» «
שנות ה-60
מה השינוי הגדול שהביאו שנות השישים?



שנות ה-60 היו עשור מרתק בתולדות העולם המודרני. אם בעשור שלפני הסיקסטיז כולם התנהגו לפי הכללים והשתדלו שלא לצאת מהקווים, בסיסקטיז הכל התהפך.

רוק, ביטלס, סמים ואהבה. המוסיקה מתחילה להיפתח. היא נפתחת לכיוונים שונים אל הרוק האנגלי, לעולם, למזרח הרחוק ולצלילים חדשים.

באו גם הפסיכדליה, גם ווא ווא, דיסטורשן והנדריקס. ג'ופלין צורחת להיטים וצורכת סמים ומוריסון מתדלק את עצמו בשירה ואלכוהול.

מיני, ביקיני, ג'ינס וטריקו - האופנה החדשה לא שמה על עצמה מגבלות וכבר לא רצתה להתלבש כמו ההורים. רזה זה יפה וטוויגי, הדוגמנית הרזה ביותר - יש לה מה לומר ובמקום להיות קולב היא מדברת.

והיה גם "אנטי". נגד המלחמה, נגד ההורים, הקונפורמיזם והשמרנות. הצעירים של ארצות הברית, אותם "בייבי בומרס" שנולדו או גדלו אתרי המלחמה, החלו לדרוש שינוי, חופש ושלום.

המלחמות וההתנקשויות הפוליטיות לא עזרו למתנגדי השינוי. הפגנות, זמרי מחאה, שירים ופסטיבלים של שלום ואהבה עמדו מולם באומץ. בתחילה זה היה המאבק לזכויות האזרח, או אם לדייק אז זכויות השחורים באמריקה. לא עוד הסכימו אנשים בעלי צבע עור שונה להיחשב נחותים ולחיות עם האפליה כתכתיב של מי שהפכו את אבותיהם לעבדים. וגם הצעירים הלבנים זקפו ראש ותמכו בהם בהמוניהם.

בהמשך הפכה המלחמה בווייטנאם למקור החיכוכים העיקרי של הצעירים כנגד דור ההורים, שסיבך את ארצות הברית במלחמה שנראתה ולימים גם התבררה כחסרת סיכוי.

בצד המאבק לזכויות האזרח ולמאבק נגד המלחמה בווייטנאם, שנות השישים האיצו גם את המאבק לזכויות הנשים. במאבק חשוב לזכות בהכרה ובסיכויים שווים אל מול הגברים, החלו הנשים בהפגנות תלת הסיסמה "ידיים לאגרופים" ובדרישות לשוויון.

נשים באמריקה החלו ללמוד באנויברסיטאות היוקרתיות מקצועות שנחשבו גבריים לחלוטין, כולל משפטים.

העשור המסעיר הזה היה נקודת מפנה של ממש בתרבות המערבית. כמעט כל תחום תרבותי השתנה בו. ראו חלק מהם בתגית "שנות ה-60".


הנה קדימון לסרט תיעודי על השנים המסעירות ההן (מתורגם):

https://youtu.be/h92Bt8zrHNU


ההיפים ותרבות הנגד שלהם שינו את הכללים:

https://youtu.be/FJgwGxY37OE


כמה מההתרחשויות החשובות של אותו עשור מסעיר:

https://youtu.be/C4pJru-L_GQ


עשור של שינויים באופנת הצעירים:

https://youtu.be/8-iNPIIsRYo


להיט ענק מהתקופה (מתורגם):

https://youtu.be/HJcoeIVJSU8


אמריקה בסיקסטיז התמכרה למוצרים נוחים:

https://youtu.be/X9gEzDcO4-0


וסרט תיעודי על העשור הכי מעניין במאה ה-20:

https://youtu.be/sXoOh3lJHSA?t=33s?long=yes
אדם בעקבות גורלו
מה הנציח הסרט "אדם בעקבות גורלו"?



שנת 1969 הביאה לעולם שלושה אירועים תרבותיים מעצבים של ממש. גם פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, גם את הנחיתה על הירח וגם את הסרט "אדם בעקבות גורלו" (Easy Rider). זה היה סרט דל-תקציב מאותה שנה, המספר את סיפורם של שני צעירים אופנוענים שחוצים את ארצות הברית של שנות ה-60. הסרט אמנם סיפר את סיפורם של שני הגברים, אבל בעצם הציג את הרעיונות המהפכניים של הדור ששינה את ערכיה של אמריקה.

הסרט ספוג ברוח הסיקסטיז ומתאר היטב את ההוויי של שנות השישים באמריקה. הוא היה לסרט שייצג דור שלם ובמרכזו אווירת החופש ההיפית הזכורה כל כך מהתקופה, על השיתוף בקומונות של ההיפים, הסמים, המוסיקה וההתחברות לטבע. הוא מציג את האנשים המיוחדים, חלקם מיוחדים באופן מוזר, שהתגלו לשניים ברחבי אמריקה.

הצלחתו הייחודית בהצגת אורח החיים ההיפי, השילוב של שירים רבים מהתקופה וסצנות נסיעה ארוכות באופנועי ההארלי דיווידסון המיתולוגיים, כל אלו הפכו אותו לשובר קופות והזניקו את הקריירה של יוצריו, שהיו גם השחקנים הראשיים, דניס הופר ופיטר פונדה.

אבל "אדם בעקבות גורלו" היה גם סרט מצוין והוא הפך לסרט מכונן, אחד החשובים ביצירת "הגל החדש האמריקני" בקולנוע ההוליוודי של סוף שנות ה-60. הוא שאב רעיונות חדשניים ומעניינים מהיוצרים של "הגל החדש הצרפתי" ושילב טכניקות צילום חדשות, כמו חיתוכים וזומים מהירים, פלש פורוורדים, הרבה שימוש בטכניקת הג'אמפ קאט וצילום מחוספס ולא מוקפד.


אהבת החופש והאופנועים שמבטאים משהו ממנה היא מהערכים של "אדם בעקבות גורלו":

https://youtu.be/J1cDECkN2xg


שיר אופייני בסצנת נסיעה מהסרט:

https://youtu.be/rMbATaj7Il8


סצנות הסמים בסרט משקפות את הבילוי האהוב על ההיפים:

https://youtu.be/RXBAgAxn1x4


ומשחק משנה מרהיב של ג'ק ניקולסון הצעיר, עורך הדין האלכוהוליסט שהתחבר אליהם בכלא:

https://youtu.be/hCb6UkQ_AnM
המחזמר שיער
מהו המחזמר "שיער" שהיה לסמל?



"שיער" הוא שמו של מחזמר רוק מהפכני ושובר מוסכמות משנות ה-60, שתאר את עולמם של הצעירים ההיפים באמריקה ואת האהבות והסערות הרגשיות שהם חוו אז, לצד הביקורת החברתית הנוקבת שלהם על החברה של המבוגרים ומרד הנעורים כנגד מה שנתפס בעיניהם כרקוב.

המחזמר הועלה לראשונה בסוף שנות ה-60, ממש בזמן שמהפכת ה"היפים" התרחשה בארצות הברית והחלה להתפשט בעולם המערבי. העלילה התרכזה בחבורת היפים שוחרי שלום ואהבה, בימים שלפני גיוסו של קלוד מנהיגם לצבא ולמלחמה בוויטנאם.

כשעלה "שיער" לראשונה בשנת 1967, זה היה שיא תקופת ההיפים, שכונו "ילדי הפרחים". צעירים אלה, שהאמינו בשלום, פתיחות, שוויון, חופש ואהבה חופשית, ראו במלחמה בוייטנאם דוגמה למה שרקוב בחברה האמריקנית. המחזמר היטיב לשרטט את הלבטים שלהם בחיפוש דרך חדשה לעצמם, תוך התמודדות עם המציאות שמסביבם ועם מערכת היחסים שבין הפרט לקבוצה.

ב-1979, כ-12 שנה מאוחר יותר, הביא סרטו של הבמאי מילוש פורמן "שיער", את עלילת המחזמר והשירים מתוכו אל האקרנים. הסרט, שהציג בדיעבד את "ילדי הפרחים", אותם היפים מורדים של שנות ה-60, הפיץ בכל העולם את הרעיונות של המחזמר ונתן ביטוי לשאיפה של צעירים לעולם טוב וצודק יותר, עולם של אהבה וללא מלחמות.


הנה סיפור המחזמר דרך ההפקה הישראלית האחרונה (עברית):

https://youtu.be/y_h22_O0uZQ?t=26s&end=3m11s


השיר "תנו לשמש יד" מתוך המחזמר "שיער":

https://youtu.be/fhNrqc6yvTU


השיר "אקווריוס":

https://youtu.be/Cb8luHdpR84


קדימון מהמחזמר "שיער" כפי שהוצג בישראל בשנים האחרונות (עברית):

https://youtu.be/K-U1K_1UTLE


וקטעים מהביצוע של "שיער" בישראל של שנות ה-70, בין השאר עם צביקה פיק ומרגול הצעירים (עברית):

https://youtu.be/MXtSMLUGICk?t=5m42s
הרא קרישנה
מהו הרא קרישנה?



מי לא ראה ברחובות תל אביב את חבורת המאמינים בלבוש הצבעוני, השרים בקול גדול ובשמחה "הרי קרישנה"? - ובכן, זה לא הארי קרישנה, אלא הַרֵא קְרישְׁנַה. זוהי תנועה, וחלק מדת שמספרת שהאל קְרישְׁנַה הופיע לפני כ-5000 שנה בעיר ההודית הקדושה וְרינְדָאוַנַה (Vrindavan). לפי אמונתם של אנשי קרישנה, אחת הדרכים להגיע למטרה העליונה של אהבה לאל היא על ידי חזרה שוב ושוב על שמותיו. הם עושים זאת בכל דרך, כולל שירים רפטטיביים (שחוזרים שוב ושוב על אותן מילים).

אז איך קרה שהתנועה ההודית הקטנה הזו פרצה את גבולות הודו ויצאה אל כל העולם כולו? - איך דווקא קרישנה הפכה לאחת מהתנועות המפורסמות בעולם?

הסיפור המופלא נולד בשנות ה-60 של המאה הקודמת. הביטלס, הלהקה המצליחה בעולם, גילתה לפתע עניין בתנועה וברעיונותיה. כחלק מהחיבור לקרישנה הוציא גיטריסט הלהקה ג'ורג' האריסון סינגל בשם “המנטרה של הרא קרישנה” והצטרף לתת-זרם של התנועה. ההצלחה הייתה כמעט מיידית. "ילדי הפרחים", שהיו צמאים לחיי רוח ולפילוסופיה שתחזק את רעיונותיהם הלא-מגובשים מאד, הסתערו על הבשורה המתנגנת והנעימה של קרישנה. מייסד התנועה שְׂרִילַה פְּרַבְּהוּפָּאדַה ניצל את ההתלהבות ופתח עשרות מרכזי לימוד באמריקה. בבת אחת הפך הקרישנה ללהיט.

חלק מהסוד של התנועה הן מנגינות סוחפות וקלות לזכירה, כאלה שנכנסות לראש וקשה להוציאן משם. לדעת המאמינים, השירה נועדה לשמור על קשר עם אלוהים. היא מתווספת לברכת ה"הרא קרישנה", שחברי התנועה נוהגים לברך בה איש את רעהו ולמנטרות החוזרות של הגיית השם.

ורק אזהרה אחת - תמיד יש מי שאולי ינצלו אמונות תמימות כמו הקרישנה, כדי לצרף אנשים לכתות לא רצויות, שאין בינן לבינה הרבה. היזהרו בבקשה. יש הבדל בין להתעניין בדת נחמדה מהעולם ולשמוח עם חבריה ובין לבחור בדרכה, מבלי להבין את המשמעות העמוקה של המעשה.


הנה החיבור בשנות ה-60 בין הרא קרישנה ללהקה הכי חשובה בעולם:

https://youtu.be/mtHNYVKHbPY


כך מסביר סוואמי פרבהופאדה, ראש האגודה לתודעת קרישנה מהי הרא קרישנה:

https://youtu.be/08mrVoNJi-k


המנגינה המפורסמת ביותר של הארי קרישנה:

https://youtu.be/XVMgEupff-E


ואותו בשיר אצל ההיפים בשנות ה-60 בסן פרנסיסקו, מולדת ההיפים:

https://youtu.be/nuZU81nhBBY


על חלומם של המאמינים לבנות מקדש ענקי בעיר וְרינְדָאוַנַה שבה התחיל הכל:

https://youtu.be/zb89uQhIqqI


ושיר להרי קרישנה ברחובות תל אביב:

https://youtu.be/4ZH79DTqMjw

שנות ה-60

הפלישה הבריטית
מה הייתה הפלישה הבריטית בסיקסטיז?



בשנות ה-60. אחרי שכבשו הביטלס את אמריקה, זה היה רק עניין של זמן עד שהאמריקאים הנכנעים יתחילו לחפש עוד מהחומר המשובח הזה שיכול להגיע מהאיים הבריטיים.

הביטלס פרצו את הדרך ועשו את הלא-יאומן, כששברו את כל ההתנגדות האמריקאית לתרבות הבריטית, שעד אז נדמתה לאמריקאים כתרבות מוסיקלית מיושנת ולא מעניינת. אחרי הכל, בעשור הקודם צמחו דווקא באמריקה כל מלכי הרוקנ'רול - מאלביס פרסלי, מייסד הסגנון, דרך צ'אק ברי, שהראה כיצד מבצעים רוק גיטרות משובח ובאדי הולי, שאמנם מת מוקדם אבל הספיק ללמד את הרוקרים לכתוב את שיריהם בעצמם - כולם גדלו ופרצו באמריקה.

אבל עכשיו אלה הביטלס ואמריקה כבר נכבשה. בעקבות הכיבוש הבריטי החל מה שיזכה לשם "הפלישה הבריטית" (British Invasion). זו הייתה שורת להקות בריטיות מעולות, שרובן אימצו את הבלוז האמריקאי וכמובן את הרוק ועשו מוסיקה מצוינת.

כך זכו להצלחה בבריטניה להקות מערים שונות, כמו ה"הוליז" שהגיעו ממנצ'סטר, "החיות" מניוקאסל, ה"מי" ממערב לונדון וה"רולינג סטונז", שבארץ נקראו "האבנים המתגלגלות" ונולדו בפרברים של קמפיץ'. כולם הוזמנו די מהר להופיע בצפון אמריקה והפכו ברגע לפופולאריות ומשפיעות מאוד ברוק העולמי.

אבל בריטניה התחילה להפציץ את אמריקה בלהקות רוק משובחות - הבולטות הבאות היו "הקינקס" המצליחים מאד גם בבריטניה, שחייבים לומר שבגלל בעיות אישיות של אחד מהם קצת החמיצו את הפלישה, "החיות" עם הריתם אנד בלוז החזק והפראי שלהם, "חמישיית דייב קלארק", "ההוליז", "ג'רי והפוסעים", "הזומבים" עם נגן הקלידים המתקדם שלהם, ו"מתבודדי הרמן" שביצעו הרמוניות קוליות מרהיבות בסגנון שנולד בעשור הקודם באמריקה של "האחים אוורלי".

אחריהם יגיעו התותחים הכבדים באמת - מלהקת "המי" המצויינת, עם חממת הכשרונות המתפרצת שלה, הסופר-גרופ "Cream" של אריק קלפטון וג'ינג'ר בייקר ועד ל"רולינג סטונז", מי שיהיו "הילדים הרעים של הרוק" ויפגיזו את אמריקה במיניות המתפרצת שלהם ובכריזמה של מיק ג'אגר הסולן...

אבל בראש כל אלה ימשיכו, איך לא, הביטלס לככב ולהוביל את הפלישה לאמריקה ואת ההתמכרות העולמית ובמיוחד האמריקאית, לרוק הבריטי.

באופן אירוני ומשעשע משהו, הפלישה הבריטית תרמה להחזרת הבלוז, שנולד באמריקה, אל הזרם המרכזי והפופולרי של המוסיקה האמריקאית. כך יצא שמוסיקאים בריטים צעירים, מי שאהבו מאד את הבלוז והרית'ם אנד בלוז הקצבי יותר, הם שבאופן פרדוקסלי לימדו והרגילו את המעריצים בארצות הברית לצרוך על בסיס יומיומי מוסיקה שחורה, את המוסיקה השחורה של אמריקה...

לא פלא שבעקבות הפלישה הזו יתחילו להיוולד גם באמריקה ענקי רוק וריתם אנד בלוז שחורים, כמו ג'יימס בראון וג'ימי הנדריקס - כוכבי במה עם אנרגיות של סוסי מוסטנג אמריקאים וכישרון של נגני קומנדו בריטים.

עוד תוצאה של החיבור בין הבריטים לאמריקה, אגב, הייתה המסחור האמריקאי המיומן של ההצלחה המוסיקלית. כמו תמיד, הביטלס הם שהחלו את המגמה הזו. אלפי מרצ'נדייז, מוצרים שנשאו את דמותם, הופצו ברחבי צפון אמריקה ואחר כך לכל העולם כולו ולימדו אמני פופ ורוק אחריהם איך עושים כסף, הרבה כסף, מהצלחתם.

המוצרים האלה הכניסו סכומי עתק, רובם ליצרנים ויזמים אמריקאים, שקנו את הזכויות בזול ויצרו מיליוני יחידות למעריצים הנלהבים ובעלי הכיסים המלאים. מעכשיו הרוק והפופ הפכו למוצרי צריכה, מוצרי מדף, אביזרי פופ. יחי הכסף (גם)!


כך הכל החל:

https://youtu.be/w88VXGTrQ5c


זו הייתה רק תחילתה של הפלישה הבריטית:

https://youtu.be/yrlKKVsMnd8


הביטלס היו כמובן השחקנים המרכזיים בפלישה הבריטית לאמריקה:

https://youtu.be/RiQicdzrshQ


מצגת של תלמידה על הפלישה:

https://youtu.be/DewcER-iM6Q


היצוא הבריטי היה גם קלאסי והכניס גם את באך ואת הבתולות הווסטיליות מהמיתולוגיה היוונית לתמונה:

https://youtu.be/Mb3iPP-tHdA


והנה עשר הלהקות שמוכיחות שהפלישה הבריטית ממשיכה ויוצרת להקות מדהימות:

https://youtu.be/F4JuRqbyl6o?long=yes
ההופעה על הגג
איך נולדה ההופעה של הביטלס על הגג?



זה קרה ב-30 בינואר 1969. בקור המקפיא של לונדון החורפית עלו אל גג בניין בלונדון כמה ברנשים בשיער ארוך, עטויי זקנים ושפמים אופנתיים, והחלו לנגן כמה שירים. יחד אתם היה גם הפסנתרן השחור בילי פרסטון. קראו להם הביטלס והם באו לעשות היסטוריה.

האגדה מספרת שהרעיון להופעה על הגג עלה בראשם של הביטלס כשעמדו ועישנו על הגג בהפסקה שבין ההקלטות. זה היה גג הבניין של החברה שהקימו, חברת Apple. במרתף אותו בניין שכן האולפן שחברי הלהקה בנו שם לקראת סוף שנות השישים.

ברגע אחד ובאופן ספונטני הם החליטו להופיע הופעת חינם על הגג ולצלם אותה לסרט Let it Be. במהלך 7 שנות פעילות הלהקה העולם התרגל לחדשנות ולרעיונות היצירתיים של חבריה וזה היה עוד אחד מהם. היות ולא הרשו להם להעלות מסוק מעל לונדון, הציבו הצלמים שהזמינו הביטלס 4 מצלמות במקומות שונים על הגג וההופעה החלה.

הכל כאמור היה ספונטנית ואיש לא ידע עליה מראש. זו הייתה תקופה שבה הביטלס כבר היו מסוכסכים ביניהם וכמעט ולא נפגשו מחוץ לאולפן. להופיע הם חדלו כבר יותר מ-5 שנים לפני כן, אחרי שהתייאשו מצעקות ההופעה מחרישות האוזניים, מקריעת בגדיהם ותלישת קווצות שיערם, החלקים הקשים מבחינתם בתופעת ה"ביטלמניה".

ברגע שבו החלו לנגן והתברר לעוברים ושבים שמדובר בשיר של הביטלס, הגיעו מיד אנשים רבים, נקבצו ברחוב שלמטה והתלהבו. איש מאלה שיצרו את ההתקהלות ברחוב לא ידע שזו ההופעה האחרונה של הלהקה הגדולה ושהם חוזים באירוע תרבותי היסטורי, או יותר נכון מאזינים לו..

במיוחד לא ידעו זאת השכנים העצבניים שהזמינו את המשטרה. השוטרים שהגיעו די מהר הפסיקו את ההופעה לאחר השיר החמישי. סדר באנגליה הרי זה סדר.. מקרטני עוד ניסה לבקש מהשוטרים אבל הקסם הביטלסי לא הספיק כדי למנוע את סיום ההופעה המאולתרת. אחרי כמה שירים שיהפכו בקרוב ללהיטי ענק, ביניהם Get Back ו-Don't Let me Down זה היה הסוף.

ג'ון לנון עוד הספיק לומר תודה למעריצים שהאזינו למטה ואמר "אני מקווה שעברנו את האודישן".. כנראה שהם עברו.


הנה ההופעה על הגג וקצת מהאווירה בה:

https://youtu.be/NCtzkaL2t_Y


שחזור ישראלי בתל אביב:

https://youtu.be/yuLBA8x-sXo


וכאן הייתה הופעת הגג של הביטלס:

https://youtu.be/9yXj1ING15I
אינסטמטיק
מהי מצלמת האינסטמטיק?



מצלמת האינסטמטיק (Instamatic) הייתה מצלמה זולה ופופולארית שהוציאה חברת קודאק בשנות ה-60. מרגע שהיא יצאה לשוק, המצלמה הזו הפכה להצלחה מסחררת. בניגוד לתמונות המלבן המקובלות, ביחס של 16:9, האינסטמטיק הוציאה תמונות דומות לתמונות הריבועיות של מצלמת הפולרויד, כלומר יחס הרוחב-גובה שלהן היה ריבועי.

התמונות הללו, חשוב לומר, הפכו לתמונות של הצעירים. הן לא היו איכותיות והתאורה של המצלמות הללו הייתה בסיסית, לא ניתן היה לכוון בה פוקוס ולמעשה, חוץ מלצלם קשה היה להגדיר משהו בצילום הסופי. אבל ראו בתמונות הללו את הצעירים, היפים והמגניבים של התקופה וזה הספיק כדי להפוך אותה למגניבה.

וכל כך מגניבה היא הייתה, שהיא שבה אלינו במהדורה של אפליקציה מודרנית ומצליחה במיוחד. כן, למי שלא יודעים, האפליקציה הסופר מצליחה לסמארפונים, “אינסטגרם" נולדה מנסיון לשחזר את התמונות הריבועות של האינסטמטיק. רק שבניגוד למצלמה הבסיסית ההיא, ה"אינסטוש" המוכרת והידידותית כל כך לשימוש, מצוידת ב"פילטרים" שכמותם יכולים היו רק לחלום זקני האינסטמטיק, המאפשרת להעניק לתמונה שלכם מראה רטרו מעודכן ואופנתי בתוך שניות.


הנה מצלמת האינסטמטיק:

http://youtu.be/RC4x3cRTqws


המבזק החד-פעמי שלה - שנקרא אז "פלאש":

https://youtu.be/gjtnqhdmk3A


ובואו נבדוק את הפלאש המתלבש:

http://youtu.be/Uhg0UpFziQU
היפים
מה עשו ההיפים של שנות ה-60?



ההִיפִּים (Hippies) היו חברי תרבות הנגד של צעירים בארצות הברית בשנות ה-60. הם היוו תופעה חברתית חדשה באמריקה של אז ודגלו בשלום, אחווה ושוויון בין בני אדם, באהבה חופשית, בשמירה על הטבע ובשימוש בסמים קלים.

אבל באותם ימים היו ההיפים כינוי גנאי. התייחסו אליהם כמסוממים, מלוכלכים, מפיצי מחלות ואף אלימים. הם היו תרבות נגד, אבל זו הייתה התרבות שפנתה יותר נגדם.

הממשל התייחס אליהם כמורדים חתרנים, בעוד הם ביקשו לנתץ את המחסומים שהניח בפניהם הקפיטליזם הדורסני ותאב המלחמה של אמריקה.

ההיפים, "ילדי הפרחים", מרדו במבוגרים שאותם הם האשימו בהרס העולם ובהפצת המלחמה. הם בזו לקפיטליזם ולתרבות הצריכה המטורפת לדבריהם של אמריקה. ממתנגדים למלחמה בווייטנאם ותומכים במאבק של השחורים לשוויון זכויות, הם הפכו למתנגדים לכל העולם השבע והמבוגר ולמה שהוא מייצג. הדבק שלהם הייתה מוסיקת הרוק, שאותה הם חגגו בלי הפסקה, עד לפסטיבל וודסטוק, שיא ההיפיות וגם תחילת הסוף שלה.

כחלק מהחזרה אל הטבע, גידלו ההיפים את שיערם, הלכו יחפים ולבשו בגדים קלים. הם השפיעו על תרבות הצעירים מאז ומנהגיהם השפיעו למשך שנים רבות על צעירים בכל העולם. מהשיער הארוך, דרך מוסיקת הרוק והבלוז והאהבה החופשית, תנועה זו השפיעה על החברה המערבית באופן לא רגיל, כי ממחאה של הבייבי-בומרס, הדור שנולד במהלך ואחרי מלחמת העולם השנייה, כנגד השפע המושחת והמשחית והכוח הצבאי האכזרי, הם גדלו להיות דור מובילי האינטרנט והטכנולוגיה של מהפכת המידע, טכנולוגיה שתשנה את העולם.


הנה תרבות ההיפים:

https://youtu.be/YNQ3lQFJwvs


פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, אחד משיאי התקופה והתנועה ההיפית:

https://youtu.be/StFhvAIv3Js


שיר הרוק הפסיכדלי 'ארנב לבן' של להקת "ג'פרסון איירפליין":

https://youtu.be/TKZVUtvjBdM


ההיפים בעיניים מחויכות:

https://youtu.be/9OrSRMaWgFw


וסרט תיעודי על ההיפים:

https://youtu.be/vm6DvlZ2O20?long=yes


אופנת החלל
מהי אופנת החלל של הסיקסטיז?



אופנת החלל (Space Fashion) הייתה חידוש אופנתי מרהיב, שפעם ריגש את עולם האופנה לחלוטין. תור הזהב של הסגנון החללי הזה היה בשנות ה-60, העשור שבו יצא האדם אל החלל. הוא נוצר בהשראת המרוץ לחלל של המעצמות הגדולות, ארצות הברית וברית המועצות. המרוץ לחלל החל כשהקוסמונאוט יורי גגארין פרץ אל החלל בשנת 1961 והגיע לשיאו בשנת 1969, כשפסע האסטרונאוט ניל ארמסטרונג את פסיעותיו הראשונות על אדמת הירח.

אחד המעצבים שניסחו את אופנת החלל של שנות ה-60 היה מעצב האופנה הצרפתי פורץ הדרך אנדרה קוראז', מי שנחשב גם לממציא שמלת המיני. בשנת 1967 הוא הציג את קולקציית "עידן החלל" (Space Age) שלו, שהכילה אופנה עתידנית ופורצת דרך. קוראז' הרבה להשתמש בגווני לבן וכסף, בחומרים חדשניים כמו ה-PVC, עם גזרות A עתידניות ורחוקות מהגוף ואקססוריז פוסט-תעשייתיים.

דמות מרכזית נוספת בין מעצבי אופנת החלל היה פייר קרדן הצרפתי, מהנודעים והמצליחים שבמעצבים. עם סריגי הגולף שלו, שנוצרו בהשראת אופנת החלל ועם שאר עיצוביו מלאי ההשראה, גם הוא קידם את אופנת העתיד החללית הזו.

אבל האופנה העתידנית-חללית הזו לא שרדה זמן רב. היא אמנם השפיעה על יוצרי קולנוע בסרטים וסדרות של מדע בדיוני ועל כוכבי פופ, כמו דיוויד בואי עם עיצובי התלבושות המרהיבים, אבל בתצוגות האופנה היא הגיחה מפעם לפעם בעיקר בעיצובי קונספט, מרתקים ומלאי דימיון, אך לא ממש מסחריים.


מצגת וידאו של עיצוב אופנת החלל של שנות השישים:

http://youtu.be/WoT2z14YemI


אופנת החלל של שנות ה-60:

http://youtu.be/d7E9jDxWF30


קולקציית החלל של אנדרה קוראז':

https://youtu.be/bn7p22LlrVE


הוא המשיך לפתח את זה בשנות ה-70:

https://youtu.be/eENJc2VFkPw


הקולקציה החללית של פייר קרדן:

http://youtu.be/AzBxsz54qko


עוד מאופנת החלל של הסיקטיז:

http://youtu.be/OtzvVDJjtYo


ותסרוקות חלל:

http://youtu.be/nh-IRZM8fFM
איך סימם טימותי לירי את אמריקה?



הוא מכונה "נביא ה-LSD" והוא שינה את החיים לדור שלם של צעירים. זה קרה בשלבים שכולם היו מרופדים בהמון סמים ורוקנרול.

קראו לו טימותי לירי (Timothy Leary) והוא ידע שהוא מחזיק בידיו תפוח אדמה לוהט. לפסיכולוג וחוקר הסמים שיהפוך בתוך שנים אחדות לכוהן הגדול של האסיד ולאחד המרכזיים בתרבות הנגד של אמריקה, הייתה סיסמה שאמרה "הטילו ספק בסמכות וחישבו עבור עצמכם". הוא אכן חשב פתוח, שונה ולגמרי אחרת, אבל נראה שגם הוא לא שיער שדור שלם יושפע ממנו כך.

הכל החל כשלירי הטיף בשנות ה-60 לשימוש ב-LSD כדי לשנות התנהגות. הסיסמה שלו הייתה "Turn on, tune in, drop out" (הדלק, התעורר, נשור). היא השפיעה על דור שלם של צעירים ובתוך זמן קצר הוא הצליח לשנות את התודעה האמריקאית באופן כה עמוק, עד שהשפעתו נמשכת עד היום.

כשרון לא חסר למי שכבר בגיל 30 השלים דוקטורט בפסיכולוגיה. מצד אחד, הביאה אותו הגישה הספקנית, שלא לומר הדווקאית שלו, לאינסוף הסתבכויות בדרך שעבר. אבל מנגד, נחשבו פרסומיו המדעיים כבר מהתחלה לחדשניים ופורצי-דרך.

את הבעיטה הראשונה לעבר ההיסטוריה יקבל מי שיהיה אבי המהפכה הפסיכדלית בביקור במקסיקו. ב-1957 הוא טעם שם לראשונה פטריית הזיה בשם פסילוציבין ויעיד שבתוך 4 שעות הוא למד על התודעה האנושית יותר ממה שלמד ב-15 שנים באוניברסיטה.. כשהוא נפעם מבשורת ה-LSD, שב לירי לאוניברסיטת הארוורד. הוא יזם ניסוי עם סטודנטים מצטיינים ובו בחן את ההשפעות ההתנהגותיות של סמי הזיה שונים על החשיבה והתודעה האנושית. די מהר סחפו החוויות הרוחניות שחוו בניסויים הללו את קבוצת הסטודנטים הצעירים והפכו למרכז חייהם, על חשבון הלימודים כמובן.

כשפוטר לירי מהארוורד הוא הקים ארגון להפצת סמים וחומרים משני-תודעה, שפעל ממקסיקו. אך לאחר שגורש משם, אימצו אותו שני יורשים עשירים, שנתנו לו מימון ואחוזה במדינת ניו יורק, בה המשיך את ניסוייו בעיצוב התודעה. די מהר הפכה אחוזת מילבורק למוקד עליה לרגל לחסידי לירי וה-LSD, לאו דווקא בסדר הזה... בין מעריציו נמנו מפורסמים כמו ג'ון לנון והמשורר אלן גינסברג. המקום הפך במהירות למרכז האסיד של ארצות הברית. אלפי צעירים שהתמכרו לאסיד ראו בו סוג של בית מקדש.

אבל כשתמו שנות ה-60 וילדי הפרחים הלכו ונעלמו, הלך לירי והסתבך. הוא נכלא ונמלט, ברח מארצות הברית, הוסגר, נכנס שוב לכלא והפך, לאחר ששוחרר, למוקצה בחברה האמריקאית. עם השנים הוא התמתן ונזהר שלא לדבר על סמים. המחשב האישי הפך בעיניו לתחליף החדש ולסם של העתיד. נראה שאפילו הוא לא שיער עד כמה הוא יצדק וכמה ממכר הוא יהפוך..

לקראת מותו מסרטן הערמונית, באמצע שנות ה-90, לירי כתב ספר שבו התייחס אל המוות המתקרב כאל שיאם של החיים. כמו תמיד הוא ראה את הכל הפוך.


הנה סיפורו של טימותי לירי:

https://youtu.be/pGv2Xz2nCII


והניסויים שעשה עם ראם דס והתחילו את הכל:

https://youtu.be/iUPpypqWNgM
מה מקורו של סמל השלום?



סמל השלום עיטר בשנות ה-50 את דגליה של התנועה הבריטית נגד נשק גרעיני. עשור לאחר מכן, בשנות ה-60, הוא היה לסמל המוכר ביותר בעולם. הסימן נוצר בבריטניה (אנגליה) בשנות ה-50 של המאה הקודמת, כסמל ההתנגדות לנשק הגרעיני.

זה היה לאחר מלחמת העולם השנייה ואחרי שהעולם הבין את התוצאות הקשות של השימוש בנשק גרעיני. מעצב אנגלי בשם ג'ראלד הוטום השתמש בסמל צבאי מחיל הים הבריטי והפך אותו, כדי לבטא את הכמיהה לדבר ההפוך מצבא וממלחמה - את השלום. כך הופיע סמל השלום לראשונה, בצעדה של התנועות נגד התחמשות גרעינית בבריטניה, צעדה שהתקיימה מלונדון לבית החרושת לנשק שבאלדרמסטון.

מאנגליה התפשט הסמל לארצות הברית ואומץ במהירות על ידי תנועות שלום, ארגוני זכויות האדם ומתנגדים לנשק להשמדה המונית. סמל השלום זכה לפרסום מיידי באמריקה, במהלך ההפגנות נגד מלחמת וייטנאם. וכך, במהלך שנות ה-60 השתמשו בו "ילדים הפרחים" והפכו אותו לסמלם. משם הוא התפשט לעולם כולו והחל מופיע בהפגנות ומחאות כנגד מלחמות, כיבושים ופעולות צבאיות ברחבי העולם.

בניגוד לסברה הרווחת, הסמל אינו מציג רגל של יונה, אלא שילוב של שתי אותיות בשיטת האיתות באמצעות דגלים, שהייתה נהוגה בצי האנגלי. השילוב של האותיות N ו-D התאים לקיצור של המילים Nuclear Disarmament, בעברית "פירוק הנשק הגרעיני".


הנה הוא בין סמלים רבים נוספים, עם המקור המרתק שלו:

https://youtu.be/3qPZq2OsnmU?t=1m06s


כך תציירו אותו:

https://youtu.be/m-CyhdcORfU


סיפור הכמיהה לשלום והמצאת הסמל שהפך לסמל עולמי לשאיפה לשלום:

https://youtu.be/zeXmI4Qj-dg


ולהיפים בנשמתם - הנה מדריך לחולצת טיי דיי (בטיק) עם סמל השלום:

https://youtu.be/FeP9fOu6NOU?long=yes
כיצד הפכה ג'ואן באאז לכוהנת השלום של הפולק?



מלכת הפולק של הסיקסטיז. היא הייתה שם, במוקד של אחת התקופות המרגשות בתולדות אמריקה. מי שנתנה את קולה לאירגוני זכויות אזרח ותנועות אנטי-מלחמתיות בשנות ה-60, השתתפה גם בפסטיבל וודסטוק, כנראה היחידה במופיעים שלא הייתה זמרת רוק.

זמרת שירי העם ג'ון באאז (Joan Baez) היא אחת מהדמויות החשובות בשירת המחאה של שנות ה-60. דמותה, כשהיא שרה את השיר "אנו נתגבר" (We Shall Overcome) ליד מרטין לותר קינג, הפכה לסמל ההתגייסות של הצעירים למאבק לזכויות האזרח, למען השלום והאהבה של אמריקה לעולם טוב יותר ולערכים הנעלים שבהם בחרו.

שנים אחר כך היא כתבה על בוב דילן, בן הזוג שלה בשנות ה-60, את "יהלומים וחלודה" (Diamonds and Rust). באאז חשה תסכול על שהאייקון שהיא עצמה שרה וחידשה רבים משיריו, מעולם לא העריך את כתיבתה ואהבתה כראוי. בעוד שהיא שיתפה את דילן בהופעותיה, הוא מעולם לא החזיר לה טובה ולא נהג אפילו להזמין אותה לשלו.

באאז מעולם לא נחה בתרומתה למאבקים למען השלום, נגד המלחמה ולמען כל מטרה נשגבת. ב-2005 היא עוד הופיעה מול מפגינים נגד המלחמה בעיראק, בסמוך לחווה של הנשיא בוש בטקסס.


הנה ג'ון באאז בשנות ה-60:

https://youtu.be/nM39QUiAsoM


ג'ואן באאז, שרה את השיר "אנו נתגבר" בסיום המצעד לוושינגטון:

https://youtu.be/7akuOFp-ET8


בהשראתו של מרטין לותר קינג, מנהיג התנועה לזכויות האזרח:

https://youtu.be/dJoWrLQWrEc


הופעה עם הזמרת הגדולה מרצדס סוסה:

https://youtu.be/wze9r6JvXEY


ועל בוב דילן, אהובה לשעבר, היא כתבה שיר מלא כאב, על שזלזל בה ובכשרונה:

https://youtu.be/dcaZi_G3xVs
מה המהפכה שעשתה הדוגמנית טוויגי?
מיהי טוויגי הדוגמנית השדופה?


בשנות ה-60 עשתה דוגמנית רזה ששמה טוויגי (Twiggy) מהפכה של ממש במראה הנשי המועדף. רק בת 17 ובעלת מראה אנדרוגיני, משהו בין נערה לנער, היא הייתה מתבגרת בריטית בעלת גוף המושלם לקידום של אופנת שמלות המיני שפרצו אז לאופנה, בעזרת מעצבים כמו מארי קוואנט הבריטית והצרפתי אנדרה קוראז'.

טוויגי, או בשמה האמיתי לסלי הורנבי, הייתה נערה עם מראה של ילדה, עיניים גדולות ותספורת נערית, שהיממה את כולם. לבושה במיני וחמושה במגפיים, היא פרצה לתודעה והפכה בתוך ימים לאייקון אופנה שלא היה כמותו. למעשה, ניתן לומר עליה שהיא הייתה הסופר מודל הראשונה.

אבל טוויגי הייתה גם מי שבישרה על עידן הרזון, זמן שבו בנות ונשים החלו לרזות כדי להיראות כמותה. היא גילמה את רוח התקופה באופן המדויק ביותר, משהו כמו ה"איט גירל" של הסיקסטיז.

הכל התחיל כשאמרגן בריטי בשם נייג'ל דיוויס נכנס ביחד עם תלמידת תיכון צעירה בעלת מראה גרום למספרה בלונדון. אחרי 7 שעות של ניסויים ושינויים, היא יצאה משם עם לוק חדש, שעתיד לשנות את פניה של האישה המודרנית. כי מה שבאמת קרה שם היה שהספר שסיפר אותה התקשר לצלם וביקש שיגיע מהר לצלם מישהי...

המישהי הזו הייתה טוויגי והתמונה הזו עשתה היסטוריה, שלא לומר היסטריה. אחת התמונות של הנערה שצולמה במספרה הלונדונית התפרסמה באותה שנה ב"דיילי אקספרס" הלונדוני. הכותרת הייתה "הפנים של 66'".

המראה שלה היה רענן וחדש לחלוטין. גם העובדה שצבעה את ריסיה בשחור-דבר הייתה חדשנית וחסרת תקדים. היא הייתה עוף מוזר וקסום. הפרופורציות הבלתי רגילות שלה, שכללו מראה דקיק וגרום, עיניים ענקיות, תספורת של בנים ויופי נערי ורך - כל אלה קראו תיגר על המראה הנשי של אותם ימים. כמעט ולא היה לה חזה וקימורי גופה היו חסרים, היא הייתה כמו שלד, עם עצמות בולטות ולחיים רזות.

בשנים הבאות לא היה מגזין אופנה אחד שפספס אותה. כל צלמי האופנה הגדולים של התקופה עמדו בתור לצלם את טוויגי. ההתפעלות הפכה לשינוי של ממש באופנה. טוויגי הייתה אייקון של דור שחווה את ה"מוד" (Mod), המעבר משנות ה-50 השמרניות לשנות ה-60. אלה הפכו לשנות החופש והמתירנות, שנים שבהן הצעירים הם שנותנים את הטון וקובעים את הלך הרוח החברתי במדינות המערב. אלה היו שנים שבהן החברה הגבוהה של הדוכסים והדוכסיות באנגליה החלה מפנה את מקומה לחברה עילית חדשה, של מוסיקאים, דוגמניות, מעצבים וצלמי אופנה מצליחים.

וטוויגי עצמה לא נשארה בבריטניה. הופעתה על שער המגזין "ניוזוויק" הייתה האות להגעת הבשורה האופנתית של ה"מוד" לארצות הברית. טוויגי הגיעה לשם וזכתה להיסטריה דומה לזו שחוו הביטלס כמה שנים לפניה. ממש בהמשך לפלישה הבריטית לארצות הברית הגיעה הפלישה האופנתית של הבריטים והאמריקאים חוו היסטריה נוספת...


הנה סיפורה של טוויגי הדוגמנית הרזה:

https://youtu.be/Lk0fv4xZmlM


הדוגמנית טוויגי בשיאה:

https://youtu.be/0SbQrNtMFeI


טוויגי הזמרת:

https://youtu.be/u8FPSIXSuB8


וסרט תיעודי על טוויגי - הביטלס של הדוגמנות:

https://youtu.be/R8O7Li1rah4?long=yes
מאיפה באה האסתטיקה הפסיכדלית של הסיקסטיז?



הרבה צבעים בגוונים חזקים במיוחד, צורות מרהיבות שהן לא מהטבע, קווים וכתמים - אתם ודאי מכירים את העיצוב הפסיכדלי, נכון אגב לומר פסיכודלי, והמראה המיוחד של מוצרים ועיצוב עם המראה של הסיקסטיז.

זו הייתה אסתטיקה פסיכדלית (Psychedelic music) נפלאה, שההיפים טיפחו באהבה והתעשייה אימצה בהתלהבות כה רבה. זאת עד שלמעשה היא הפכה למראה של שנות ה-60.

באותה תקופה יכולת לראות אותה בכל מקום. אינספור עטיפות תקליטים, פוסטרים וכריכות ספרים התאפיינו במראה המיוחד של הפסיכדליה. סרטים, פתיחים לתכניות טלוויזיה ותפאורות למופעים או תכניות אירוח מוסיקליות - בכולם יכולת לראות את אותן צורות מיוחדות ואופייניות לאותו עשור מופלא וצבעוני.

רבים סבורים שהז'אנר הזה הגיע מסמים וחוויות של LSD, אבל נראה שהאסתטיקה של ההיפים לא באה משם ואפילו לא נולדה באמריקה של תחילת המחצית השנייה של המאה ה-20. למעשה, היא התבססה על סגנון ה"ארט נובו" (Art Nouveau) - אחד הזרמים המסקרנים של המאה ה-19.

זרם הארט נובו הופיע לראשונה באנגליה במחצית השנייה של המאה ה-19. מאנגליה הוויקטוריאנית, באותה עת אימפריה בעלת השפעה עולמית אדירה, הוא התפשט במהירות ליבשת אירופה ולארצות הברית של המאה ה-19. סגנון ה"ארט נובו" שאב וסובב סביב מוטיבים מעולם החי והצומח, ביחד עם הערצת הגוף הנשי. מזרם באמנות הציור, הוא שטף את אירופה ועבר לתחומים בעיצוב, כמו אופנה, אדריכלות, רהיטים ועוד.

ה"ארט נובו" בלט בכרזות, הפוסטרים המרהיבים שלו. הסגנון המסולסל שלו נכנס לתרבות ולעולם הפרסום ואפילו אמנים מובילים כמו טולוז לוטרק אימצו אז אלמנטים ממנו.

מאה שנים אחר כך הוא יתאים לעולם הדימויים של תרבות ההיפים. ביחד עם פאלטות צבעים ססגוניות שכמו התפוצצו בסקסטיז האופטימיים, עם אנימציות שמתפתחות אז מאוד וצורות פרקטליות חדשניות שבאו מהעולם המתמטי ויזואלי, הוא אומץ בהתלהבות והפך לאחד המרכיבים המשמעותיים באמנות הפסיכדלית של התקופה.


הנה סיפורם של מקורות ה"לוק" הפסיכדלי של שנות ה-60:

https://youtu.be/9vuqI2v2IRs


האסתטיקה הזו הסתדרה מצוין עם ציורי גרפיטי ססגוניים:

https://youtu.be/JfPbeTd2PW0


עם פרקטלים פסיכדליים:

https://youtu.be/bIDzktFkgdA


אנימציה פסיכדלית:

https://youtu.be/w6K0iDsu0TM


סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:

https://youtu.be/X95CTasDKdg


ובהמשך גם באה המוסיקה הפסיכדלית:

https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
מהי מוסיקת הנשמה?



מוסיקת הסול האמריקאית, או מוסיקת הנשמה (Soul music) של אמריקה, היא מוסיקה שחורה, שצמחה מהמצוקה הכלכלית והחברתית של הקהילה האפרו-אמריקנית והפכה לאחד הז'אנרים הפופולאריים בארצות הברית ובמידה רבה גם בעולם.

לא כולם יודעים שמוסיקת הסול "תפסה" כמעט במקרה. זה קרה כשמספר סגנונות התחברו להם לאחד חדש. אחד היה סגנון הרית'ם אנד בלוז, באנגלית: בלוז וקצב, השני מוסיקת ה-"Doo Wop", המצליחה באמריקה של שנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20. אלו התמזגו עם סגנון ה"גוֹסְפֶּל", שצבר תאוצה גם הוא באותו זמן. המיזוג בין הז'אנרים הללו יצר את סגנון הסול מיוזיק, או "מוסיקת הנשמה".

בהמשך המוסיקה הזו זכתה בשנות ה-60 לעידוד מכיוון בלתי צפוי. זה היה מכיוון "הפלישה הבריטית", של להקות רוק אנגליות, שהגיעו לאמריקה והופיעו בהצלחה רבה. דווקא הלהקות הלבנות הללו, מהאיים הבריטיים, במיוחד הרולינג סטונז, החזירו לתרבות הפופ האמריקנית סגנונות שנולדו באמריקה, כמו הבלוז, הרית'ם אנד בלוז ומוסיקת הנשמה השחורה.

מהימים שאחרי מלחמת העולם השנייה ועד למאה ה-21, היו כוכבים רבים בסגנון הסול מיוזיק. היו את זמרי הנשמה המלטפים, כמו סם קוק ושלישיית הסופרימס, היו המחוספסים, כולל ג'יימס בראון או וילסון פיקט ועוד.

מענקי סול כמו בּוֹ דִידְלִי, ארתה פרנקלין, מרווין גיי וסם קוק, דרך סגנון מוטאון שעליו נמנו אמנים כמו אוטיס רדינג וסמוקי רובינסון, ועד אַל גרין, אדֶל, ביונסה ואלישיה קיז - הרשימה מכובדת ומרכיבה אחדים מהמרגשים שבקולות של המאה האחרונה.


אין נציג טוב למוסיקת הנשמה מסם קוק ששר "שינוי עומד לבוא":

https://youtu.be/wEBlaMOmKV4


הכישרון הגדול של מוטאון שנדם, מרווין גיי:

https://youtu.be/9vAiESu5wrA


שלישיית הסופרימס:

https://youtu.be/lxny2KMd0TI?t=9s


"הפיתויים":

https://youtu.be/nXiQtD5gcHU


בארי ווייט, אגדת הסול עם קול הבאס של שנות ה-70:

https://youtu.be/V6NVnKFyY24


ואייזק הייז עם מוסיקת הפסקול שיצר עבור הסרט "שאפט":

https://youtu.be/rYriOuyJU5I


ג'וס סטון הבריטית היא אחת מהמפתיעות שבזמרות הנשמה העכשוויות, כאן עם ענק הגיטרה ג'ף בק:

https://youtu.be/bunNRu4mBbY
איך נרצח המנהיג הדגול מרטין לותר קינג?



אנחנו במלון לוריין, מלון דרכים, מוטל אמריקאי בממפיס טנסי. זה ה-4 באפריל 1968 ועל המרפסת עומד MLK Jr, קיצור חביב של האמריקאים לשמו של מרטין לותר קינג הבן.

האיש מכונה אז על ידי כולם "גנדי האמריקאי", על שום המאבק בדרכי שלום שהנהיג. הוא לוחם זכויות האדם השחור בארצות הברית, אך מתנגד לאלימות. כבר בגילו הצעיר קינג הוא מנהיג השחורים הגדול ביותר שקם באמריקה ואחד הנואמים הדגולים בהיסטוריה. הוא גם זוכה פרס נובל לשלום, בגיל 39 בלבד.

אבל נחזור לממפיס. קינג הגיע לעיר כדי להצטרף למחאת פועלי תברואה שחורים (היום הם נקראים אפרו-אמריקאים). הפועלים הללו שבתו בעיר כבר מספר שבועות, בדרישה לשיפור תנאי העסקתם ולהשוואת השכר והתנאים שלהם לאלו של פועלי התברואה הלבנים בעיר.

בביקור כאן הוא התאכסן במוטל לוריין. קינג לן בחדר 306 ולידו הוא עומד עכשיו. יריה בודדת נשמעת לפתע. המנהיג החברתי הדגול בתולדות אמריקה צונח אל הרצפה. היא גוסס ודי מהר מסתבר שהירייה הרגה אותו.

אסיר נמלט בשם ג'יימס ארל ריי הוא הרוצח.


#הנאום הנבואי
לא מזמן נשא MLK את נאום "הייתי על פסגת ההר" שלו, נאום בו כאילו ניבא וחזה את מותו המתקרב. בנאום הכמו-נבואי הזה הוא אומר את המילים המצמררות:

"איני יודע מה עתיד לקרות. ימים קשים יבואו. אבל זה לא משנה לי, כי הייתי על פסגת ההר... כמו כולם אני רוצה לחיות חיים ארוכים ואריכות ימים, הרי היא חשובה... אני רק רוצה לעשות את דבר האלוהים והוא הרי הרשה לי לעלות לפסגת ההר. משם ראיתי את הארץ המובטחת. אולי לא אגיע אליה אתכם אבל רציתי שתדעו שאנחנו כקהילה, כעם, נגיע לארץ המובטחת. אני כה מאושר... דבר לא מדאיג אותי... איש לא מפחיד אותי... עיניי חזו בתפארת בואו של האל."


#הרצח
זה היה ב-4 באפריל בשעה 18:01. מרטין לותר קינג עמד על מרפסת הקומה השנייה של מוטל לוריין, ליד חדרו, חדר 306. בחדר עצמו שהה אברנטי, חברו של קינג למאבק התנועה לזכויות האזרח.

הרצח שלו היה קצר וקטלני. ירייה פילחה את השקט ודממה. אברנטי ממהר לצאת מהחדר ומוצא את קינג השוכב על הרצפה. מרטין לותר קינג הבן מתבוסס בדמו. הכדור פגע בלחיו הימנית, שבר לו את הלסת ונעצר בכתפו.

אנשים מתחילים להגיע. הרוצח ירה מבית הארחה שניצב מול מוטל לוריין, ממש מעבר לכביש. בסמוך לו ניצבה תחנת כיבוי אש ובה שהו שוטרים. לפני כן הם עקבו אחרי מרטין לותר קינג. מששמעו את הירייה, הם הגיעו במהירות אל קינג הגוסס והיו הראשונים להעניק לו עזרה ראשונה.

ההתנקשות במנהיג השחורים של אמריקה הביאה למהומה בכל המלון. כשיצאה רעיית בעל המלון, לוריין ביילי, אל החצר, היא ראתה את קינג הגוסס. למראה הרצח של האיש הדגול, ששכב אל מול עיניה, לא עמד לה ליבה. היא התמוטטה במקומה ומתה גם היא, מהתקף לב.

שעה אחרי הרצח, בשעה 19:05, נלקחה גופתו של מרטין לותר קינג הבן לבית החולים סנט ג'וזף בעיר. כאן נקבע מותו.


#קברו של מרטין לותר קינג
עגלה פשוטה ורתומה לפרדות היא שנשאה את ארונו של קינג. היא עברה בפני עשרות אלפים של מעריצים אוהבים והמומים שבאו להיפרד ממנו. התהלוכה שליוותה אותו הייתה באורך של יותר מ-5 קילומטרים.

כשהגיע הארון לקולג' מורהאוס, הוא נלקח לקבורה בבית הקברות המקומי, בו נקבר קינג בסמוך לקברים שרובם היו של שחורים, או כמו שהיום מכנים אותם "אפרו-אמריקאים".

בשנת 1977, כ-8 שנים לאחר מותו של קינג, הוצא ארונו מקברו והועבר לקבר מפואר ברחבה של מרכז קינג.


#הרוצח
אסיר נמלט בשם ג'יימס ארל ריי הוא מי שרצח את מרטין לותר קינג. לאחר הרצח הוא נעלם והחל במנוסה בינלאומית. ב-8 ביוני 1968, הוא נעצר בנמל התעופה הית'רו שבלונדון, עת ניסה לעזוב את הממלכה המאוחדת עם דרכון מזויף של קנדה.

בתוך זמן קצר הוסגר ריי למדינת טנסי והואשם ברצח. ב-10 במרץ 1969 הוא הודה ואף שניסה לחזור בו מההודאה כמה ימים לאחר מכן, נגזרו על רוצחו של מרטין לותר קינג 100 שנות מאסר.


#המקום היום
מוטל לוריין נשאר ממש כמו שהיה באותו יום ב-1968, אבל עם השנים הוסב חלק ממנו למוזיאון זכויות האזרח.

המקום שוחזר עם הזמן וזר פרחים עגול מסמן בו את מקום עמידתו של מרטין לותר קינג ברגע הרצח.


כך נרצח קינג באפריל 1968:

https://youtu.be/-rUVm2lRrxA


דיווחים, תמונות והקלטות אותנטיות משעת הרצח:

https://youtu.be/NbOV1xKFOmw


עוזריו של מרטין לותר קינג מספרים על הרצח, כשהם עומדים על מרפסת המוטל, בדיוק במקום בו נרצח מנהיגם:

https://youtu.be/6jKtQAH7eLU


המלון בו נרצח MLK Jr באותו בוקר הנציח אותו היטב:

https://youtu.be/eKiiePJeUU0


מוזיאון זכויות האזרח שנמצא היום במוטל לוריין בו נרצח MLK:

https://youtu.be/xVXufyYxOaw


נאומו האחרון של מרטין לותר קינג, לפני שנרצח:

http://youtu.be/pD_aDoD7b6M


על התהליך שהוא החל אבל עדיין רחוק מלהסתיים - שוויון באמריקה (עברית):

https://youtu.be/RvnNWifTmtk


כיום מוקדש לו יום זיכרון רשמי "יום מרטין לותר קינג" (מתורגם):

https://youtu.be/Gv7OfY3Exjo


וסיפורו של האיש שנרצח באלימות שנגדה הטיף (עברית):

https://youtu.be/dBMWWFgoW_U?long=yes
איך שולבה קנטטה של באך בלהיט ענק בסיקסטיז?



יוהאן סבסטיאן באך, אחד משלושת גאוני המוסיקה הגדולים בהיסטוריה (ביחד עם בטהובן וברהמס), הותיר אחריו מורשת עצומה. אך בשנות ה-60 הצליחה להקת רוק צעירה להפוך אותו גם להיסטריה.

זה קרה כשיצא "בהיר יותר מחיוורון" (A Whiter Shade of Pale) - בלדת ענק של להקת רוק בריטית בשם פְּרוֹקוֹל הארוּם, בלדה שמנגינת הליווי והסולו שלה נוגנו על אורגן האמונד והפכה מפורסמת ומצליחה בכל העולם.

הלהיט הזה היה כל כך מדויק, מלודי ויפה שהוא הפך כמעט מיד לקלסיקת רוק. אבל לא כולם יודעים שנעימה מוכרת זו נכתבה בהשראת שתי יצירות של באך. האחת היא "אריה על מיתר סול", והשנייה היא קטע מהקנטטה מס' 140 בשם "התעוררו נא, קורא הקול" (Wachet auf, ruft uns die Stimme).

כך הפך באך, שכבר מזמן היה לחביב נגני הג'אז, גם לכוכב הקלאסי המוערך ביותר של "דור הפרחים", ההיפים, צעירי שנות ה-60, שכל כך אהבו את השיר הבהיר של להקת "פרוקול הארום" ושדורות ימחו דמעה מטפורית או אמיתית של געגוע, בכל פעם שישמעו אותו מאז.


הנה האריה של באך:

https://youtu.be/pzlw6fUux4o


השיר מהקנטטה מספר 140:

https://youtu.be/hf8xr4KGBaU


והלהיט "בהיר יותר מחיוורון" של להקת הרוק פְּרוֹקוֹל הארוּם (Procol Harum):

https://youtu.be/WS8bbcamo90


חיבור מחמיא בין האריה והשיר, בתזמורת סימפונית עם גיטרת רוק:

https://youtu.be/cL7iNPbWYLg


פרוקול הארום ב-2006, עם תזמורת סימפונית ומקהלה בדנמרק:

https://youtu.be/St6jyEFe5WM


וחוזה פליסיאנו בגרסה הספרדית "Con su blanca palidez":

https://youtu.be/HB7pKrKzxH0


מתי נערכו קרבות היאבקות בתמנונים?



היאבקות נגד תמנון (Octopus wrestling) נשמעת כמו בדיחה לא קשורה. אבל מסתבר שפעם, לפני שהתחלנו להבין עד כמה תמנונים הם חיות אינטליגנטיות ומורכבות, היו ימים שהיאבקות בתמנונים רבי זרועות הייתה ספורט לוהט.

ממש כמו השלכת שועלים, עוד ספורט שלא ברור אם הוא יותר אכזרי או יותר מכוער, גם היאבקות עם תמנונים היא אחד מענפי הספורט שלמרבה השמחה נכחדו בימינו לחלוטין.

ואכן, היאבקות בתמנונים הייתה במאה הקודמת ספורט אתגרי ואטרקציה של ממש לאורך חופי ארה"ב. צוללים נהגו אז להתחרות ביניהם בתחרויות מאורגנות, מי יכנס למים, יאבק בתמנונים ויוציא אותם אל החוף, כדי לזכות בתחרות.

ענף הספורט המוזר הזה, ששורשיו במיצר פוג'ט האמריקאי, נולד בשלהי שנות ה-40 (כלומר לקראת סוף העשור). בשני העשורים הבאים העניין צמח וגדל, עד שהתקיימה אפילו אליפות העולם בהיאבקות עם תמנונים. התחרות שקיימו אז בחוף טיטלו שבאמריקה למשל, משכה צופים רבים.

לשיא הפופולריות שלו בארצות הברית הגיע הספורט הזה במהלך שנות ה-60. באותו עשור שידרו לא פעם תחרויות כאלה בטלוויזיה, כולל ברשתות הלאומיות דוגמת ABC ו-NBC.

לכל אליפות כזו באותן שנים הגיעו צוללנים רבים, שנאבקו והתחרו בשני מקצים - מקצה עם חליפה וציוד צלילה ומקצה ללא ציוד כזה. המשימה הייתה ללכוד כמה שיותר תמנונים בתוך שעתיים. הצוללנים מוצאים את התמנונים בעומק של כ-15 מטרים, נאבקים בהם אחד אחד ומעלים אותם בכוח, כדי לשקול אותם. הנקודות נקבעו לפי משקל התמנונים שכל קבוצה בת 3 צוללנים הוציאה מהמים.

בסוף התחרות היה ששחררו את התמנונים לחופשי והם שחו בחזרה למעמקי הים. עם זאת, לא פעם שימשו חלק מהתמנונים למאכל, או הועברו לאקווריומים מקומיים.

ואכן, אם בשנות ה-60 היאבקות בתמנונים הייתה ענף ספורט מאד פופולארי באומה האמריקאית, בעשור שאחריו כבר כיכבו תחרויות ההיאבקות הללו גם בטלוויזיה.

וכך יצא שפעילי טבע החלו למחות ולדרוש את הפסקת הספורט האכזרי. בסוף אותו עשור, בשנת 1970, החלה ועדת הדיג והטבע של וושינגטון להגביל לכידת תמנונים לאחד ביום.

אפילו אלוף העולם לשעבר בספורט הזה, ברנש בשם קפלר, היה צריך להשתתף בתכנית טלוויזיה בשם "תמנון, תמנון" כדי שדעתו תשתנה מן הקצה לגבי הקונספט שבו הוא כיכב.

כך הלך הספורט ונעשה פחות ופחות אהוד. שנת 2013 סימנה את השינוי העמוק, כשהיא הייתה השנה בה לראשונה זכה מתאבק עם תמנונים לשיימינג ברשתות החברתיות ואף לאיומי רצח. כך הוצא הספורט ההזוי הזה לחלוטין אל מחוץ לחוק ובא לתמנון גואל.


הנה סרטונים מהיאבקויות בתמנונים:

https://youtu.be/YnR-H65B1uI?t=2m19s


תמונות מתאבקים מהעבר:

https://youtu.be/G0G-Bc07lHM


והרצאה קצרה באנגלית:

https://youtu.be/wsxKUjNf7v0
מיהם בני דור ה-X?



דור האיקס ודור ה-X  (באנגלית Generation X) הם כינויים שניתנו בתרבות הפופולרית ובמדעי החברה לדור שנולד בעולם המערבי בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20. דור האיקס נולד אחרי דור הבייבי בום, הוא דור הילדים של אחרי מלחמת העולם השנייה. הדור הבא אחריו הוא דור ה-Y, שמורכב מילידי שנות ה-80 וה-90.

חוקרים מאפיינים את הדור הזה בנטייה לבעוט במוסכמות החברה, למרוד בסמכות, הדור הזה לא רוצה לשנות את העולם או לחולל בו תמורות כלשהן. דור האיקס לא נצמד למקום עבודה אחד ואף לא למקצוע אחד. בני דור האיקס מחליפים מקום עבודה בקלות גדולה משל הדורות הקודמים ולא נצמדו למקום עבודה אחד לכל חייהם. גם החלפת מקצוע אינה נדירה בחייהם ורבים עשו שינוי מקצועי משמעותי בחייהם.

הדור הזה גדל ושהה בבית יותר מהדור הקודם, הוא הדור הראשון שהרבה לצפות בטלוויזיה, להיחשף לפרסומות רבות ולמעשי אלימות באמצעי התקשורת. בני הדור עלולים להיות ציניים ואף פסימיים לעתים קרובות.

החשיפה הרבה לאמצעי התקשורת ולמסרים השיווקים שהוצגו לו הם בין הדברים שגרמו לו למרוד בסמכות יותר מהדור שלפניו ולהיות פתוח יותר לתרבויות אחרות מזו של המערב.

הכינוי דור ה-X נולד מספר שעסק בו בשם "דור האיקס" מאת דאגלס קופלנד.


הנה סיפורו של דור ה־X בעברית:

https://youtu.be/ORTDIEELJvI


דור ה־X מול דור ה-Y:

https://youtu.be/MybFlN0Vn3s


בהשוואה לדורות האחרים:

http://youtu.be/4_JHGT7TSS4


וזה?

http://youtu.be/BYaqh--Uhx0


מאפיינים:

http://youtu.be/wCE34HfNh1A


וראיון ארוך על דור האיקס:

https://youtu.be/nvyHWbuq59Y?long=yes
איך סם קוּק ממשיך לחיות דרך המנון השינוי שלו?



סם קוק (Sam Cooke) היה אחד מגדולי מוסיקת הנשמה האמריקאית. לאיש שגדל על גוספל ועבר עם הזמן לשירי אהבה מצליחים, היו המון סיבות לפתח תסכול, מרירות ואפילו שנאה כלפי האדם הלבן, אבל הייתה לו סיבה אחת שלא ולכן הוא בחר לאהוב.

קוק נולד במיסיסיפי הדרומית והגזענית בשנת 1931. כבן למטיף בכנסייה, מנע ממנו עורו השחור את הסיכוי לחיים שאינם נגועים באפליה מתמדת.

כאדם שחור הוא לא התפרסם או זכה לתהילה כמו זמר הפוסטר של המחאה, בוב דילן הלבן. אבל שיר אחד שלו, "A Change Is Gonna Come", עתיד בסקיסטיז לרתום בהצלחה יתרה את כישרון הפזמונאות הטבעי של קוק לטובת המחאה ולהכניס אותו להיסטוריה.

הייתה זו הנשמה השחורה והטהורה שלו, שהוא הביא מהעולם של הגוספל כיוצר. היא שסייעה לו לכתוב שיר תקווה לשינוי, שיהפוך תוך זמן קצר להמנון הלא רשמי של תנועת זכויות האזרח.

התנועה הזו, התנועה לזכויות האזרח, התפתחה והייתה לכוח המחאה הכי חשוב באמריקה של הצעירים המוחים כנגד עוולות המבוגרים והמלחמות שהם ניהלו ברחבי העולם, במקום לפתור את הבעיות החברתיות והגזעיות שבתוך ארצות הברית עצמה.

את "A Change Is Gonna Come", מקליט סם קוק בלוס אנג'לס. הוא חושב שהוא מקליט שיר נשמה (זרם ה-Soul) אישי ועוד לא יודע שהשיר התמים שלו עומד להיות פצצה חברתית שתרגש מיליונים ותמלא תקווה דורות אחר כך.

השיר הזה, שעומד להפוך לשלוש הדקות החשובות של חייו, הוקלט ב-1964 ותוך זמן קצר הפך להמנון. בתוך ימים הוא היה לשיר מחאה עצום ולהמנון מעורר תקווה במשך חצי מאה. לא פחות, אגב, מ"Blowin' in the wind" של דילן, שיר שסם קוק עצמו העיד שהיה ההשפעה וההשראה לכתיבת השיר האלמותי שלו.

"A Change Is Gonna Come" הוא שיר על-זמני, רגע של פעם בחיים. שיר על תקווה שנובעת מייאוש אבל מבטיחה שינוי.

תקווה, אגב, שהיא באנגלית Hope. לא לחינם הנשיא השחור הראשון של ארצות הברית, ברק אובמה, יצטט ממנו בנאום הנצחון שלו 44 שנה אחר כך, בשנת 2008.

כי סם קוק היה אמן שידע לנסח רגשות מורכבים במילים פשוטות ובודדות. בתור פיסה מוסיקלית, תרבותית וחברתית הנעוצה בעשור הגדול הוא, הצליח השיר האופטימי ללא גבול, בעיני אובמה, להעביר את מסר התקווה והשינוי המתקרב יותר מאלף נאומים.

אבל קוק לא זכה לראות את שירו בעת שהוא הופך לחלק מהפסקול האמריקאי ומההיסטוריה של השוויון והחופש לשחורים. הוא לא לוחם חופש כמו מרטין לותר קינג או מלקולם אקס, אבל בכל זאת גודע רצח משונה ותמוה את חייו של מי שכתב את שיר התקווה העל-זמנית, אולי החשוב ביותר לשחורים של אמריקה בכל שנות מאבקם לשוויון.

מאז יצא, הקליטו גדולי הזמרים אינספור גרסאות כיסוי שלו וכולם הצליחו להכניס את כאבם האישי לתוך המילים האותנטיות של קוק ובמידה רבה לחבר אותו לתקוות שלהם.

אבל הקול הסדוק ועם זאת הטהור שלו, בצירוף החיה הפצועה שיצאה ממנו, הפכו את ה-3 דקות שלו לשיר התקווה הגדול של מיליוני אמריקאים שוחרי טוב, שלא היו מוכנים להשלים עם ארצם האהובה הנוהגת בגסות ובאפליה בשחורי בניה.

דרכם ודרך כל הרמקולים והאוזניות מאז, ממשיך סם קוק איכשהו לחיות ולהבטיח למובסים, למושפלים ולחלשים של העולם - "שינוי עומד לבוא".


השיר שיצא אחרי מותו והפך להימנון המאבק לזכויות האזרח "שינוי עומד לבוא":

https://youtu.be/wEBlaMOmKV4


הביצוע של בוב דילן:

https://youtu.be/r099LB3mQXM


והביצוע המפורסם ועתיר ה-Soul של אוטיס רדינג:

https://youtu.be/yyhL0ioST_U
מהי להקת מחתרת הקטיפה?



"מחתרת הקטיפה", הוולווט אנדרגראונד, היה הרכב רוק שפעל בסוף שנות ה-60, אבל הוא השפיע לדורות על מוסיקת הרוק וניבא את זרם הפאנק, שיוולד עשור אחר כך. מההרכב הנסיוני הזה נולדו בהמשך הרבה הרכבי שוליים חשובים, מאד לא מסחריים ומאד חדשניים.

חברי הלהקה הראשונים לו ריד, ג'ון קייל, סטרלינג מוריסון ומורין טאקר. הלהקה יצרה צליל חדשני ועשתה ניסויים מוסיקליים ואוונגרדיים (שהקדימו את זמנם). הם עשו הרבה שימוש בדיסטורשן, סאונד נועז כמו רעשי גיטרה, דיסוננס ועוד.

הקסם של "מחתרת הקטיפה" לא חמק מעיניו של אנדי וורהול, אמן הפופ-ארט החשוב בעולם. הוא הזמינם לסטודיו המפורסם שלו וניהל אותם. הוא גם הכיר להם את המוזה שלו, הדוגמנית והשחקנית הגרמניה ניקו, זמרת מעניינת ששיתפה עם וורהול פעולה בכמה סרטים ניסיוניים שעשה. הלהקה הוקסמה ממנה והם יצרו איתה ובהשראת וורהול את אלבום הבכורה "הוולווט עם ניקו".

זה יהיה האלבום החשוב ביותר שלהם, יצירת מופת מרובת סגנונות ובמובן מסוים רעידת אדמה חרישית. למה חרישית? - כי בזמן אמת לא הייתה לה השפעה משמעותית, אבל גלי ההדף שלה יצרו סגנון חדש. בריאן אינו, מהמוסיקאים החשובים של שנות ה-70, אמר פעם שאת אלבום הבכורה הזה של הוולווט אנדרגראונד "קנו מעט מאד אנשים כשיצא, אבל כל מי שקנה אותו הקים להקה"... הלהקות האלה היו ברובן להקות פאנק - גולמיות, מחוספסות, בועטות וצועקות, כמעט בלי מילים - גרסאות תמציתיות של הרוח של "מחתרת הקטיפה".

את עטיפת הבננה, ששימשה לאלבום הזה, צייר אנדי וורהול וגם היא הפכה לאגדית. הבננה, מסתבר, היא לא פחות אייקוני מהתפוח של הביטלס ושל חברת Apple.


הנה סיפורה של הלהקה:

http://youtu.be/TEkTlu3-9k4


מחתרת הקטיפה בשיר "יום ראשון בבוקר":

http://youtu.be/0cWzxJvgWc8


והשיר "ונוס בפרווה" שמתבסס על שם ספרו של הברון פון זאכר מאזוך:

http://youtu.be/AwzaifhSw2c
איך הוכרעה מלחמת וייטנאם בטלוויזיה?
מי הייתה ג'ניס ג'ופלין?
מי היו "ילדי הפרחים"?
מהו דור הבייבי בומרס?
מה מיוחד בג'ים מוריסון והדלתות?


אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

העולם הוא צבעוני ומופלא, אאוריקה כאן בשביל שתגלו אותו...

אלפי נושאים, תמונות וסרטונים, מפתיעים, מסקרנים וממוקדים.

ניתן לנווט בין הפריטים במגע, בעכבר, בגלגלת, או במקשי המקלדת

בואו לגלות, לחקור, ולקבל השראה!

אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.