מהי מחלת החולרה?
כולרה היא אחת המחלות הזיהומיות הקטלניות ביותר שפגעו באנושות ועד היום היא לא נעלמה מהעולם.
הגורם לה הוא חיידק בשם ויבריו כולרה (Vibrio cholerae) שחי במים מלוחים למחצה ומגיע אל גוף האדם דרך מים או מזון מזוהמים בצואה של נשאים. ברגע שהחיידק מגיע למעי הדק, הוא מפריש רעלן שמשבש לחלוטין את פעולת המעי.
הסימן הקלאסי של כולרה הוא שלשול מימי קיצוני שנראה כמו "מי אורז" בשל עכירותו הלבנבנה. חולה קשה יכול לאבד מגופו עד 20 ליטר נוזלים ביממה, מה שמוביל לייבוש מסכן חיים, ירידה חדה בלחץ הדם, התכווצויות שרירים ובמקרים קיצוניים גם למוות תוך שעות בודדות.
ללא טיפול, שיעור התמותה יכול להגיע ל-50 אחוז. עם טיפול, הוא צונח לפחות מ-1 אחוז, ולרוב מדובר בפתרון פשוט להפליא: שתיית תמיסת מלחים ונוזלים.
סיפור מפורסם בתולדות הרפואה מתחיל בשנת 1854, עת פרצה מגפת כולרה קשה בלונדון. הרופא הבריטי ג'ון סנו (John Snow) מיפה את הנדבקים וגילה שכולם שתו ממשאבת מים אחת ברחוב ברוד סטריט (Broad Street). הוא שכנע את פקידי העיר להסיר את ידית המשאבה, המגפה נפסקה ועמה נולדה האפידמיולוגיה המודרנית. מה שמשעשע במיוחד הוא שגם אחרי שסנו הוכיח שיש הגיון זיהומי במחלה, המשיכו רוב עמיתיו להאמין שמחלות מגיעות מ"אוויר רע".
עוד מעניין שהקרדיט לגילוי החיידק ניתן בדרך כלל לרוברט קוך (Robert Koch) הגרמני שזיהה אותו ב-1883. אבל כבר ב-1854, כמעט 30 שנה לפני קוך, תיאר אותו האיטלקי פיליפו פאצ'יני (Filippo Pacini) שלא זכה לכל הכרה בימי חייו.
שבע מגפות כולרה עולמיות פקדו את האנושות מאז 1817. ששת הראשונות פרצו מדלתת נהר הגנגס שבהודו. המגפה השביעית, שפרצה ב-1961 מאינדונזיה, נמשכת עד ימינו. בכל שנה נרשמים בעולם בין 1.3 ל-4 מיליון חולים, כשבין 21,000 ל-143,000 מהם מתים, בעיקר באפריקה שמדרום לסהרה, בדרום אסיה ובחלקים מאמריקה הלטינית.
לחסן מפני כולרה ניתן באמצעות חיסון פומי (חיסון שנלקח דרך הפה, בשתייה או בכדורים), בשתי מנות וברווח של 7 עד 14 יום.
כולרה היא אחת המחלות הזיהומיות הקטלניות ביותר שפגעו באנושות ועד היום היא לא נעלמה מהעולם.
הגורם לה הוא חיידק בשם ויבריו כולרה (Vibrio cholerae) שחי במים מלוחים למחצה ומגיע אל גוף האדם דרך מים או מזון מזוהמים בצואה של נשאים. ברגע שהחיידק מגיע למעי הדק, הוא מפריש רעלן שמשבש לחלוטין את פעולת המעי.
הסימן הקלאסי של כולרה הוא שלשול מימי קיצוני שנראה כמו "מי אורז" בשל עכירותו הלבנבנה. חולה קשה יכול לאבד מגופו עד 20 ליטר נוזלים ביממה, מה שמוביל לייבוש מסכן חיים, ירידה חדה בלחץ הדם, התכווצויות שרירים ובמקרים קיצוניים גם למוות תוך שעות בודדות.
ללא טיפול, שיעור התמותה יכול להגיע ל-50 אחוז. עם טיפול, הוא צונח לפחות מ-1 אחוז, ולרוב מדובר בפתרון פשוט להפליא: שתיית תמיסת מלחים ונוזלים.
סיפור מפורסם בתולדות הרפואה מתחיל בשנת 1854, עת פרצה מגפת כולרה קשה בלונדון. הרופא הבריטי ג'ון סנו (John Snow) מיפה את הנדבקים וגילה שכולם שתו ממשאבת מים אחת ברחוב ברוד סטריט (Broad Street). הוא שכנע את פקידי העיר להסיר את ידית המשאבה, המגפה נפסקה ועמה נולדה האפידמיולוגיה המודרנית. מה שמשעשע במיוחד הוא שגם אחרי שסנו הוכיח שיש הגיון זיהומי במחלה, המשיכו רוב עמיתיו להאמין שמחלות מגיעות מ"אוויר רע".
עוד מעניין שהקרדיט לגילוי החיידק ניתן בדרך כלל לרוברט קוך (Robert Koch) הגרמני שזיהה אותו ב-1883. אבל כבר ב-1854, כמעט 30 שנה לפני קוך, תיאר אותו האיטלקי פיליפו פאצ'יני (Filippo Pacini) שלא זכה לכל הכרה בימי חייו.
שבע מגפות כולרה עולמיות פקדו את האנושות מאז 1817. ששת הראשונות פרצו מדלתת נהר הגנגס שבהודו. המגפה השביעית, שפרצה ב-1961 מאינדונזיה, נמשכת עד ימינו. בכל שנה נרשמים בעולם בין 1.3 ל-4 מיליון חולים, כשבין 21,000 ל-143,000 מהם מתים, בעיקר באפריקה שמדרום לסהרה, בדרום אסיה ובחלקים מאמריקה הלטינית.
לחסן מפני כולרה ניתן באמצעות חיסון פומי (חיסון שנלקח דרך הפה, בשתייה או בכדורים), בשתי מנות וברווח של 7 עד 14 יום.
