחק החברה "רק אל תגיד", המתאים במיוחד לימי טיול:

לכל משתתף מדביקים מדבקה בצורה שהוא לא יראה אותה (על המצח או הגב) שעליה רשומה מילה כלשהיא שהוא כמובן לא יודע מה היא.

מטרת המשחק היא לגרום לכל אחד מהמשתתפים להגיד את המילה שרשומה לו על המדבקה.

מי שאמר את המילה הרשומה על המדבקה שלו נפסל ויוצא מהמשחק.

המנצח הוא האחרון שלא אמר את המילה שקיבל.

כך משחקים את המשחק "תפסוני" (או "תפ-סו-ני"):

הקבוצה מתחלקת לשתי קבוצות העומדות זו מול זו ובינהן מסומן קו גבול.

1. קבוצה א' מושיטה את ידיה קדימה ונציג מקבוצה ב' ניגש אליהם מכה על ידו של אחד המשתתפים ואומר "תפ", לאחר במכן ניגש למשתתף אחר, מכה על ידו ואומר "סו" ולבסוף מכה בפעם השלישית והאחרונה על ידו של משתתף נוסף ואומר "ני".

2. בשלב זה הוא בורח והמשתתף שהכו על ידו אחרון צריך לתפוס אותו לפני שהוא עובר את קו הגבול לקבוצתו.

3. אם המשתתף מקבוצה א' הצליח לעבור את קו הגבול מבלי להתפס, המשתתף מקבוצה ב' הופך להיות שבוי שלו. אם המשתתף מקבוצה ב' הצליח לתפוס את המשתתף מקבוצה א' לפני שעבר את קו הגבול, המשתתף מקבוצה א' הופך להיות שבוי שלו.

4. מחליפים בין הקבוצת - נציג מקבוצה ב' ניגש לקבוצה א', מכה על הידיים באותה דרך - ובורח.

5. מטרת כל קבוצה היא לתפוס כמה שיותר שבויים מהקבוצה השניה וזו שיש לה הכי הרבה שבויים בסוף המשחק היא המנצחת.

כך משחקים את משחק החברה "21 שאלות", המתאים גם כמשחק בזמן טיול:

אחד המשתתפים בוחר דמות ידועה או מפורסמת וחברי הקבוצה אמורים לגלות מי הדמות ע"י שאילת 21 שאלות בלבד, כאשר התשובות על השאלות יכולות להיות רק "כן" ו"לא".

המשחק "רכבת השמות" מתאים כמשחק הכרות לקבוצת ילדים.

מטרת המשחק היא שהילדים יקימו רכבת ארוכה הבנויה מכל שמות ילדי הקבוצה.

אופן המשחק: כל הילדים עומדים במעגל, כאשר בוחרים אחד מהם להיות קטר הרכבת.

על "הקטר" לעשות הכרות עם כל ילדי הקבוצה ע"י אמירת שמותיהם.

לדוגמא: הקטר ניגש אל אחד הילדים ואומר לו "שלום, אני עידן" והילד עונה לו "שלום, אני חגי". הקטר קורא בשמו של חגי מספר פעמים ואז חגי הוא זה שהופך לקטר וניגש להכרות עם ילד אחר.

כך עושים עד שכל הילדים הצטרפו לרכבת השמות ושמם נאמר בקול רם מספר פעמים.

מוסיקאי יפאני מרושש בשם דאיסוקה אינואואה הוא שהמציא את הקריוקי ואת מכונת הקריוקי בשנות ה-60, לאחר שחיפש דרך להתפרנס ממוסיקה.

איש עשיר, בעלים של חברה שהכיר, עמד לפגוש לקוחות עסקיים וידע שבערב הם יילכו לבר וישירו. הוא ביקש מדאיסוקה שיקליט את נגינת הקלידים שלו, בסולמות שרק בהם הוא הרגיש מסוגל לשיר. דאיסוקה אכן הקליט כמה מהשירים שאהב הלקוח על רשמקול.

הערב היה מוצלח ומספר ימים אחר-כך ביקש המנהל עוד כמה שירים מוקלטים. זה היה הרגע שבו הבין דאיסוקה שיש כאן אפשרות למיזם. הוא בנה מכשיר שהזכיר את הג'וק בוקס, אותן מכונות שהשמיעו שירים בתשלום למבקרים במסעדות ובבתי קפה.

אבל המכונה של אינואואה השמיעה תמורת כסף רק את הליווי לשירים. מיקרופון ומגבר שהיו צמודים אליה, אפשרו למשלמים לשיר בליווי המוסיקה המוקלטת שבחרו ממכונת הקריוקי.

ההצלחה הייתה מיידית. הקריוקי הפך לאופנה מטורפת ביפאן עצמה ומשם התפשט בהדרגה לעולם כולו. דאיסוקה הפסיד הזדמנות להיות מיליונר. הוא לא הוציא פטנט על מכונת הקריוקי או על משהו שקשור באופנה האדירה שיצר בעולם כולו. 40 שנה לאחר ההמצאה, הוא רק הצליח להשיג זכויות יוצרים על השם בארצות הברית.

דאיסוקה גם זכה בשנת 2004 בפרס "איג נובל" לשלום, פרס שמחולק למי שהמציאו המצאות שגורמות לאנשים לצחוק.


הנה ממציא הקריוקי, היפאני דאיסוקה אינואואה:

https://youtu.be/qrmBCirGN2I

כך תשחקו במשחק הכסא הריק:

כל הקבוצה יושבת במעגל על כסאות ואחד מהקבוצה קם ועומד באמצע המעגל.

האדם שבאמצע המעגל צריך לתפוס מקום ישיבה.

תפקידה של שאר הקבוצה למנוע ממנו למצוא מקום לשבת. עושים זאת על ידי מעבר מכסא לכסא (לפי הסדר) במהירות.

מי שאת מקומו תפס האדם שעמד, יהיה הבא בתור שיעמוד באמצע וינסה לתפוס מקום.

ליד בניין עירית כרמיאל, ממש מעבר לכביש, מצוי פארק הגליל המרהיב והנעים, ממש גן-עדן צפוני. יש בו מפלי מים, בריכות דגים שלוות, אמפיתיאטרון גדול, הרבה ירוק ופריחות ותצפית מרהיבה על בקעת בית הכרם.

פעם אלה היו מחצבות שיש שננטשו ונשארו בורות ענק מכוערים. אלה הפכו ע"י הקרן לשיקום מחצבות לגן פורח ששווה לבוא בשבילו אל העיר כרמיאל.


מומלץ!


הנה פארק המחצבות בכרמיאל:

http://youtu.be/pi-nzxpYd4k

המשחק גמד-ענק הוא משחק פופולארי ואהוב. כך משחקים אותו:

המשתתפים מתחלקים לגמדים ולענקים. כל אחד יהיה גמד של מישהו וענק של מישהו אחר.

כל גמד יודע מי הענק שלו, אבל הענק לא יודע מי הגמד שלו.

משך כמה ימים כל גמד נותן מתנות ורושם ברכות מיוחדות לענק שלו, על פי מה שהענק אומר שהוא אוהב, שולח לו שירים, תמונות ופינוקים. הכל בעילום שם.

ביום מסויים, הענקים מנחשים, כל אחד מיהו הגמד שלו. לאחר מכן, כל גמד נחשף לענק שלו וכך מתגלית זהותו של הגמד לענק.

הצפייה בטלוויזיה (Watching TV) היא אחד התחביבים הפופולריים ביותר וכבר מזמן הפכה לאחד המרכיבים המנצחים ואולי המובילים בתרבות הפנאי העולמית.

"הטלוויזיה לא תוכל להחזיק בכל שוק שהיא תופסת, אחרי השישה חודשים הראשונים. לאנשים בקרוב יימאס לבהות בקופסת עץ מדי ערב." - את ההצהרה המשונה הזו מסר דאריל זאנוק, מפיק סרטים, מחברת פוקס המאה ה-20.

אמנם הוא אמר את הדברים בשנת 1946, כמה שנים לפני שהטלוויזיה הפכה לגורם החשוב ביותר בתחום הבידור בארה"ב ואחר-כך בשאר העולם.

בכל זאת חייבים להודות שבתור איש מקצוע מהתחום שבו הוא עסק, זאנוק די נכשל.. לא זו בלבד שאנשים המשיכו לבהות בקופסת העץ המשונה בעיניו - שעות הצפייה הלכו וגדלו וברבים מהבתים בעולם הטלוויזיה עבדה לאורך כל שעות היום, יום יום!

אפילו בימינו, כשהאינטרנט הפך למתחרה הגדול שלה, הטלוויזיה לא מפסיקה לפרוח. להיפך, סדרות הטלוויזיה של ימינו הפכו טובות מסרטי הקולנוע ורבים כבר מכנים את העידן הנוכחי שלה כ"תור הזהב של הטלוויזיה". לא פחות.

אז אולי על זה נכון לומר ש"מומחה הוא מומחה למה שהיה ורק בעל חזון הוא מומחה למה שיהיה..."


הנה המצאת הטלוויזיה על ידי הממציא הסקוטי ג'ון לוגי ביירד:

https://youtu.be/YdfhcHZEkFU


והדגם הראשון של הטלוויזיה בצבעים:

https://youtu.be/nauvjMM2fzY

מתחלקים לשתי קבוצות, כאשר האחת יוצאת ראשונה ומסמנת לקבוצה השנייה את הדרך בעזרת גירים צבעוניים.

בנקודות מסוימות בדרך מסמנים עיגול ובו חץ, או תולים פתקים על עצמים בדרך המסמנים שהגיעו לנקודה בה יש פתק עם משימה שרק לאחר מילויה ניתן להמשיך בדרך.

לילדים צעירים המשימות פשוטות והחצים בכיוון ברור. לבוגרים יותר ניתן לתת משימות מעט מורכבות יותר ומדי פעם לבלבל עם החיצים (לא יותר מדי), כך שיצטרכו לבדוק אם הם בכיוון הנכון.

כשמגיעים ליעד, ממתין פתק גדול או כיתוב על המדרכה " כל הכבוד, הגעתם!" וכדומה.

לאחר מכן, ניתן להתחלף כך שהקבוצה השנייה תוביל הפעם.

מה משותף לסרטים כמו “הנסיכה הקסומה”, "צ'ארלי וחצי", “מועדון קרב” ודורה של סרטים שנאבקים על התואר "הסרט הגרוע בהיסטוריה"?

כולם סרטי קאלט, סרטי פולחן.

סרט פולחן (Cult movie), או "קאלט מובי", הוא סרט שלא הצליח על הבד אבל כן הצליח ליצור לעצמו קבוצת מעריצים מכורים ונלהבים, נאמנים ולא פעם אפילו אובססיביים וקיצוניים לטובתו, השבים וצופים בו, עשרות ומאות פעמים.

זה קורה לא פעם במקדש עצמו, בבית הקולנוע, כשהם לבושים בהתאם ל"טקס" ומביאים עימם אביזרים, קצת כמו בפולחן (cult) דתי.

וזה לא רק איך לבושים ומה מביאים הצופים הקיצוניים להקרנה. סרטי הקאלט נהנים בדרך כלל מקהל נאמן, שמזדהה איתם באופן עמוק, שב וצופה בהם שוב ושוב, לעתים כחלק מאירוע כמו מבוים, שנערך בעת הקרנתם וכולל במהלך ההקרנות טקס של ממש, קבוע וחוזר על עצמו בדייקנות, כמו ריטואל, טקס דתי.

לא משנה מאיזה ז’אנר, סוג הפקה ומה התקציב שעמד לרשות היוצרים שלהם, רבים מסרטי הפולחן, סרטי הקאלט, לא זכו בהצלחה בעת שעלו לראשונה לאקרנים, לא הצליחו למשוך צופים או לזכות בהקרנות רבות. לעתים הם שברו מוסכמות, הוטלה עליהם הגבלת גיל צפייה או שהצנזורה אסרה על הקרנתם ולפעמים הם פשוט הקדימו את זמנם. מכל מקום, רק בדיעבד הם זכו להערכה ואהבה מצד קהל הצופים, או חלקו לפחות.

כיום אמנם ניתן למצוא סרטי קאלט איכותיים, שקיבלו מהתחלה ביקורות מעולות ממבקרי הקולנוע וקהילת המעריצים שלהם עצומה, אבל חלק מסרטי הקאלט הללו נולדו דווקא מהיותם פגומים.

תסריט מבלבל, משחק רע עד רמת אמנות, איכות טכנית מפוקפקת, דמויות לא מבוססות או נלעגות, שירים ומוסיקה שיש בה משהו שלא עבד - יש מגוון גדול של סיבות להיותו של סרט לגרוע באופן מרתק. כי מסתבר שלפעמים, כשהעליבות האמנותית או המקצועית היא משמעותית, אבל מיוחדת - היא פוגשת את הגדולה מהצד השני. היא קצת ובאיזה שהוא מקום, אלוהית, גאונית.

כך לפחות יטענו המעריצים המכורים לסרט.

זה קצת כמו פרסי האיג נובל, שמוענקים בכל שנה לאנשים שחקרו את הדברים המטופשים וחסרי הפשר ביותר במדע. הצופים, הקהל הקולנועי אוהב הקולנוע, מחבק לעתים את הגרוע באופן ציורי והופך את יצירתו לתופעת קאלט, לפעמים לסרט פולחן ענקי.

וכך, הצופים יוצרים להם היסטוריה ולא פעם היסטריה סביב היצירה. כשזה קורה, היצירה מקבלת הזדמנות משונה ואחרת לככב על הבד ובמקום שובר קופות הוא הופכת לסוג של שובר שורות - סרט ממכר שהופך לטקס הקרנה של ממש.

ההקרנה גם חוזרת על עצמה באופן קבוע והקהל משתתף בה בעקביות, מתלבש לכבודה, צופה ועובד את היצירה, שותף בטקס שנבנה סביבה, עם דיקלום הדיאלוגים ביחד עם הדמויות, מחוות של מעריצים כמו זריקת אורז והשמעת קולות, כשלא פעם התופעה עצמה זוכה לסרט תיעודי המסקר וחוקר אותה, סרט על סרט הקאלט.

כך שבסוף, אחרי תהליך שבו חלק מהקהל גילה בהם איכות ששווה אהבה, לא מעט סרטי קאלט מצליחים לעמוד בגאווה במבחן הזמן ולקבל את ההכרה אפילו על ידי שוחרי הקולנוע האיכותי. הם הופכים לנושא של מחקר ועיון, לצד יצירות המופת והסרטים הטובים של הקולנוע.


הנה הסבר של סרטי פולחן באמריקה:

http://youtu.be/pokGCrI9Irw


"מופע הקולנוע של רוקי" - תופעת קאלט עולמית (עברית):

https://youtu.be/4plqh6obZW4


סרט הקאלט הישראלי "הטרמפיסט":

https://youtu.be/VxC6wJ-YhgY


סרטי בורקס ישראליים שונים הפכו לקאלט (עברית):

https://youtu.be/EQLPUBjroD0


ציטוטים ודיאלוגים שאנשים מצטטים גם הם מסמנים סרטי קאלט (עברית):

https://youtu.be/pFkCBbsVPjU


סרטי מדע בדיוני שהפכו לסרטי פולחן:

http://youtu.be/RztKLE6GC2Q


ורשימת סרטי קאלט מהידועים ביותר (עברית):

https://youtu.be/BSYUiHUgb-c?long=yes

כך משחקים 21:

1. כל המשתתפים עומדים במעגל ואחד מהם עומד באמצע המעגל.

2. המשתתפים שעומדים, מתחילים להתמסר ביניהם בכדור, תוך ספירת מסירות הכדור בקול רם.

3. על המשתתף שעומד באמצע המעגל לגעת בכדור או לתפוס אותו תוך כדי המסירות.

4. אם המשתתף הצליח לגעת או לתפוס את הכדור לפני שנספרו עשרים ואחת מסירות, מי שמסר אחרון את הכדור נכנס במקומו למרכז המעגל. אם נספרו עשרים ואחת מסירות מבלי שהוא הצליח לגעת או לתפוס, נכנס במקומו מישהו אחר שמתנדב לכך.

המשחק "מי אני?" הוא משחק מעולה לטיולים. הוא מתאים מאד ליום טיול, כמשחק חברה ואפילו כמשחק היכרות. משחקים אותו כך:

לכל משתתף מדביקים מדבקה עליה רשום שם של דמות מפורסמת ומוכרת (מעולם הקולנוע, הפוליטיקה, התקשורת וכו') בצורה שהוא אינו יכול לראות מה רשום על המדבקה (על הגב, לדוגמא).

במהלך הטיול, תיעשה כל פניה אל כל אחד מהמשתתפים, כאילו הוא הדמות שרשומה לו על המדבקה. מטרת המשחק שכל אחד יגלה איזה דמות הוא קיבל.

בריכת גלישה (Surfing Wave Pool) היא בריכה שמפיקה גלי ענק מלאכותיים ומאפשרת גלישת גלים באמצעות גלשני גלים - ממש כמו בים.

מקומות גלישה מלאכותיים שכאלה הן פתרון מעולה לרבים מחובבי גלישת הגלים, שאינם מתגוררים ליד האוקיינוס או בסמוך לחוף ים עם גלים מאתגרים במיוחד.

בריכות הגלים הראשונות הפיקו גלים מלאכותיים באמצעות סילוני מים. הגל שיוצרות בריכות כאלה הוא גל סטטי, שאינו מתפתח או משתנה. בהמשך הגיעו גם בריכות הגלים עם משאבות הידראוליות היוצרות גל מלאכותי מתמשך, עליו הגולשים יכולים לגלוש, לאורך כל הבריכה.

היתרון בבריכות גלים נעים הוא ביכולת השליטה המלאה בעוצמת הגלים, מה שמאפשר לשנות את גובה הגל. זה הופך אותן לשימושיות עבור גולשים ברמות יכולת שונות - מהמתחילים שביניהם ועד המקצועיים והמקצוענים, המבקשים גלים מאתגרים במיוחד.

בבריכת כאלה, אגב, ניתן אפילו לכבות את מנגנון הגלים ולקבל אפשרות ליהנות מבריכה נינוחה ושלווה, לסתם שחייה והשתכשכות במים.

בריכות גלישה מהמובילות בעולם ניתן למצוא במקומות כמו "חוות הגלישה" (Surf Ranch) שהוקמה על ידי אלוף גלישה עולמי בקליפורניה.

עוד מפורסמות בעולם בריכות הגלים הידועות, מהנהר המדומה "אייסבאך ווייב" (Eisbach wave) שבעיר הגרמנית מינכן, דרך בריכת הגלים בעיר בריסטול שבאנגליה ועד לבריכת הגלישה הגדולה בעולם, זו שב"כיפת האוקיינוס" (Ocean dome) ביפן - חוף מדומה ומטורף, שכולו בנוי במבנה ענק ומקורה.


הנה בריכת הגלישה הגדולה של דיסני:

https://youtu.be/Gur2ijnQO_s


גלישה ב"אייסבאך ווייב" (Eisbach wave) שבמינכן:

https://youtu.be/4yVPQXOxjME


בריכת הגלישה הגדולה שנבנתה במדבר דובאיי:

https://youtu.be/fI2cLDEzNUo


כך לומדים לגלוש בבריכת גלישה כזו:

https://youtu.be/06dE-0ogS2c


וכך יודעים בסוף:

https://youtu.be/eXcsUQIQ0ns

קמפינג (Camping) באוהלים או בקרוואנים הוא אופן פופולרי מאוד לבילוי ולינה בטבע ושהייה למשך כמה ימים בסביבה נקייה מרעש, עשן והמולה.

למעט ה"גלאמפינג", תופעה חדשה, יקרה ויוקרתית, בקמפינג נוהגים אנשים, זוגות, משפחות וחבורות "להיזרק" בטבע עם אוהלים שהביאו מהבית.

יש אלפי אתרי קמפינג במקומות רבים ברחבי המדינות המתקדמות. רבים מהם ממוקמים בסמוך לאגמים, נחלים, נהרות וחופי ים. רובם פתוחים ופעילים בקיץ ונסגרים בחורף.

מתחמי קמפינג במדינות העולם מאפשרים להחנות את הרכב ולהקים את האוהל או לפתוח את הקראוון, הבית על גלגלים. אתר הקמפינג עצמו מספק מקלחות ושירותים, לצד צרכניה ושמירה על הנופשים.

רבים מהנופשים בקמפינג נוהגים להביא איתם מזון או צידה, לא פעם מדליקים מדורה או מנגל לבשר, מכינים קפה בעזרת גזייה ומשקיעים בהכנת מאכלים פשוטים בטבע.

זו חוויה נהדרת למי שחיים בעיר ורחוקים ביום יום מהסביבה הטבעית. מתנתקים קצת מהמזון המהיר ומשליחי המסעדות, מהקצב המטורף ומהמולת העיר. כל אלה מתחלפים לזמן מה ומפנים את המקום לטובת עצים, בעלי חיים, פרחים, שמיים זרועי כוכבים וחביתה עם סלט.

הכלל כאן ברור. לקמפינג לא באים כדי להתפנק. הלינה באוהל חסרה את המזגן והמקלחת המפונפנת, נוחה פחות ממיטה מפנקת וחשוב לדעת שזה סוג של נופש, הממיר את התפנוקים בחוויות.

חוויות של טבע, אוהל, שק שינה והרבה זמן ביחד עם אנשים ששמחים לבלות איתם. זה קמפינג וזו חופשה, זוגית או משפחתית.


זו האווירה בקמפינג (עברית):

https://youtu.be/pO9HgGNROwY


ילדה שמבלה שבועות ארוכים בקיץ, על שפת הים (עברית):

https://youtu.be/_dPKoR5frFY


המצאות קמפינג שוות (עברית):

https://youtu.be/ViQ-Aabydz0


יש מי שבאים במכונית קמפינג שכזו:

https://youtu.be/GIG9P0lB1iA


כשגיא הוכמן המצחיק מגיע לקמפינג (עברית):

https://youtu.be/hJ06E5psC_s


בואו ללמוד איך עושים קמפינג (עברית):

https://youtu.be/cmRXKaGg2P8?long=yes


מה אוכלים בקמפינג (עברית):

https://youtu.be/JcsQ9YTsm_Y?long=yes


וכך עושים קמפינג בתקציבים שונים (עברית):

https://youtu.be/lN0CJoP9qyE?long=yes

כך משחקים את "משחק התכונות", המתאים להיות משחק הכרות בקבוצה חדשה:

נותנים לכל משתתף בקבוצה שלושה פתקים, כאשר על כל אחד מהם רשומה תכונה אחרת.

המשתתפים צריכים להסתובב בחדר ולמצוא אצל האחרים את הפתקים עם התכונות המתאימות להם.

לאחר שכל אחד בחר את הפתקים המתאימים לו, עושים סבב בין המשתתפים וכל אחד מסביר איך מתאימות לו התכונות שבחר.

למה אנשים מוכנים לשלם כה הרבה עבור חפצים אישיים ולא פעם אפילו שמריחים רע, כמו גרביים או חולצה ספוגת זיעה, כשמדובר בחפצים של אנשים מפורסמים?

אפשר להבין את השווי הכספי של חפצים אייקונים כמו הגיטרה של ג'ימי הנדריקס, המשקפיים העגולים של ג'ון לנון, או מקל ההליכה של ווינסטון צ'רצ'יל. אבל סתם חפץ או אביזר לבוש של דמות היסטורית או סלבריטאי?

נראה וגם נמצא לא פעם במחקר, שבני אדם נוטים לתת ערך לדברים שיש מאחוריהם סיפור. אנו מתייחסים למהותם של דברים לא רק בזכות הפונקציונליות שלהם, אלא גם ואולי אף בעיקר, לסיפור שמאחוריהם.

אם יש ספק, בררו מה סוד האטרקציה של הרשת האמריקאית Hard Rock Cafe. היא נוהגת למקם בסניפיה מזכרות אישיות, "ממורביליה" בלעז, של כוכבי רוק והלקוחות שבאים לאכול ולשתות חשים שהם מבלים בסוג של מוזיאון המוקדש למוסיקת הרוק והפופ. הם חווים חוויה של קרבה לכוכבים הנערצים שלהם.

יתכן שמאותו מקום (של הסיפור והערך שנובע ממנו) באה גם התפיסה המודרנית של אמנות ה"רדי מייד" (Ready Made). אותו ז'אנר של אמנות המתבסס על העובדה שאמן מפורסם בחר למקם חפץ במוזיאון, מה שהופך את החפץ, סתמי ככל שיהיה, לפריט אמנותי שמחירו מיד מאמיר. את זה הראה אמן הדאדא מרסל דושאן, כשהביא למוזיאון משתנה וקרא לה "פונטנה" (בעברית מזרקה). היום שווייה הכספי של משתנה רגילה זו הוא עצום. כל אספן או חובב אמנות שהיה מצליח לרכוש אותה, ודאי היה ממקם אותה לתצוגה במרכז הסלון שלו. הסיפור שלה הוא כבר ממש לא סיפור של משתנה רגילה.

רדי מייד הוא רק חלק מתופעה רחבה הרבה יותר, שלפיה המידע שיש לנו על דברים קובע המון לגבי תחושתנו לגביהם. אם התגלה שציור צויר בידי אמן מפורסם, מחירו עולה באלפי אחוזים. לעומת זאת ציור של מפורסם שהתגלה כמזויף, יצנח ערכו פלאים, לרוב לשווי של אפס.

השינוי בערך ובביקוש לאותו ציור בדיוק, הוא בשל העניין שמאחוריו, הסיפור שלו. השוני בערך מתרחש רק משום שהוא כן או לא כולל את הסיפור המקורי על האמן הדגול שצייר אותו (צפו בהרצאה שבסרטון האחרון).

והרי על כך מתבסס עולם האספנות, שלא לדבר על עולם המכירות הפומביות, בו נמכרים בסכומי עתק חפצים אישיים של אישים מפורסמים וידוענים. דמיינו גרביים מסריחות של אלוף עולם בריצה שנמכרות בעשרות אלפי דולרים. מעבר לריח הרע, הקונה המאושר יודע שבידיו גרביים היסטוריות. הן שוות המון - בתנאי אגב שלא כובסו עדיין.

גם מותג בעולם העסקי והמסחרי הוא דבר שמעלה את ערכם של מוצריו ושירותים שהוא משווק באופן דרסטי. זו הסיבה שאוזניות של Apple עולות הרבה יותר ונחשקות הרבה יותר מאוזניות טובות בהרבה שנמכרות במחירים זולים יותר. המותג ולא פעם גם הסיפור שמאחוריו (שני סטודנטים רעבים מקימים את החברה בחנייה ששכרו בגרושים), מייצרים סיפור שמעלה את ערכו של המותג ושל המוצרים שנושאים אותו.

אגב, זה לא קשור רק לערך כספי, סנטימנטלי או אפילו בעניינים של טעם. זה אפילו מגיע לכאב. מחקרים מצאו שוב ושוב שאנשים דיווחו על כאב רב יותר, כשנודע להם שהוא נגרם להם בכוונה על ידי אנשים אחרים. המידע משנה אפילו את רמת הכאב. הסיפור מאחורי העובדות חשוב לפחות כמו ויש שיאמרו הרבה יותר מהעובדות עצמן.


רשת "הרד רוק קפה" שעשתה הון מפריטים אישיים של כוכבי רוק ופופ:

https://youtu.be/K8i-9YPtcEc


מכוניות משומשות מכוכבי כדורגל, הן יקרות הרבה יותר (עברית):

https://youtu.be/bX7FU4LLUvw


הסיפור של השווי באמנות Ready made (עברית):

https://youtu.be/f1r3G25bWig


מסתבר שגם את מה ששייך לנו אנו מעריכים יותר (מתורגם):

https://youtu.be/H2_by0rp5q0


חפצים מדהימים של מפורסמים שנמכרו במכירות פומביות (עברית):

https://youtu.be/uGMFBXPoqwM?long=yes


והרצאת טד מעולה שמסבירה כיצד ערך של דברים קשור במידע שיש לנו עליהם (מתורגם):

https://youtu.be/RPicL1AWrs8?long=yes

המשחק "לו הייתי עץ" מתאים כמשחק הכרות וגיבוש לקבוצה שחבריה כבר מכירים באופן בסיסי זה את זה, כי ההכרות בו מעט יותר מעמיקה.

במשחק זה משתתפי הקבוצה אמורים לזהות אחד את השני ע"פ המתואר בפתקים השונים.

אופן המשחק:

כל משתתף מקבל פתק ועליו הוא רושם מה היה רוצה להיות (צמח, עצם, חיה וכו...).

מערבבים את הפתקים של כל הנוכחים וכל אחד בתורו מרים פתק, מקריא אותו.

המשתתפים צריכים לזהות מי כתב את הפתק, למי הוא שייך.