מיהי הציירת המקסיקנית פרידה קאלו?
לא רבות הנשים הידועות בתולדות האמנות וודאי לא הנשים החזקות שהעמידו את עצמן והמראה האמיתי שלהן במרכז. דווקא על רקע זה בולטת אחת האמניות העצמאיות, הדרמטיות והמעניינות בהיסטוריה, הציירת המקסיקנית פרידה קאלו (Frida Kahlo). הפמיניסטיות רואות בה סמל לנשיות חזקה ובלתי מתפשרת, המקסיקנים רואים בה יוצרת לאומית וחלק מהפריחה של מקסיקו החדשה והפורחת. עולם האמנות רואה בה את אחד הקולות המעניינים והייחודיים במאה ה-20.
היא החלה לצייר בילדותה. בת לצלם גרמני ויצירתי ולאם מקסיקנית קתולית ושמרנית, קאלו התגברה אז על מחלת הפוליו. בהמשך חייה היא עתידה לסבול ממחלות נוספות ומפציעה קשה בתאונת דרכים. דווקא מתוך הכאבים, על רגלה הקטועה ועל אינסוף הניתוחים שעברה, היא צמחה ועלתה כדמות מעוררת השראה. כך או כך, לחודשים הארוכים שבהם רותקה למיטתה בבית החולים בתחילת הדרך, היא חבה לא מעט, שכן אז היא החלה לצייר.
קאלו אמרה פעם שתאונה נוספת בחייה הייתה תאונה אחרת - הנישואין שלה לצייר המפורסם דייגו ריברה, בעל מתעמר ובוגדני שהיה למקור לצרותיה ולחייה הלא-פשוטים בלאו הכי, אבל היה מושא אהבתה לאורך כל חייה. הם היו נשמות תאומות, שבצד הסבל הרב שגרמו זה לזו, אהבו בטירוף וחיו זה את חייו של זה. היא מתה בגיל 47 והוא מת 3 שנים אחריה. היא הורישה לו את כל ציוריה, כדי שהדיוקנאות שלה ילוו אותו גם אחרי מותה. כיום הם תלויים במוזיאונים החשובים בעולם.
ולמה היא כל כך חשובה וציוריה כה משמעותיים? - קאלו הייתה דעתנית ואפילו מרדנית. היא לא התביישה בדבר והציבה בציוריה את עצמה, את חייה ואת דעתה עליהם, באופן דרמטי ובכנות מכאיבה במיוחד. עם חתימת שפם עדינה, בגבות עבות ומחוברות, עבודותיה המפורסמות ביותר היו הדיוקנאות העצמיים שלה. דיוקניה המצויירים של קאלו ודאי לא היו הופכים אותה למתמודדת בתחרות יופי בת ימינו. כמו להתריס ולהציג את עצמה מוזרה, שונה מהמודל הנשי המוכתב על ידי גברים, הציירת הזו נהגה לצייר דווקא את עצמה, דווקא כך, ומעולם לא ניסתה להתייפות ולהתאים את עצמה למודל יופי אחר. היא אהבה את עצמה בדיוק כמו שהיא הייתה, יפהפייה, גם בעיניה וגם בעיני רבים אחרים.
הדיוקנאות הללו צוירו בתקופה שבה פרחה המהפכה המקסיקנית. זו הייתה תקופת מרד והתלהבות במקסיקו, שבה התקוממו האזרחים, כנגד הרודן שלהם פורפיריו דיאז. האמנית הסוערת שהלכה והתאהבה בקומוניזם, התאימה לעידן המרגש במולדתה ולרוח העולם החדש, שהבטיח אז הסוציאליזם.
מתוך הרנסנס התרבותי והחברתי שמסביב, היא צמחה כאמנית עצמאית ובעלת עמדה חברתית, סמל נשי למקסיקו הצומחת מתוך החושך המנצל שהייתה שרויה בו בעבר. ציוריה, הסוריאליסטים משהו, הכילו את הניגוד שבין יופי אקזוטי של אישה מלאת חיים ומשמעות, השוכנת בתוך גוף מרוסק ופגום. בציורים שלה היא הקיפה את עצמה בבעלי חיים, פרחים וצמחים, כבולעת את כל הטבע והעולם אל תוכם. בהם היא הייתה כמלכה חופשית, טבעית ולא מוגבלת בדבר.
בשנת מתה פרידה קאלו ב"בית הכחול", הבית המפורסם בזכותה, שנבנה על ידי אביה במקסיקו סיטי. בבית הזה חיה כל חייה וכיום נמצא בו מוזיאון שמנציח את חייה ואמנותה.
לא רבות הנשים הידועות בתולדות האמנות וודאי לא הנשים החזקות שהעמידו את עצמן והמראה האמיתי שלהן במרכז. דווקא על רקע זה בולטת אחת האמניות העצמאיות, הדרמטיות והמעניינות בהיסטוריה, הציירת המקסיקנית פרידה קאלו (Frida Kahlo). הפמיניסטיות רואות בה סמל לנשיות חזקה ובלתי מתפשרת, המקסיקנים רואים בה יוצרת לאומית וחלק מהפריחה של מקסיקו החדשה והפורחת. עולם האמנות רואה בה את אחד הקולות המעניינים והייחודיים במאה ה-20.
היא החלה לצייר בילדותה. בת לצלם גרמני ויצירתי ולאם מקסיקנית קתולית ושמרנית, קאלו התגברה אז על מחלת הפוליו. בהמשך חייה היא עתידה לסבול ממחלות נוספות ומפציעה קשה בתאונת דרכים. דווקא מתוך הכאבים, על רגלה הקטועה ועל אינסוף הניתוחים שעברה, היא צמחה ועלתה כדמות מעוררת השראה. כך או כך, לחודשים הארוכים שבהם רותקה למיטתה בבית החולים בתחילת הדרך, היא חבה לא מעט, שכן אז היא החלה לצייר.
קאלו אמרה פעם שתאונה נוספת בחייה הייתה תאונה אחרת - הנישואין שלה לצייר המפורסם דייגו ריברה, בעל מתעמר ובוגדני שהיה למקור לצרותיה ולחייה הלא-פשוטים בלאו הכי, אבל היה מושא אהבתה לאורך כל חייה. הם היו נשמות תאומות, שבצד הסבל הרב שגרמו זה לזו, אהבו בטירוף וחיו זה את חייו של זה. היא מתה בגיל 47 והוא מת 3 שנים אחריה. היא הורישה לו את כל ציוריה, כדי שהדיוקנאות שלה ילוו אותו גם אחרי מותה. כיום הם תלויים במוזיאונים החשובים בעולם.
ולמה היא כל כך חשובה וציוריה כה משמעותיים? - קאלו הייתה דעתנית ואפילו מרדנית. היא לא התביישה בדבר והציבה בציוריה את עצמה, את חייה ואת דעתה עליהם, באופן דרמטי ובכנות מכאיבה במיוחד. עם חתימת שפם עדינה, בגבות עבות ומחוברות, עבודותיה המפורסמות ביותר היו הדיוקנאות העצמיים שלה. דיוקניה המצויירים של קאלו ודאי לא היו הופכים אותה למתמודדת בתחרות יופי בת ימינו. כמו להתריס ולהציג את עצמה מוזרה, שונה מהמודל הנשי המוכתב על ידי גברים, הציירת הזו נהגה לצייר דווקא את עצמה, דווקא כך, ומעולם לא ניסתה להתייפות ולהתאים את עצמה למודל יופי אחר. היא אהבה את עצמה בדיוק כמו שהיא הייתה, יפהפייה, גם בעיניה וגם בעיני רבים אחרים.
הדיוקנאות הללו צוירו בתקופה שבה פרחה המהפכה המקסיקנית. זו הייתה תקופת מרד והתלהבות במקסיקו, שבה התקוממו האזרחים, כנגד הרודן שלהם פורפיריו דיאז. האמנית הסוערת שהלכה והתאהבה בקומוניזם, התאימה לעידן המרגש במולדתה ולרוח העולם החדש, שהבטיח אז הסוציאליזם.
מתוך הרנסנס התרבותי והחברתי שמסביב, היא צמחה כאמנית עצמאית ובעלת עמדה חברתית, סמל נשי למקסיקו הצומחת מתוך החושך המנצל שהייתה שרויה בו בעבר. ציוריה, הסוריאליסטים משהו, הכילו את הניגוד שבין יופי אקזוטי של אישה מלאת חיים ומשמעות, השוכנת בתוך גוף מרוסק ופגום. בציורים שלה היא הקיפה את עצמה בבעלי חיים, פרחים וצמחים, כבולעת את כל הטבע והעולם אל תוכם. בהם היא הייתה כמלכה חופשית, טבעית ולא מוגבלת בדבר.
בשנת מתה פרידה קאלו ב"בית הכחול", הבית המפורסם בזכותה, שנבנה על ידי אביה במקסיקו סיטי. בבית הזה חיה כל חייה וכיום נמצא בו מוזיאון שמנציח את חייה ואמנותה.
