מהו סיפורו של מטוס הקרב מוסטנג?
מטוס המוסטנג (Mustang aircraft) הוא מטוס אגדי שהכריע מלחמות והסיפור שלו מתחיל וממשיך בשיתוף פעולה משני צידי האוקיינוס האטלנטי שהוליד פרא מעופף.
בשנת 1940, כאשר אירופה כבר עמדה בלהבות מלחמה, פנתה בריטניה לחברת נורת' אמריקן אביאשן (North American Aviation) בבקשה לרכוש מטוסי אימון ולוחמים. מנהלי החברה, בהובלת ג'יימס "דאץ'" קינדלברגר (James "Dutch" Kindelberger), העזו להציע עסקה שונה לחלוטין: לא לרכוש מטוסים קיימים, אלא לתת לחברה לתכנן ולבנות מהיסוד מטוס לוחם חדש לגמרי.
הבריטים הסכימו ותוך 102 יום בלבד יצא מתוך מפעל אינגלווד (Inglewood) שבקליפורניה אב-טיפוס שישנה את מהלך המלחמה: ה-NA-73X, שיהפוך בהמשך למוסטנג (Mustang) המיתולוגי.
מה שהפך את ה-P-51 מוסטנג לאחד ממטוסי הלוחמה הגדולים בהיסטוריה לא היה דבר אחד אלא מספר חידושים שהתלכדו יחד בצורה מושלמת. הפיתוח הטכני המרכזי היה הכנף בעלת הזרימה הלאמינרית (Laminar Flow Wing).
בניגוד לכנפיים רגילות, הכנף הזו עוצבה כך שהאוויר זורם עליה בצורה חלקה ורציפה לאורך רוב משטחה, מה שמפחית משמעותית את ההתנגדות לאוויר. התוצאה היתה למטוס מהיר וחסכוני בדלק - יותר מכל מטוס מתחרה שעמד בפניו.
בגרסאותיו הראשונות, עם מנוע אליסון (Allison), הוכיח המוסטנג ביצועים טובים בגבהים נמוכים, אך סבל מקוצר נשימה בגבהים גבוהים. הפתרון הגיע בזכות רונלד הארקר (Ronald Harker), טייס בחברת רולס-רויס (Rolls-Royce), שהציע להתקין במוסטנג את מנוע המרלין (Merlin) הבריטי הנודע.
ההצלחה של שינוי המנוע היתה מיידית ומדהימה. גרסת ה-P-51D, עם מנוע המרלין, זינקה בביצועים. המהירות המרבית גדלה לכ-703 קילומטרים לשעה, גובה טיסה כ-12,700 מטר, בעוד שהטווח שלו הפך את המוסטנג ללוחם בעל יכולת ענקית.
ואכן, הגורם שהפך אז את המוסטנג ממטוס טוב לנשק מכריע היה הטווח יוצא הדופן שלו. כי לפני כן, בלא ליווי מתאים של מטוסי קרב, כשהצבא האמריקאי ניסה להפציץ יעדים עמוק בתוך גרמניה, מפציצי ה-B-17 "המבצר המעופף" (Flying Fortress) וה-B-24 "ליברייטור" (Liberator), ספגו אבידות קשות.
המוסטנג, עם המנוע החדש ומיכלי דלק חיצוניים הניתנים להשלכה (drop tanks), יכול היה עתה ללוות את המפציצים עד ברלין. לראשונה בהיסטוריה האווירית, יכול היה מטוס חד-מושבי ללוות מפציצים לאורך מסע של למעלה מ-1,500 קילומטרים.
אבל סיפורו של המוסטנג לא היה רק סיפור של מתכת ומנועים. המוסטנג קשור לאחד הפרקים המרגשים של מלחמת העולם השנייה: קבוצת העילית ה-332 (332nd Fighter Group), הידועה בשם "טייסי טאסקיג'י" (Tuskegee Airmen).
אלו היו הטייסים השחורים הראשונים של הצבא האמריקאי, שנאלצו להיאבק לא רק נגד הגרמנים אלא גם נגד גזענות מוסדית בתוך הצבא שלהם. טייסי טאסקיג'י עברו להטיס מוסטנגים בשנת 1944 ופיתחו מוניטין של ליווי מפציצים בשיעור אבידות נמוך במיוחד לעומת יחידות אחרות.
הזנבות האדומים האופייניים של מטוסיהם הפכו לסמל של גאווה ומקצועיות ומפקדי המפציצים ביקשו לעיתים קרובות במפורש ש"הזנבות האדומים" הם שילוו אותם.
כאשר המוסטנגים הגיעו לשמי גרמניה בסוף 1943, הגרמנים לא ידעו מה עומד בפניהם. בלופטוואפה (Luftwaffe), חיל האוויר הגרמני, הודיעו לטייסים שמי שיפיל מוסטנג יקבל פרס מיוחד. זה לא עזר במיוחד...
גנרל הנרי "האפ" ארנולד (Henry "Hap" Arnold), מפקד חיל האוויר האמריקאי, הגיב בספקנות כאשר שמע שמוסטנגים ליוו מפציצים עד ברלין ובחזרה. הוא שלח קצין לברר וכשהקצין חזר ואישר ארנולד הבין שהמוסטנג שינה באחת את מצב המלחמה.
גם צ'אק ייגר (Chuck Yeager), מי שלימים יהפוך לאדם הראשון שיפרוץ בטיסה את מחסום הקול, עשה חלק ממשימות הקרב שלו על מוסטנג P-51. לאחר שהופל מעל צרפת והצליח לחמוק בחזרה לאנגליה בעזרת הרזיסטנס הצרפתי (המחתרת שפעלה נגד הנאצים הכובשים), הוא חזר לתפקיד ובספטמבר 1944 הפיל 3 מטוסי קרב גרמניים ביום אחד.
בין 1940 ל-1945 יוצרו מעל 15,000 מטוסי מוסטנג מכל הסוגים. בסיומה של מלחמת העולם השנייה זכו המוסטנגים להפיל כמעט 5,000 מטוסי אויב, מתוכם יותר מ-4,000 מטוסים בקרבות אוויר, מה שהפך אותם למפילי המטוסים הגדולים ביותר בין כלי הטיס הקרביים בתולדות אמריקה.
ה-P-51D, הגרסה המפורסמת והמוצלחת ביותר של המוסטנג, הגיע עם שיפור מרכזי נוסף: תא הטייס שלו היה בעל חופת טייס בצורת בועה. הכיפה בועתית (Bubble Canopy) הזו סיפקה לטייס שדה ראייה של 360 מעלות. זאת לעומת החופה המדורגת שהיו בגרסאות הקודמות של המטוס, כזו שהגבילה את הראייה לאחור. שינוי זה נשמע אולי קטן, אך היה לא פעם ההבדל שבין חיים למוות עבור טייס שמופתע לגלות מטוס אויב לצידו ומופל על ידו.
בסוף המלחמה, המוסטנג לא פרש. הוא שירת בחיל האוויר האמריקאי (שהפך לעצמאי בשנת 1947), יצא שוב לקרבות במלחמת קוריאה, שם מצא עצמו מול מטוסי סילון קוריאניים וסובייטים ונאלץ להסתגל לעידן חדש.
המוסטנג שירת בחיל האוויר האמריקאי עד שנת 1957. גם ישראל רכשה מוסטנגים והם שימשו בחיל האוויר בין שנות ה-40 המאוחרות לשנות ה-50 ולקחו חלק גם במלחמת העצמאות.
היום, עשרות מוסטנגים משוחזרים עדיין טסים בשמים ברחבי העולם, מופיעים בתצוגות אוויריות ובתחרויות ומחירם בשוק המטוסים הפרטיים מגיע לעיתים למיליוני דולרים. המוסטנג נחשב על ידי היסטוריונים רבים לאחד מכלי הטיס הקרביים הגדולים שעלו אי-פעם לשמיים.
שילוב של עיצוב חדשני, מנוע מצוין, טווח ארוך מכל מתחרה ותפעול אמין, הפך את מטוס המוסטנג לנשק שסייע לקצר את המלחמה ולהציל חיים רבים, הן של אנשי הצוותים האוויריים שליווה והן של מי שניצלו בזכות ההפצצות האסטרטגיות האפקטיביות שלו.
המוסטנג גם הדגים את כוח ההנדסה האמריקאית בעת חירום, כשתוך 102 יום מרגע הסכמה כבר הוצג אב-טיפוס ופחות מ-3.5 שנים מהטיסה הראשונה הוא הגיע לשליטה מוחלטת בשמי אירופה. זהו הישג של עיצוב ותכנון ייחודיים שאפשר ניצחון לטייסים שהטיסו אותו.
מטוס המוסטנג (Mustang aircraft) הוא מטוס אגדי שהכריע מלחמות והסיפור שלו מתחיל וממשיך בשיתוף פעולה משני צידי האוקיינוס האטלנטי שהוליד פרא מעופף.
בשנת 1940, כאשר אירופה כבר עמדה בלהבות מלחמה, פנתה בריטניה לחברת נורת' אמריקן אביאשן (North American Aviation) בבקשה לרכוש מטוסי אימון ולוחמים. מנהלי החברה, בהובלת ג'יימס "דאץ'" קינדלברגר (James "Dutch" Kindelberger), העזו להציע עסקה שונה לחלוטין: לא לרכוש מטוסים קיימים, אלא לתת לחברה לתכנן ולבנות מהיסוד מטוס לוחם חדש לגמרי.
הבריטים הסכימו ותוך 102 יום בלבד יצא מתוך מפעל אינגלווד (Inglewood) שבקליפורניה אב-טיפוס שישנה את מהלך המלחמה: ה-NA-73X, שיהפוך בהמשך למוסטנג (Mustang) המיתולוגי.
מה שהפך את ה-P-51 מוסטנג לאחד ממטוסי הלוחמה הגדולים בהיסטוריה לא היה דבר אחד אלא מספר חידושים שהתלכדו יחד בצורה מושלמת. הפיתוח הטכני המרכזי היה הכנף בעלת הזרימה הלאמינרית (Laminar Flow Wing).
בניגוד לכנפיים רגילות, הכנף הזו עוצבה כך שהאוויר זורם עליה בצורה חלקה ורציפה לאורך רוב משטחה, מה שמפחית משמעותית את ההתנגדות לאוויר. התוצאה היתה למטוס מהיר וחסכוני בדלק - יותר מכל מטוס מתחרה שעמד בפניו.
בגרסאותיו הראשונות, עם מנוע אליסון (Allison), הוכיח המוסטנג ביצועים טובים בגבהים נמוכים, אך סבל מקוצר נשימה בגבהים גבוהים. הפתרון הגיע בזכות רונלד הארקר (Ronald Harker), טייס בחברת רולס-רויס (Rolls-Royce), שהציע להתקין במוסטנג את מנוע המרלין (Merlin) הבריטי הנודע.
ההצלחה של שינוי המנוע היתה מיידית ומדהימה. גרסת ה-P-51D, עם מנוע המרלין, זינקה בביצועים. המהירות המרבית גדלה לכ-703 קילומטרים לשעה, גובה טיסה כ-12,700 מטר, בעוד שהטווח שלו הפך את המוסטנג ללוחם בעל יכולת ענקית.
ואכן, הגורם שהפך אז את המוסטנג ממטוס טוב לנשק מכריע היה הטווח יוצא הדופן שלו. כי לפני כן, בלא ליווי מתאים של מטוסי קרב, כשהצבא האמריקאי ניסה להפציץ יעדים עמוק בתוך גרמניה, מפציצי ה-B-17 "המבצר המעופף" (Flying Fortress) וה-B-24 "ליברייטור" (Liberator), ספגו אבידות קשות.
המוסטנג, עם המנוע החדש ומיכלי דלק חיצוניים הניתנים להשלכה (drop tanks), יכול היה עתה ללוות את המפציצים עד ברלין. לראשונה בהיסטוריה האווירית, יכול היה מטוס חד-מושבי ללוות מפציצים לאורך מסע של למעלה מ-1,500 קילומטרים.
אבל סיפורו של המוסטנג לא היה רק סיפור של מתכת ומנועים. המוסטנג קשור לאחד הפרקים המרגשים של מלחמת העולם השנייה: קבוצת העילית ה-332 (332nd Fighter Group), הידועה בשם "טייסי טאסקיג'י" (Tuskegee Airmen).
אלו היו הטייסים השחורים הראשונים של הצבא האמריקאי, שנאלצו להיאבק לא רק נגד הגרמנים אלא גם נגד גזענות מוסדית בתוך הצבא שלהם. טייסי טאסקיג'י עברו להטיס מוסטנגים בשנת 1944 ופיתחו מוניטין של ליווי מפציצים בשיעור אבידות נמוך במיוחד לעומת יחידות אחרות.
הזנבות האדומים האופייניים של מטוסיהם הפכו לסמל של גאווה ומקצועיות ומפקדי המפציצים ביקשו לעיתים קרובות במפורש ש"הזנבות האדומים" הם שילוו אותם.
כאשר המוסטנגים הגיעו לשמי גרמניה בסוף 1943, הגרמנים לא ידעו מה עומד בפניהם. בלופטוואפה (Luftwaffe), חיל האוויר הגרמני, הודיעו לטייסים שמי שיפיל מוסטנג יקבל פרס מיוחד. זה לא עזר במיוחד...
גנרל הנרי "האפ" ארנולד (Henry "Hap" Arnold), מפקד חיל האוויר האמריקאי, הגיב בספקנות כאשר שמע שמוסטנגים ליוו מפציצים עד ברלין ובחזרה. הוא שלח קצין לברר וכשהקצין חזר ואישר ארנולד הבין שהמוסטנג שינה באחת את מצב המלחמה.
גם צ'אק ייגר (Chuck Yeager), מי שלימים יהפוך לאדם הראשון שיפרוץ בטיסה את מחסום הקול, עשה חלק ממשימות הקרב שלו על מוסטנג P-51. לאחר שהופל מעל צרפת והצליח לחמוק בחזרה לאנגליה בעזרת הרזיסטנס הצרפתי (המחתרת שפעלה נגד הנאצים הכובשים), הוא חזר לתפקיד ובספטמבר 1944 הפיל 3 מטוסי קרב גרמניים ביום אחד.
בין 1940 ל-1945 יוצרו מעל 15,000 מטוסי מוסטנג מכל הסוגים. בסיומה של מלחמת העולם השנייה זכו המוסטנגים להפיל כמעט 5,000 מטוסי אויב, מתוכם יותר מ-4,000 מטוסים בקרבות אוויר, מה שהפך אותם למפילי המטוסים הגדולים ביותר בין כלי הטיס הקרביים בתולדות אמריקה.
ה-P-51D, הגרסה המפורסמת והמוצלחת ביותר של המוסטנג, הגיע עם שיפור מרכזי נוסף: תא הטייס שלו היה בעל חופת טייס בצורת בועה. הכיפה בועתית (Bubble Canopy) הזו סיפקה לטייס שדה ראייה של 360 מעלות. זאת לעומת החופה המדורגת שהיו בגרסאות הקודמות של המטוס, כזו שהגבילה את הראייה לאחור. שינוי זה נשמע אולי קטן, אך היה לא פעם ההבדל שבין חיים למוות עבור טייס שמופתע לגלות מטוס אויב לצידו ומופל על ידו.
בסוף המלחמה, המוסטנג לא פרש. הוא שירת בחיל האוויר האמריקאי (שהפך לעצמאי בשנת 1947), יצא שוב לקרבות במלחמת קוריאה, שם מצא עצמו מול מטוסי סילון קוריאניים וסובייטים ונאלץ להסתגל לעידן חדש.
המוסטנג שירת בחיל האוויר האמריקאי עד שנת 1957. גם ישראל רכשה מוסטנגים והם שימשו בחיל האוויר בין שנות ה-40 המאוחרות לשנות ה-50 ולקחו חלק גם במלחמת העצמאות.
היום, עשרות מוסטנגים משוחזרים עדיין טסים בשמים ברחבי העולם, מופיעים בתצוגות אוויריות ובתחרויות ומחירם בשוק המטוסים הפרטיים מגיע לעיתים למיליוני דולרים. המוסטנג נחשב על ידי היסטוריונים רבים לאחד מכלי הטיס הקרביים הגדולים שעלו אי-פעם לשמיים.
שילוב של עיצוב חדשני, מנוע מצוין, טווח ארוך מכל מתחרה ותפעול אמין, הפך את מטוס המוסטנג לנשק שסייע לקצר את המלחמה ולהציל חיים רבים, הן של אנשי הצוותים האוויריים שליווה והן של מי שניצלו בזכות ההפצצות האסטרטגיות האפקטיביות שלו.
המוסטנג גם הדגים את כוח ההנדסה האמריקאית בעת חירום, כשתוך 102 יום מרגע הסכמה כבר הוצג אב-טיפוס ופחות מ-3.5 שנים מהטיסה הראשונה הוא הגיע לשליטה מוחלטת בשמי אירופה. זהו הישג של עיצוב ותכנון ייחודיים שאפשר ניצחון לטייסים שהטיסו אותו.
